לאחר שעות עבודה מרובות סיימתי לכתוב את סיפור "המפגש שלא היה 2006". בסיפור הבא, תוכלו למצוא את כל מי שאישר את השתתפותו במפגש השנה. השתדלתי להדביק לכל אחד קויי אופי אופיניים לו, אך לפעמים הגזמתי או המצאתי תכונות שלא תמיד קיימות בכדי שהסיפור ירוץ.

מפאת כמות המשתתפים, "זמן המסך" שכל משתתף מקבל בסיפור קטן באופן טבעי. זה לא משהו אישי נגדכם, אם הופעתם רק במשפט קצר.

שימו לב לרמזים השזורים לאורך הסיפור, אני מאמין שרובכם תוכלו לזהות משהו דומה שקרה לכם בעבר וכתבתם עליו בבלוג שלכם או בתגובות לבלוגים אחרים (אם כי לא תמיד).

הסיפור כולו נכתב בהומור, גם אם הוא לא מצחיק. אין להיעלב ממנו בשום אופן.

יחד עם זאת, אם מישהו מוצא עצמו נפגע מהסיפור, אני מתנצל על כך, זו לא כוונתי.

ועכשיו, לאחר ההקדמה הקצרה, קבלו במחיאות כפיים סוערות את סיפור המפגש שלא היה 2006:

האוטובוס המקרטע עשה דרכו אל תחנת האיסוף שבה המתינו עשרות חברה' בדרכם לחתונה הגדולה.

כשד. הירוק החל לחצות את הכביש אל עבר התחנה, חלף האוטובוס במהירות על פניו וכמעט דרס אותו. "אתה לא רואה שיש לך אור אדום?!" צעק ד. הירוק לעבר האוטובוס המאובק.

"שלא תחשוב שלא אתלונן עלייך", המשיך.

"צריך לקחת לו את הרישיון" אמר לו ארז זוננשיין. לנהגים כאלה אסור להיות על הכביש.

"כולם פה?" שאל חבר ותיק. "מי שלא פה שירים את ידו ויצביע".

"רעות לא פה!" צעקה אלכס.

"אני כן כאן!" אמרה רעות. "אני יושבת מאחורייך!" אמרה, והשתיים ציחקקו.

"תגיד, חבר ותיק, לא היה אוטובוס יותר מעפן? האוטובוס הזה בקושי נוסע" אמרה ג'יין.

"אני רוצה להזכיר לך, שהאוטובוס הזה כמעט דרס אותי לפני כן וכבר לקחתי מהנהג את הפרטים שלו בכדי שאוכל להתלונן עליו" אמר ד. הירוק.

"לא הכל טוב, אבל הכל לטובה" אמר יניב. "תנו חיוך וי-הי-ה בסדר" המשיך וחייך חיוך גדול.

ג'יין עשתה כמצוותו וחייכה מייד.

"מאיזה צד את?" שאלה תמר את ג'אמוסה.

"מה ז'תומרת? מצד הכלה, כמובן. כולנו כאן מצד הכלה", אמרה ג'אמוסה.

"אני לא" אמרה תמר. "אני מצד החתן. זה הכי כיף ככה, כי ככה אני לא מרגישה מחויבות לרקוד עם הכלה".

כל הבנות הזדעזעו מדבריה ולכן מיד היא הוסיפה: "אבל אל תדאגו, אני אהיה ילדה טובה וארקוד גם עם הכלה".

הבנות נשמו אנחת רווחה ואז הבחינו בילדה בחצאית שהסתתרה מתחת למושבים.

"מה את עושה?" שאלה אותה מאיה.

"ברחתי מהבית" אמרה ילדה בחצאית.

"למה?" שאלה אותה מאיה.

"כי לא הגיבו לי בבלוג, אז ההורים שלי החרימו לי את המחשב" ענתה ילדה בחצאית.

בספסל האחורי ישבה דמתיאלה. מימינה ישב נרקומן שחימם מבחנה ושאף את כל תוכנה. היא הביטה לשמאלה וגילתה שם נרקומן נוסף שהשתעל ופלט עליה עשן סמיך ששאף מהמבחנה של חברו.

דמתיאלה, עם בחילה קשה מהעשן ניסתה לדובב אותם. "אולי אם אשוחח איתם הם יפסיקו לרגע לקחת קוקאין וכולנו נשרוד את הנסיעה הזו", חשבה לעצמה.

"אתם מצד החתן או מצד הכלה?" שאלה את צמד הנרקומנים.

"מה זה?" שאל הנרקומן הראשון בקול של מסומם. "זה לא האוטובוס ללוד"?.

"ואני חשבתי שזו בר מצווה בכלל" אמר השני.

"תרדו בתחנה הזאת. מכאן נוסעים לבר מצווה בלוד" אמרה להם דמתיאלה באסרטיביות והשניים ירדו. מיותר לציין שהם ירדו באמצע שומקום, אבל האוטובוס כבר המשיך בדרכו והותיר את השניים לבד בחשיכה.

כשהאוטובוס הגיע לאולם החבורה ירדה מהאוטובוס ונכנסה לאולם השמחות.

"אני כל כך אוהבת חתונות" אמרה דריה. "במיוחד חתונות של דתיים. אפילו למדתי כמה שירים חסידיים לקראת החתונה" היא אמרה לגיל-את.

"אני מקווה לפגוש כאן כמה בחורים חתיכים" אמרה גיל-את.

"למה את צריכה כמה בחורים חתיכים? אחד לא מספיק לך?" שאלה אותה דריה.

"לא".

לובשת חצאית, שהפעם לבשה שמלה לבנה כיאה לכלה ביום חתונתה, נראתה נרגשת, שלא לומר מופתעת מהחבורה שנחתה במפתיע בחתונתה.

אלא, שכהרגלה בקודש, היא חייכה לכל אחד מהאורחים ונתנה לו להרגיש כמו אורח רצוי.

יניב מיהר להסביר לה שכל החבורה באה בעקבות הזמנה של עקרת בית נואשת. "היא אמרה לכולם שאין בעי-ה עם זה שנבוא ושאת תשמחי לראות אותנו כאן. אני הייתי מאוד שמח אם כל החבורה הייתה מפתיעה אותי בחתונה שלי ושל ארוסתי" הוא הוסיף.

"תזכיר לי לחפש בגוגל איך עושים וודו..." היא סיננה מבין שפתיה ומיד הוסיפה: "טוב, אם כולכם כבר כאן, תהנו".

"היי, מה אתן עושות כאן?!" שאלה ספארקוס את שיר דמע ופרת משה שנצפו בולסות ליד מזנון קבלת הפנים.

"חשבתי שלובשת חצאית לא הזמינה אף אחד מאיתנו באופן אישי ולכן באנו באוטובוס...", אמרה ספארקוס.

"אנחנו אממ, אה.." גימגמו השתיים ולא ממש מצאו את המילים להסביר מדוע הן הוזמנו לחתונה בעוד שאר הבלוגרים לא הוזמנו.

אך בטרם יכלו לענות, החריד רעש מסוק אדיר את אולם קבלת הפנים.

צלחות התעופפו באוויר מהרוח שפרופלור המסוק הפיק, השיער הארוך של הנשים התבדר ברוח וכולם חיפשו מחסה מרוח הפרצים שהמסוק שזה עתה נחת ליד האולם יצר.

מהמסוק יצאו נוי ועקרת בית נואשת, לבושות במיטב מחלצותיהן.

הטיסה הארוכה במסוק הפרטי של נוי מניו יורק לא השפיעה על השתיים שנהנו משמפניה ותותים ומשיחת נשים מעניינת.

כל האורחים היו עסוקים בכניסה המרשימה של נוי ועקרת בית נואשת, עד שנשמעה צעקה מפיה של אשתו של בחור טוב: "אלעד, לא!".

אך זה היה כבר מאוחר מדי.

אלעד ׁ(הבן של בחור טוב) קשקש על השמלה הלבנה של לובשת חצאית בצבע אדום, משל היה הקיר בעזריאלי במפגש ישרא האחרון.

פניה של לובשת חצאית האדימו מכעס. שמלת החתונה שלה נהרסה. לפתע, נזכרה במנטרה שהאמינה בה עד לאותו רגע: "אל תכעסי עליו" אמרה לובשת חצאית לאשתו של בחור טוב.

"בא אלעדי, אני אראה לך איפה אתה יכול לצייר. הנה, על הצ'ק הזה אתה יכול לצייר. גם ככה הוא לא שווה הרבה..." אמרה והגישה לו את אחד הצ'קים שקיבלה מאורח קמצן.

ארז זוננשיין ניגש לאלעד ולחש משהו על אוזנו. לא עברו 5 שניות ואלעד פרץ בבכי קורע לב.

"מה אמרת לו?" שאלה לובשת חצאית.

"רק אמרתי לו שאם הוא ימשיך לקשקש על השמלה שלך, אבא שלו יצטרך לשלם הרבה כסף וזה לא כדאי לו".

"הו, אבא שלו עוד ישלם. לא לחינם אני עורכת דין מצליחה", אמרה לובשת חצאית ורצה לחפש חומר שיוריד את הצבע משמלת הכלה שלה.

בגלל ריבוי האורחים הלא קרואים, נגמר הסכו"ם של מזנון קבלת הפנים מהר מהצפוי וכך מצא את עצמו בחור טוב מול קערת פסטה ברוטב בולונז, אך בלי סכו"ם.

"מעניין לאן כולם נעלמו" חשב לעצמו בחור טוב.

הרעב גבר עליו והוא החליט לאכול את הפסטה בידיו. "גם ככה אף אחד לא נמצא כאן ולא רואים אותי בחשיכה. אני אוכל מהר את הפסטה ואז אשטוף ידיים ואף אחד לא ידע מה הלך כאן" אמר לעצמו. אמר ועשה.

בחור טוב החל לזלול את הפסטה בידיו כשפתאום הוא שמע את קולו של הכרוז מכריז: "קבלו את החתן והכלה!" וזרקור סינוור את עיניו.

מסתבר שהוא עמד בדיוק במרכז השטיח האדום שעליו צעדו החתן והכלה וכל המוזמנים, החתן והכלה, התזמורת והצלמים כולם הביטו בו כשזלל את הפסטה ברוטב בולונז בידיו.

השקט ששרר באולם קבלת הפנים הופר על ידי הבזק המצלמה של הצלם.

"יופי" חשב לעצמו בחור טוב. "עכשיו גם יש תיעוד שלי אוכל. מה הלאה?".

"לא לצלם!" זעק איןלי. "אני חייב לשמור על מעטה חשאיות", הוסיף.

"למה?" שאלה אותו עידית.

"אני לא רוצה שידעו בן כמה אני" אמר.

"אבל אתה מפזר רמזים אינסוף בקשר לגילך, אולי תחשוף אותו כאן וזהו?" אמרה עידית.

"לא, זה ביני לבין אלוקיי. בואי נאמר רק שאני גדול מספיק כדי שלא יבקשו ממני תעודת זהות בבר המשקאות שם, אבל עדיין יכולים להתבלבל ולתת לי כרטיסיית נוער באוטובוס" אמר איןלי.

"אני מנחשת שאתה בן 26" אמרה עידית, אך איןלי נעלם ועד לסוף הערב היא לא ראתה אותו שוב.

בכל פעם שהצלם צילם תמונות, נשמע צליל תרועה מחריש אוזניים שבקע ממצלמתו. זה כל כך הצחיק את גם כן סשה, שהיא הייתה חייבת ללכת לשירותים.

בעודה ישובה בשירותים, הבחינה גם כן סשה בחלון ענק לצידה. "מעניין מה אפשר לראות דרכו" חשבה לעצמה והציצה החוצה.

"שלום!" הביט אליה פתאום פרצופו המחייך של מתי. "ראית בסביבה כמה חברה' מהפורום שלי? אני מחפש אותם כאן כבר רבע שעה", הוא אמר לגם כן סשה שעדיין ישבה על האסלה.

"בשירותי הבנות?" התפלאה גם כן סשה.

"אממ לא. בעצם קבענו בדיזינגוף סנטר. אין לי מושג איך הגעתי לפה. אבל יש כאן אנשים מאוד נחמדים שתמיד יושבים ומדברים איתי, אז נשארתי" אמר מתי.

פתאום מתי הבחין בתולעת. הוא הרים אותה ונהנה לצפות בה זוחלת בידו. גם כן סשה ניצלה את ההזדמנות וסגרה את החלון.

כשהחופה התחילה, אמרה שיר דמע לפרת משה: "החתונה שלי לא תהיה באולם. אני רוצה רק גן אירועים. בעצם, אצלי בחתונה גם לא יהיה רב".

"לי זה לא משנה אם החתונה תהיה בגן אירועים או באולם, וברור שיהיה אצלי רב, אני רק לא בטוחה אם יהיה גם חתן", אמרה פרת משה.

חברי החתן עמדו ליד בימת החופה והסתירו לחלק מהאורחים שישבו על הכיסאות.

"בחורים ישראלים חצופים!" אמרה עקרת בית נואשת.

"צריך לחנך אותם" אמרה לה בוגי.

"בגלל זה אני שמחה שיש לי את השבדי שלי שמעולם לא הסתיר לי", אמרה עקרת בית נואשת.

"את מה הוא לא הסתיר לך?", שאלה בוגי.

"את כל הבחורים החתיכים...", אמרה עקרת בית נואשת והשתיים צחקו.

ברקע נשמעה דרשה תורנית, אך האורחים לא יכלו לראות מי הרב הדובר. כשסיים את דבריו, הודה לו המנחה: "יישר כח גדול לבן הצבי...".

"אתה בן הצבי?" התפלאה הולכת בשקט.

"תמיד דמיינתי רב עם זקן ארוך ואילו אתה בחור צעיר בן 22!" אמרה לבן הצבי הולכת בשקט.

"אינני יודע מדוע אומרים לי שיש לי סגנון דיבור כשל אדם מבוגר. אולי תצליחי את לבאר לי מה מבוגר בסגנון הדיבור שלי?"

"ברחוב אז"ר אתה מחפש תשובה?" אמרה לו הולכת בשקט. "נראה לי שכאן לא תוכל למצוא תשובה".

"בגלל זה עייפתי מהמדינה הזאת. אינני רואה את עצמי חי בה לאורך זמן. אולי ביקור כל שנה שנתיים, אך את ילדיי אגדל במקום אחר, בארץ בה אחי'" אמר בן הצבי.

"אני, לעומת זאת", קטעה את השיחה נופר, "מאמינה שכל מה שקורה קורה לטובה ושאנחנו חייבים להישאר בארץ בכל מקרה. אין לנו ארץ אחרת והיא מדהימה. בסופו של דבר יהיה טוב, רק טוב!".

"בכל אופן", חזר בן הצבי לתחילת השיחה עם הולכת בשקט, "לא טעית בהרבה. אכן יש לי זקן, מגבעת וחליפה".

"בן הצבי, התמוגגתי!" אמרה סליחה, זו אני, פט. "כל הדרשה שלך ישבתי כשסנטרי בין כפות ידיי והאזנתי בשקיקה לדברייך המאלפים".

"תודה פט, ריגשת אותי. כשאני מדבר אני מסגנן את דבריי כך שידברו אלייך", אמר בן הצבי.

"פוצי" אמרה לובשת חצאית.

"כן, מוצי" אמר לה הנסיך שלה.

"לא, אתה. התכוונתי לפרת משה" אמרה לובשת חצאית.

"פוצי, מצאת לך כבר בחור שאת רוצה שאכיר לך?" שאלה לובשת חצאית את פרת משה.

"לא... אין טעם. כל אחד מהם יהיה ריבאונד ואף אחד מהם לא ירצה להיות ריבאונד, אז חבל", אמרה פרת משה.

"אוקיי, חברים, תמצאו מקום לשבת" אמרה IT IS I.

"אני יודעת שאת אוהבת לארגן חתונות, אבל את זוכרת שאת החתונה הזאת, לא אירגנת?" אמרה לה איילה.

"כן..." נאנחה IT IS I. "אבל אני כל כך אוהבת לארגן חתונות...".

האורחים מצאו מקום לשבת, כשלפתע אמר סמילקי "אני יודע שהשבת יש שבע ברכות, אבל יש גם שבת הרמת רוח בשדרות. מישהו מגיע?".

"אני כבר לא מסוגלת לקרוא על קאסמים באשקלון ובשדרות. זה פשוט נורא" אמרה חירות.

החברים דיברו על חשיבות העניין, אבל סמילקי כבר ידע שהוא לא יראה אף אחד מהם בשבת בשדרות.

פתאום רטט הפלאפון של אזורה שני. "עברי מרגש אותי" חייכה לעצמה.

"מה הקשר לעברי לידר?" שאלה אותה נוגנוג, אבל אזורה כבר שקעה בשיחה עם ירון-דובון שהיה בעברו השני של הקו.

"את יודעת", אמרה גיל-את לאזורה שני לאחר שזו סיימה את השיחה, "עברי לידר מופיע באולם הסמוך ממש עכשיו".

"באמת?" אמרה אזורה שני, "בואי נלך!".

"אבל מה עם החתונה של נטע?" שאלה גיל-את.

"תגידי לי, היא הזמינה אותך בכלל? נעשה גיחה קצרה להופעה של עברי ונחזור לפני שישימו לב שהלכנו".

"טוב. מעניין אם הוא יזכור אותי. הצטלמנו יחד פעם" אמרה גיל-את והשתיים הלכו.

בינתיים בחתונה התחילו הריקודים.

בן הצבי וסמילקי הפליאו בריקודים ברסלביים בצד הגברים בעוד פרת משה, דריה ושיר דמע רקדו לצלילי מוזיקה חסידית בצד הנשי.

נוגנוג ודמתיאלה השתלטו על הבר וערכו תחרות מי יכולה לשתות יותר ולהישאר על הרגליים, ורק ג'אמוסה התלהבה מהבלונים שנחתו מהתקרה על החתן והכלה.

גם כן סשה התלהבה מהריקודים ושלפה שק עם סוכריות טופי שהיו פעם רכות. "זה מהבר מצווה של אח שלי. גם ככה אף אחד לא אוכל את הסוכריות ורק נהנים לזרוק אותם על החתן, אז הבאתי אותן" היא אמרה לגבעול.

"מתי הייתה הבר מצווה?" שאלה גבעול.

"לפני שנה וחצי, אבל אני חושבת שהסוכריות האלה היו לפני כן בבר מצווה של בן דוד שלי לפני שנתיים ולפני כן בבר מצווה של אחיו הגדול, מתישהו בשנות ה-90", אמרה גם כן סשה.

"דווקא טעים" אמרה ילדה בחצאית תוך כדי לעיסת סוכריה.

"מממ מתוק" אמרה ארנל אלוך. "אני חייבת גינס כדי להוריד את המתיקות".

חבר ותיק הפליא בכישורי הג'אגלינג שלו להנאת הזוג הטרי והאורחים ורומי חייכה בהנאה: "אחרי מכון הכושר אני חייבת ללמוד לעשות ג'אגלינג בעצמי" חשבה לעצמה.

החתונה התקדמה לאיטה והחברים נהנו מאוכל משובח ומריקודים שמחים.

לאחר שהוגש הקינוח, אמרה לפתע נוי: "מי אכל את הקינוח שלי?".

"אני זאת אני" אמרה סליחה, זאת אני, פט.

"סליחה, זאת אני, פט" אמרה אהלן, זאת אני.

"אהלן, זאת אני" אמרה אני זאת אני.

"אויש, בלבלתן אותי. לא הבנתי שום דבר" אמרה נוי.

"It is I" אמרה IT IS I.

"אה, אז למה לא אמרת זאת קודם?" אמרה נוי.

פנחס נכנס לאולם בדיוק כשהחבורה החלה עושה דרכה חזרה אל האוטובוס המאובק.

מישהו ראה את "פיצי ואורטל?", הוא שאל.

"אני חושב שיש ביניהם משהו. תמיד הם מסתודדים ולא משתפים אותי", הוסיף פנחס.

"אל תדאג", אמר ארז זוננשיין. "אורטל נאמנה לך. אם כי אני לא יודע אם אתה יכול לסמוך על פיצי...".

באוטובוס, בדרך חזרה, אליה דה-אן לקחה את המיקרופון של האוטובוס וכל הדרך שרה שירי ילדים אהובים בליווי הנוסעים האחרים שלא נמנמו.

"גיל-את?" אמרה אזורה שני כשהם הגיעו לחניון.

"כן, אזורה?" אמרה גיל-את.

"אני חושבת שהאוטובוס נסע בלעדינו".