החבורה פסעה לאיטה במעלה השביל שהוביל אל הבית עם הרעפים האדומים.

"אני ממש מתרגשת" אמרה גיל-את. "זאת הפעם הראשונה שאני מבקרת אצל פסיכולוג שהוא לא הפסיכולוגית הקבועה שלי".

"בהחלט יש סיבה להתרגשות" אמרה דריה. "שמעתי שהוא מטפל גם בראש הממשלה".

"באמת?" שאלה גיל-את ולא קיבלה תשובה מכיוון שפמליית ראש הממשלה בדיוק יצאה מהבית עם הגגות האדומים. שומרי הראש של ראש הממשלה פינו את הדרך לאהוד אולמרט.

"איי אה" פתח רה"מ את פיו ושח לג' מהשב"כ שליווה אותו: "הוא טוב, הפסיכולוג הזה. בלעדיו הייתי מתפטר ממזמן, אבל בזכות הטיפול שלו אני מרגיש שהפופולאריות שלי עולה".

ג' מהשב"כ ניסה להסתיר את החיוך שלו, אבל דתילונית קלטה אותו. "איזה חתיך!" היא התמוגגה. "בדיוק כמו שאני אוהבת: גבוה וחייכן". השב"כניק קרץ לדתילונית כשחלף על פניה ודתילונית נמסה.

החבורה נכנסה לבית שהוסב לקליניקה ששימשה את הפסיכולוג. בחדר ההמתנה ישבו כבר ד. הירוק, נוגה וחורף.

"הקדמתם קצת" אמרה להם פתטי צ'יפס.

"זה לא שהקדמנו" אמרה חורף. "פשוט נשארנו כאן אחרי הסדנה לטיפול בזהויות מרובות"

"לכולנו יש כמה זהויות שלכל אחת מהן בלוג משלה והפסיכולוג עוזר לנו להיפטר מהן ולהישאר רק עם אחת" הוסיפה נוגה.

"עם איזו זהות אתה תישאר?" שאל בחור טוב את ד. הירוק.

"אני עדיין לא החלטתי", אמר ד. הירוק. "בקרוב אשתחרר מצה"ל ואהיה אזרח ואני מניח שפשוט אפתח בלוג חדש  לרגל המאורע. אולי אקרא לעצמי "האזרח ד.".

"ד. אתה לא יכול לעשות את זה עכשיו! לא אחרי כל מה שעברנו יחד בסדנה." אמרה נוגה בהתרגשות.

"אני לא רוצה להיות נודניק, אבל כבר אמרתי בסדנה שאני משנה את זהותי לפי אורח חיי והפסיכולוג אמר שזה בסדר כל עוד אני שלם עם הזהות שבחרתי" אמר ד. הירוק.

"אבל אתה יודע", אמרה טבע נאות, "לא תוכל להיות שלם עד שתמצא אישה צדקת ותבנו יחד בסיס חזק ואיתן ואיתה עוד אבן בבניין בית המקדש במהרה בימינו, אמן".

"אמן!" ענו אחריה כל הנוכחים במקהלה.

"כל הישועות", אמרה טבע נאות וצחקה.

"בואו אחריי" אמר ראובן דגן הפסיכולוג.

החבורה נכנסה לסלון הענק של הפסיכולוג וכל אחד תפס מקום ישיבה בכיסאות הרבים שפוזרו בסלון ועל גבי הספות שמאחוריהן.

יניב וג'יין ישבו על אחת הספות והחזיקו ידיים. "יניב, מאמי, אתה רוצה מסטיק?" שאלה ג'יין את בחיר ליבה.

"אשמח לקבל אחד. ואם הוא י-הי-ה בטעם מנטה אשמח עוד יותר" אמר יניב.

ג'יין הגישה לו מסטיק בטעם מנטה ויניב הוסיף "אני חושב שמאוד חשוב שי-הי-ה לכל אחד ריח נעים מהפה. זה מוסיף אופטימיות והרגשה טובה כללית ופותר את הבעי-ה של ריחות לא טובים מהפה" אמר ונטל את קופסת המסטיקים של ג'יין וחילק לכל הנוכחים בחדר.

"לא, תודה" אמרה הפיה הטובה כשיניב התקרב אליה עם קופסת המסטיקים. "אני לא אוהבת את רעש לעיסת המסטיקים. זה מטריף אותי!".

הנוכחים הסתכלו עליה בתימהון והמשיכו ללעוס מונוטונית עד שהפיה הטובה אחזה בשערותיה כמאיימת לתלוש אותם וברחה מהסלון בצעקות "דיייייייי כבררררררררר!!!".

"מצויין" אמרה פרת משה. "עכשיו שהפיה הטובה יצאה מהחדר נוכל לקבוע חוקיות".

"חוקיות?" שאל בחור טוב.

"כן, חוקיות... למשחק 'פסיכולוג'... אני ממש אוהבת את המשחק הזה". אמרה פרת משה.

"אנחנו לא פה בשביל לשחק משחקים" אמר שמילקי.

"טוב שהזכרת את זה", אמר ראובן דגן שכל העת ישב בכיסאו ורשם הערות בפנקסו. "ספרו לי למה הגעתם אלי היום".

"הגענו אליך היום" פתחה ואמרה עידית, "לצורך סדנת גמילה מהבלוג".

"ולמה את חושבת שאת צריכה להיגמל מהבלוג?" שאל אותה ראובן דגן.

"תראה, אני כאן כבר שלוש שנים, כותבת בבלוג את כל השטויות שלי, קוראת על החיים המעניינים של בלוגרים אחרים ומכירה אנשים מדהימים" אמרה עידית.

"וזה רע בעינייך?" שאל ראובן דגן.

לא, זה נפלא!" אמרה עידית וציחקקה.

לפתע נשמעו סירנות של ניידות משטרה שהלכו והתגברו עד שהניידות נעצרו בכניסה לבית של ראובן דגן.

הפיה הטובה נכנסה לסלון ואמרה: "יש בחוץ שיירה ארוכה של ניידות ומכוניות שרד".

"אני חושב שראש הממשלה צריך טיפול פסיכולוגי דחוף" אמר ראובן דגן והתכונן לפנות את המשתתפים מהבית.

"לא צריך להיות פסיכולוג בשביל לחשוב את זה..." אמר בחור טוב.

המאבטחים החמושים נכנסו לבית וסרקו את החדר. לאחר סריקה מהירה דיווח אחד מהם במכשיר הקשר שהאזור מאובטח ושאפשר להיכנס.

או אז, נכנסו לבית נוי ועקרת בית נואשת.

"זה בסדר בויז. קחו הפסקה קצרה" אמרה נוי למאבטחים.

"מזל שהפספורט שלי היה מוכן בזמן, אחרת לא הייתי מצליחה להגיע לסדנה" אמרה עקרת בית נואשת.

"נוי, מה את עושה כאן?" שאל אותה ארז זוננשיין. "הבלוג שלך לא פעיל כבר כמה שנים ואת כבר לא מגיבה כמו פעם. מה לך ולסדנת גמילה מהבלוג?".

"ארז, מי אתה חושב שמממן את הסדנה הזו? אתה לא באמת חושב שראובן דגן גובה פחות מ-450 ₪ לאדם לפגישה, נכון?".

"נכון" אמר ארז זוננשיין.

"ובכלל" המשיכה נוי, "לא יעלה על הדעת לקיים מפגש של בלוגרים בלעדיי, נכון?" אמרה נוי והסתכלה לעברו של בחור טוב.

"כמובן שלא", אמר בחור טוב.

"אני לא מאמינה" אמרה עקרת בית נואשת. "אתה יושב מולי ולועס מסטיק? החוצפה הישראלית!" היא אמרה לראובן דגן.

"היית מעדיפה שלא אלעס מסטיק?" שאל אותה בחזרה ראובן דגן.

"אני מניחה שזה יותר טוב מהסנדביץ' שהפסיכולוגית באמריקה אכלה מול עיניי" אמרה עקרת בית נואשת.

"גם אני עברתי מסנדביצ'ים למסטיקים" אמרה גיל-את. "תראו כמה רזיתי!".

"באמת רזית" אמרה לה אזורה שני.

"תגידי, למה את וירון החבר שלך  לא יושבים ביחד בסדנה?" שאלה גיל-את את אזורה שני.

"כי החלטנו לא להיות זוג דביק שיושב כל הזמן ביחד ומחזיק ידיים" אמרה אזורה שני.  יניב וג'יין שמטו ידיים והסתכלו לצדדים הפוכים.

"גם אני והחבר שלי שומרים נגיעה" אמרה גיל-את.

"זה לא שאני שומרת נגיעה", אמרה אזורה שני, "אני פשוט יודעת שברגע שנשב יחד מיד נתחבק" אמרה אזורה שני ומיהרה לשבת ליד ירון שבתמורה התנפל עליה בחיבוקים ונשיקות.

"אתם יודעים", אמרה נוגה לירון ואזורה שני ברגע שהם הפסיקו להתנשק כדי לשאוף קצת אוויר, "נראה לי שאתם ממש מתאימים. חשבתם פעם לצאת יחד?".

באותו רגע, נכנסה לבית שיר-דמע. "אני מתנצלת על האיחור", היא אמרה. "אני לא מספיקה לעשות שום דבר. באתי עכשיו מהבית של ההורים שלי שבדיוק חזרו מביקור אצל הסבתא בביתה החדש. לפני זה אכלנו במסעדה טובה עם ההורים של א' ואחרי הסדנה היום אני הולכת למסיבת יום הולדת של אחי. ואני שואלת אתכם: מתי יהיה לי זמן לקרוא בלוגים?".

"זאת סדנת גמילה מבלוגים" אמר ראובן דגן.

"אני לא רוצה להיגמל" אמרה שיר-דמע. "אני נהנית לכתוב ולקרוא בלוגים אחרים ואם רק היה לי יותר זמן הייתי קוראת את כל הבלוגים מההתחלה".

"אם כך, מדוע הגעת לסדנה היום?" שאל אותה ראובן דגן.

"מכיוון שיבוא יום ואהיה נשיאת בית המשפט העליון ואני רוצה שכולכם תזכרו שפעם, כשעוד הייתי אלמונית, קראתם בבלוג שלי.

"איך נזכור את זה?" שאל ארז זוננשיין.

"הנה, הכנתי לכולכם עותקים של הבלוג שלי", אמרה שיר-דמע וחילקה לכולם חוברת עבת כרס שעל כריכתה התנוססה הכתובת "מזכרת מסדנת הגמילה מבלוגים – הבלוג של שיר-דמע, השנים הראשונות".

"גם אני הכנתי משהו קטן" אמרה נוגה ושלפה מתיקה גרביים ענקיות צבעוניות שגולגלו בצורת סוכריית טופי ועליהן היא הדביקה פתק שעליו היה כתוב "ישראבלוג- חסרי חיים זה כאן!".

"איזו הפתעה חמודה!" אמרה שיר.

לאחר שסיימה לחלק לכל המשתתפים את הגרביים הצבעוניות, אמרה נוגה: "כל מי שלקח גרב צריך לשלם לי 7 ₪ עבור המזכרת".

פתאום הגרביים כבר לא היו כל כך חמודות בעיני המשתתפים.

"למה כתבת 'חסרי חיים' על הפתק?" שאל בחור טוב. "אני חושב שמי שמחזיק בלוג הרבה זמן ומצליח ליצוק בו תוכן על חייו ודעותיו- דווקא יש לו חיים והוא פשוט מתעד ומשתף את הקוראים בחיים המעניינים שלו".

"כי אם עברת את גיל 16 ויש לך בלוג, אז כנראה שאין לך חיים" אמרה נוגה.

"גם אני לא מסכימה איתך" אמרה שיר-דמע. "יש המון בלוגים נפלאים של אנשים שהם לא בני טיפש-עשרה. נכון שלמרבה הצער כבר אין הרבה כאלה ברשימת הפעילים, אבל עדיין יש המון כאלה, וסביר להניח שלרובם יש חיים. נכון שיש לישרא איזו סטיגמה של פקצות וכו’, אבל זה לא בהכרח נכון. שלא לדבר על כל הבלוגים המעולים של אנשים רציניים שיש מחוץ לישרא. בלוג זה לא שווה ערך לילד שאין לו חיים. להיפך".

"במקרה של בחור טוב, הבלוג שווה ערך לילד כאפות" אמר ארז זוננשיין.

"העלתם כאן סוגיה מעניינת" אמר ראובן דגן. "האם אתם מרגישים שלבלוגרים אין חיים מכיוון שהם עסוקים כל הזמן בעידכון הבלוג ובקריאת בלוגים נוספים או שאתם סוברים שזה דווקא מעיד על חיים מלאים?".

"אני חושבת שדווקא בזכות הבלוג הקשרים החברתיים שלי פרחו" אמרה נינה. "אם פעם יכולתי לכתוב תחת חסות מסך המחשב והמקלדת מבלי לחשוש שאנשים עושים לי טובה שהם מדברים איתי, הרי שכיום יש לי הרבה חברים שהכרתי דרך הבלוג ואנחנו אפילו נפגשים מדי פעם".

"גם אני הכרתי אנשים נפלאים כאן" אמרה דתילונית "וגם אנחנו נפגשנו כמה פעמים. הבלוג זה אמצעי מצויין לחברויות".

"אם כך, מדוע הגעתם לסדנת הגמילה מהבלוג?" שאל ראובן דגן.

"כי לא רצינו לפספס הזדמנות לפגוש את כל החברים הנפלאים שלנו" ענו כולם במקהלה.

"אנחנו לא רוצים להיגמל" אמרה ג'אמוסה. "רצינו רק להיפגש והקליניקה שימשה אכסניה למפגש".

"אני מבין..." אמר ראובן דגן, אך לא הספיק לסיים את המשפט שלו מכיוון שהדלת נפתחה ואל הבית נכנסו חבר ותיק ורועת צאן.

"שלום" אמר חבר ותיק.

"עכשיו באים?" שאלה הילה.

"אני... ננעלתי בבית הכנסת" אמרה רועת צאן.

"ואני שמעתי רעשים מוזרים שבקעו מבית הכנסת ולכן ניגשתי לראות מה קרה" אמר חבר ותיק.

"קראת לעזרה?" שאלה שיר את רועת צאן.

"לא... התביישתי לצעוק. זה בית כנסת... הרעש היה כי נתקלתי בארון הספרים וכל הספרים נפלו עליי..." אמרה רועת צאן.

"ואז כשפתחתי את בית הכנסת לראות מה קרה, מצאתי אותה מתחת לערימת הספרים" אמר חבר ותיק.

"הפסדנו משהו?" שאל חבר ותיק.

"לא ממש" אמר יניב. "הי-ה כאן דיון מעני-ין על הבלוגים ועל קשרים חברתי-ים והגענו למסקנה שאנחנו לא רוצים להיגמל מהבלוגים".

"ארז, מה אתה כותב שם?" שאלה דמתיאלה את ארז זוננשיין שכתב על הלוח הגדול של ראובן דגן.

"אני כותב את הפרטים של כל המשתתפים כדי שנוכל לשמור על קשר" אמר ארז זוננשיין. "תמשיכו לקרוא, אמשיך לכתוב".