 כינוי:
מין: זכר תמונה
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אוגוסט 2005
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | | 28 | 29 | 30 | 31 | | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 8/2005
להיות ילד
אני יכול לשים את אצבעי על גורם אחד שמאפשר לי להמשיך גם בשעות הכי קשות של חיי. אותו משהו ניסתר שמקים אותי כל פעם מחדש בתקווה ובאופטימיות. המשהו הניסתר שמחדש בי את האהבה וה- care, שוב ושוב.
הרי זה הילד שבי.
אותו יסוד בי שאיני יודע לזהות את מקום מגוריו ואיני יודע מתי הוא יציץ שוב. נסתרים לי שבילי דרכיו ואיני יודע את מסילותיו. אך ממקום אחד אני יודע לשוחח איתו כל אימת שארצה. מהעיניים.
כל בוקר כאשר אני קם, הוא לוחש לי בוקר טוב מעיניים מחייכות. בחיוך שלא השתנה כל חיי. רק המסגרת השתנתה. העפעפיים שנהיו מעט שקועות. הגבות שמסתירות מעט. הילד הזה שבי מסתכל בי במבטו הצחקני והמחייך כבר שנים הרבה. צובע את מבטי בגוון ירוק אפרפר לכל אשר אביט.
בימים אלה כשאחותי הבכירה כאן איתי להתחבק ולהתעטף, גילינו שנינו שוב את הדבר שתמיד תמיד ייחד אותנו במשפחתנו. שנינו יודעים את מבט הילד שבנו. שנינו מתירים לילדים שבנו לשחק האחד עם השני.
זה נראה מוזר מעט לאשר יביט מהצד. איש בן 57 עם אישה הנושקת לשנתה השבעים מצחקים כילדים קטנים. משעשעים ומשתעשעים אחד עם השני כזאטוטים. ומאושרים עד אין קץ בימים האלה שהוענקו להם.
ביחד אנחנו כמו שלא היינו כבר למעלה משלושים שנה. מגלים אחד את השני ומסירים את שכבות הניכור שהיו בינינו שנים כה רבות. ומתחת עולים גוונים שמחים של ילדים מאושרים ומבוגרים שמחים.
מתנה גדולה היא מעניקה לי בימים אלה.
זכות גדולה לשלב שוב את חיינו ולהתחבר למקומות הישנים והטובים שידענו בצעירותנו.
לא חשבתי שאזכה לזה שוב בימי חיי.
ואני זוכה.
| |
טרזן חוזר הביתה
מכור לחוברות טרזן הייתי בילדותי. פרוטה לפרוטה הייתי אוסף בכדי לרכוש את החוברות של אותה דמות אגדתית, אשר נתנה דרור לילד הקטן שהייתי. מחפש פורקן אצל הלורד הבריטי פרי רוחו של אדגר רייס. לורד שהביא מזור לחיות העלומות באפריקה ולי הילד הקטן משכונת הדר בחיפה. אלה הימים, אשר הביאו לי את האריה הכחול לשנים ארוכות.
איזה עונג היתה בכל חוברת. קשה להסביר את זה לדור שגדל על פלאי המחשב והוידאו. החוברות האלה וסרטי טרזן היוו פתח לשחרור לחצים וכרטיס כניסה לארץ הדמיונות של דור שלם.
היום אני יודע כי דמויות רבות כתבו בשמו של הלורד וללא ידיעתו של אדגר רייס. הדמות המעניינת ביותר מבחינתי הייתה כמובן פנחס שדה שהסתתר תחת הכינוי יריב אמציה והוציא תחת ידיו מאות חוברות מצוירות. חלפו שנים ופנחס שדה נכנס לחיי בדלת אחרת לגמרי ומעט מכך מסופר כאן.
ישבנו היום, אחותי ואני בטיילת מול אורות סירות הדייגים אשר יספקו את הקלמארי למסעדות מחר. ישבנו והתמוגגנו על מנה נאה של אנשובי שרבץ לו על מצע של רסק עגבניות עדין. בהשפעת טוב הטעם נישברה אחותי, ולאחר קרוב לחמישים שנה, גילתה לי שהיא הייתה חובבת טרזן מושבעת. היא גם הייתה זו שגנבה ממני בהיחבא את החוברות בכדי להתענג עליהן. כך נעלמו להן כמה חוברות יקרות לבלי שוב. הערב התגלתה הפושעת, ואנו חייכנו וצחקנו וגם הסברנו לרוזנה מי ומה היה טרזן לדור ההוא שגדל בארץ אחרת ובזמן אחר.
מנקודת מבטי, גם בפלנטה אחרת
| |
לא עוד ביקור
לא, זה לא עוד ביקור מהארץ.
אומנם הביקור של אחותי מתוכנן כבר מזה חודשים.
ואני הדחקתי שהיא תבוא לבקר.
כי מערכת היחסים שלנו (כמו הרבה אחים אחרים) ידעה עליות ומורדות.
בשנים האחרונות אנו יודעים הכרה והשלמה הדדית.
מקבלים ומוקירים את קיומו של האחד בתוך ולצד השני.
בתקופה האחרונה הבלוג הזה הוא פרוטוקול אישפוז יותר מכל דבר אחר.
חוויתי התמוטטות מערכות די רצינית.
ובהתאם, חשבתי שזה הזמן האחרון שאני צריך את אחותי על ראשי.
בקושי אני מוצא את האנרגיות כדי לטפל בעצמי ובבית.
אך את מועד הביקור לא ניתן לשנות.
גם לא ניסיתי.
ובשדה התעופה, לאחר יום מלא התרגשות-עצבנות-ציפיה, היא הגיעה.
וכשהיא חיבקה אותי ידעתי שאין כמוה, דווקא בזמן כזה.
חיבוק של אחותי הגדולה שווה זהב.
הנוכחות המרגיעה שלה.
המגע שלה, המקרי והמכוון.
והחיבוק הנוסף ועוד אחד.
כולם סידרו בי הרבה דברים.
העניקו לי אנרגיות שספק אם יכולתי לקבל במנה כזו במקום אחר.
אני שמח שלא ניסיתי לשנות את מועד הביקור.
אני שמח שהיא כאן.
איתי.
ןבדרך מופלאה גם אבא ואמא כאן.
אבא ואמא הטובים והעוטפים.
רגוע לי עתה, כפי שלא היה לי שבועות ארוכים.
שלווה טובה.
היום הייתי עטוף באהבה ו- care.
| |
שְׂדֵה חִטָּה
חָלִיל גַּעְגּוּעִים מְהַדְהֵד בְּמֵעַי
מְנַגֵּן אֶת הַקָּמָה בְּטֶרֶם תִּקָּצֵר.
לְאִטָּם
תַּחַת אוֹר גִּבְעוֹלַיִךְ
נָעוּ שָׁדַיִךְ הַזּוֹלְגִים
מְלֵאֵי גַּרְגְּרִים
תְּפוּחֵי זְרַעִים.
אֲנִי בָּדָד מַבִּיט
דֶּרֶךְ עָשָׁן הָעֶצֶב הַמְּחַלֵּל
בְּמֵעַי.
| |
חמור סיני
אני אוהב סיפורים סיניים.
הם מאפשרים לי להיכנס לסיפור כתייר.
להתעשר בחוכמתם ולחזור לביתי עם אבן בניין חדשה.
כך חשבתי גם הפעם, אך נקלעתי לסיפור שעדיין לא נגמר.
ובסיפור הזה, כמו אותו חמור, גם אני נפלתי לבור.
זעקתי צעקות שבר כמותן לא שמעו אוזניי החמוריות מעולם.
איזו טיפשות הייתה בי שלא לזכור שהבאר מצוייה בפאתי השדה.
ממתינה לסכל כמוני.
היה לילה אפל ללא כוכבים, ואני מצאתי את עצמי נופל ונחבט ונשרט עד שנבלמתי בתחתית הבאר היבשה.
ומה יכולתי לעשות פרט למלא את ריאותיי הצרובות באוויר זעקות.
וזעקתי
וצרחתי
וצעקתי
במלוא גרוני החמורי.
(זה היה הפוסט שלא פירסמתי אתמול בלילה.
פוסט של צעקות ויללות, אשר הביא אותי דווקא להגיע לפוסט הכנפיים המקורקעות.
אותו כן פירסמתי.)
לשימחתי הגיע אדוני הבית.
הביא אבוקה וראה אותי מזעק ומפרפר.
במוחו האיכרי הוא הבין מהר מאוד שאין דרך להצילני מתחתיות הבור.
בטוב ליבו הסיני הוא נזכר בשנים הארוכות ששירתתי אותו והחליט לגאול אותי מייסוריי.
הוא התחיל להשליך לבור אבנים ועפר בכדי להמיתני.
לקצר את ייסורי, ולמנוע ממני מוות ארוך ומייסר.
נבהלתי מאוד, כי הבנתי שקיצי קרב עוד יותר מאשר שיערתי.
עוד הוא משליך אבנים ואדמה עליי ואני מצעק ביתר חוזקה ובועט ברגלי ומפתל את גופי.
הוא משליך ואני זועק ומתפתל.
לאחר זמן, נוכחתי לפתע לדעת, שכל האבנים והאדמה מוצאים דרכם אל מתחת לגופי. משמע, אני מתרומם על גבי האבנים והעפר.
זעקתי עוד יותר בחוזקה.
צעקותיי המריצו את האיכר להגביר את קצב המילוי של הבור, בתיקווה שלו לסיים את יסוריי במהרה.
ואני בשלי, זועק ומתרומם על גל האבנים והעפר.
במהרה הבין האיכר את המתרחש והגביר את קצב מילוי הבור כדי להצילני.
לא עבר עוד זמן רב ואני הזדחלתי מתוך הבור כורע ומודה לאל החמורים הטוב ולזעקות החמור שלי שהצילוני מסוף מר.
זו הייתה הגירסה שלי מנקודת מבטו של החמור לסיפור סיני על החמור שנפל לבור ובעליו שניסה לגאול אותו מייסוריו, ובכך הציל את חייו.
זה היה הפוסט שרציתי לפרסם הערב.
עוד אני כותב את המילים האלה בראשי הבלוגרי והחמורי, העייף משעות של זעקות והתכתשויות עם עפר ואבנים, התגלגלה לה אבן גדולה נוספת ונחתה לצידי.
הסתבר לי כי כל שהצלחתי הוא לצאת מבור אחד ולמצוא את עצמי בבור חדש.
גדול יותר ועמוק יותר.
גם ממנו אני אצא.
הרי זה תפקידם של בורות.
לצאת מהם.
| |
כנפיים מקורקעות
מאז הרביעי באוגוסט הדרדר מאוד מצבי הגופני.
כבר כתבתי על זה.
הכבד שמעד ואיבד הרבה מיכולת תיפקודיו.
הלסת שנישמטה פתאום.
מעיין הדמעות שיבש לו.
אני עייף ממצבי.
יש רגעים במשך היום שאני חש מעוך.
זהו לא המצב שייחלתי לו אי פעם.
ברור. כי מי מייחל למצב שכזה.
אז איך אני מצליח בכל זאת לתפקד.
לכתוב.
לקרוא.
להגיב.
כאן בא אימון רב שנים ביסודות חיים שהאמנתי בהם.
שנתתי להם לחדור לתוכי ולגדול.
הפרדה.
הכל טמון בהפרדה.
אני מפריד בין חלקים שונים בי.
לא נותן ללב לגלוש אל תוך הריאות.
לא מאפשר לריאות להפריע לכבד להתאושש.
מגלה שוב ושוב שכוח הריפוי טמון בהפרדה.
בזרימת האנרגיה מאיבר לאיבר.
כך גם תיפקודי היומיום שלי שבנוי מאיברים שונים.
מנסה בכל כוחי לתת לאותם איברים שמסוגלים לכך למלא את תפקידם.
לא לתת לחלקים הפגועים להפריע להם.
יש שזה מצליח לי ויש שאני מועד.
לעיתים אני נימעך לא מעט.
אך אני ממשיך.
אני לא שוכח לרגע כי הן הדרך והן יומי בנויים מחלקים.
וחלקים מופרדים הרי בונים את השלם.
אין שלם מבלעדי שלם בחלקים.
כמה אור טמון במשפט הזה.
עיקול הדרך מאיר לי מעצם הידיעה הזו.
הידיעה הזו מעניקה לי כוח רב ומאפשרת לי לתפקד עם חלקיי הטובים עדיין.
לא, זה לא קל, אך עדיין הדרך מתאפשרת לי.
באיטיות רבה, בהיסוס. בכאב.
כל יום מביא צעד נוסף.
כל יום חדש עם אפשרויותיו.
לעיתים אני אפילו מצליח לבחון את קמטי הסדין.
הכל נובע מיכולת ההפרדה שבי.
הפרדה לחלקים.
אני קורא את מה שכתבתי כאן וזה נשמע די אופטימי.
גם מכך אני שואב כוח לא מעט.
אני גם לא שוכח את התגובות המסייעות ותומכות שלכם.
לעיתים אני תמה שעדיין אתם כאן.
אני מודה לכל אחד מכם.
תודה!!
אני מייחל כבר לימים טובים.
הם באים...
הכנפיים שקורקעו יניפו אותי שוב.
| |
בּוֹאִי דִּמְעָה
יָבַשְׁתְּ מִשּׁוּם
הַסֶּדֶק שֶׁבֵּין הַמַּסֵּכוֹת
הַשּׁוֹאֵב אֵלַי לַחַץ.
מְנַקֵּז אֶת הָאַיָּלָה
בַּיָּרֵחַ הַנִּשְׁפָּך מִמִּזְרָח
לְמַעֲרָב.
הִיא לוֹגֶמֶת
עַתָּה מִדָּמִי
עַד יָרֵחַ בְּמִלּוּאוֹ
יָשׁוּב.
שְׁלֹשָׁה יְרֵחִים
יָשׁוּבוּ
בְּטֶרֶם
תִּצְנַח דִּמְעָה אַחַת
בֵּין לְחָיַי.
מחצית ירח צהובה
ודימעה שיבשה בגרוני
לאחר שיחה עם הרופא.
| |
הַסֵּדֶר מְבַלְבֵל
בַּמִּטָּה הָיָה סֵדֶר בָּרוּר -
קֹדֶם לְלַטֵּף אֶת שָׁדַיִךְ
רַק אַחַר כָּךְ הִתְפַּנֵּיתִי,
לְיָדֵךְ חוֹפֶנֶת אֶת הַזַּיִן
שֶׁלִּי.
אַחַר כָּךְ נִסִּיתִי
לְצַיֵּר אֶת הַסֵּדֶר
שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּדִינִים,
וְנִלְכַּדְתִּי כְּמוֹ מַסְטִיק
בֵּין קְמָטִים.
מַגָּע יָדִי בֵּין מָתְנַיִךְ
בָּלַע מִלָּה שֶׁנִּסִּיתִי
לְצַיֵּר.
עֲדַיִן לֹא מֵבִין מַדּוּעַ - -
| |
בשפתיים קפוצות
ימים בלי חיוכים הם ללא חיוכים.
אני לא רגיל לימים כאלה.
גם כאשר אני כואב בגוף או ברוח, אני תמיד מחייך.
ולו בכדי להושיב את האגו בפינתו.
כדי שיידע וגם יראה כי שפתיי מחייכות את עיניי.
זה הבוקר השני שאני מתהלך עם שפתיים קפוצות.
כי הלסת התחתונה שלי נישמטה.
התעוררתי אתמול וחשבתי כי הזיקנה קפצה עלי בחסות צללי הלילה.
גיליתי כי שרירי הלסת שלי רפויים ולא נשמעים למערכת האוטומטית של גופי.
אז אימצתי את שפתיי ונעלתי את הלסת במקומה.
אך החיוך נעלם כי השרירים גם נועלים את שפתיי.
ודאי שהתקשרתי לרופא ואצתי לבית החולים.
שם הסבירו לי שזו תופעת לוואי ידועה לאחת התרופות שאני לועס באדיקות,
בכדי לסייע לכבד המתאושש. מצב שעלול להימשך כמה חודשים.
לא לחייך כמה חודשים? צמרמורת חולפת בי.
חיוך הוא רק חיוך.
לסת שמוטה היא רק לסת שמוטה.
מסתבר שגם עקצוץ קטן שכזה מסוגל להכביד את היום.
הוא נולד בקטן בבוקר כהפרעונת, וגדל לכדי סלע מכביד בסיומו של יום.
גם זה שיעור, ואולי שיעור גדול ממה שנראה על פניו.
אז המצב נכון לעכשיו, שאני עוטה מסיכה של נפיחויות וחבורות ושריטות.
ואני חסר חיוך, עם שעות של לסתות קפוצות המייצרות לילה שנודד בין פיסגת כאב אחת לשנייה.
בין לבין, אני יוצא לגיחות קצרות מהבית.
מביט אל העולם מבעד למסיכה שאני עוטה.
מסתכל אל השקיעה ללא חיוך.
העולם נראה שונה, חש אחרת.
כמו מרגל אני בוחן את סביבותיי.
רואה ולא נראה.
אותה שמש, גם הרוח שמלטפת את המסיכה דומה.
האנשים חולפים על פניי.
רק אני לא חולף על פניהם.
אני נועץ את מבטי מבעד למסיכות.
מנסה להריח את מקומי העכשווי וללא הצלחה.
תחושה לא קלה חולפת מתחת למסיכה חסרת החיוך שבי.
ואז, משום מקום כביכול, עולה אותו החיוך הפנימי.
מהמנוע הפנימי שלא מפסיק, ולו לרגע.
זה החיוך שמצעיד אותי קדימה.
שמייצר את הכוח לצעד הבא.
כך, כל יום אני מצליח ללכת ישר עוד צעד אחד.
עם חיוך שפתיים או בלעדיו, אני אחייך את עיניי תמיד!
אני שמח לאהבה וה- care הפנימיים שמתגלים בי בימים שכאלה.
| |
סוֹף הַנְּפִילָה
סוֹף הַנְּפִילָה /
דליה רביקוביץ
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה,
רַק אֱלֹהִים לְבַדּוֹ יָכוֹל לְהָרִים אוֹתוֹ.
אֱלֹהִים מוֹפִיעַ אֶצְלוֹ בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
וְנוֹגֵעַ בָּאִישׁ וּמֵפִיג אֶת יִסּוּרָיו.
אֱלֹהִים אֵינוֹ מוֹחֶה אֶת דָּמוֹ
כִּי הַדָּם אֵינוֹ הַנֶּפֶשׁ,
אֱלֹהִים אֵינוֹ מְפַנֵּק אֶת אֲבָרָיו
כִּי הָאִישׁ אֵינוֹ בָּשָׂר.
אֱלֹהִים גּוֹחֵן אֵלָיו, מֵרִים אֶת רֹאשׁוֹ וּמַבִּיט בּוֹ.
בְּעֵינֵי אֱלֹהִים הָאִישׁ הוּא יֶלֶד קָטָן.
הוּא קָם בִּכְבֵדוּת עַל אַרְבַּע וְרוֹצֶה לָלֶכֶת,
וְאָז הוּא מַרְגִּישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ כְּנָפַיִם לָעוּף.
עֲדַיִן הָאִישׁ מְבֻלְבָּל וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ
שֶׁנָּעִים יוֹתֵר לְרַחֵף מֵאֲשֶׁר לִזְחֹל.
אֱלֹהִים מְבַקֵּשׁ לְלַטֵּף אֶת רֹאשׁוֹ
אֲבָל הוּא מִתְמַהְמֵהַּ,
הוּא אֵינֶנּוּ רוֹצֶה לְהַבְהִיל אֶת הָאִישׁ
בְּאוֹתוֹת שֶׁל אַהֲבָה.
אִם אָדָם נוֹפֵל מִמָּטוֹס בְּאֶמְצַע הַלַּיְלָה
רַק אֱלֹהִים מַכִּיר אֶת סוֹף הַנְּפִילָה.
עצוב שכך הסתיימה נפילתה.
יהא זיכרך ברוך.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
