מנוי
   
כן   לא

אחת הסדרות הכי טוב שיש כאן היום בטלוויזיה, אחרי "נזקים" כמובן. ב"הורות", בהשראת הסרט עם אותו שם מ-1989, פיטר קראווס ולורן גראהם מתקמבקים ושניהם שוב כובשים את מסך הטלוויזיה וניכר כי חסרונם הורגש. כתיבה מדהימה ומשחק כובש. אני לא יודע מתי היא תגיע לארץ אבל הנה פרומו טיזינג קצר. בד"כ, האתר שלינקקתי לסרט הישן מ-1989, מאפשר לראות פרקים מלאים של מלא סדרות שמשודרות כאן ובד"כ ביום למחרת. משום מה אין עדיין קטעים לסדרה הזאת.

השבוע דיברו כאן בטלוויזיה הרבה על ניקיון אביב. מצאתי את עצמי תוהה ומגלגל עיניים.. ניקיון אביב?? שאלתי את עצמי. גם את זה גנבתם לנו? זה גם לא שלנו במקור? לא ברור לי כל כך מה עומד מאחורי זה ומאיפה באמת המקור. אולי זה בעצם מאז ומתמיד באמת ניקיון אביב ואנחנו פשוט אימצנו את זה כניקיון פסח כי פסח הוא בעצם חג האביב. מה שזה לא יהיה, אותו ניקיון אביב בספר שלי נקרא ניקיון פסח. מאז ומתמיד זה היה משהו שתמיד הורגש בבית שלי. כמובן שבצבא גם היה על זה דגש, אולי אפילו נוקשה יותר. מאז שעזבתי את הארץ, קשה לי יותר עם תחושות החג שכמעט ולא מורגשות באויר. הריחות, המוסיקה, ההתרגשות.. כל מה שאפשר להרגיש רק בארץ. יוצא שבין הדברים היחידים שבאמת עוזרים לי להרגיש את אוירת החגים, במיוחד את פסח, הן חילופי העונות. האביב כאן בניו יורק מורגש במיוחד עת הוא מגיע ממש שבועות מספר אחרי הכפור וסופת השלג.

פסח, חג האביב, תמיד היה בשבילי יותר מהחג עם החופשה הכי ארוכה.. באיזשהו שלב בחיי ניכר היה כי פסח מביא איתו שינוי מנטלי. עם ההתחדשות החיצונית שמתרחשת בעולם כולו עם עונת האביב, מתרחש בתוך כל אחד ואחד מאיתנו גם השינוי הפנימי. התהליך שכל אחד מאיתנו נותן, או לפחות צריך לתת לעצמו לחוות ולעבור. זה מסוג הדברים שאי אפשר כל כך להישאר אדיש אליהם... זה מסוג הדברים שחזקים מאיתנו. עם כל נשימה של האויר ברגעים שהעונה משתנה ומזג האויר מקבל את סימן ה'אקשן' שלו. הדוגמה המוחשית ביותר אולי לאותו תהליך שאני מדבר עליו היא מה שאומרים שתספורת חדשה עושה לבן אדם, שהיא גורמת לו להרגיש טוב. ככה בעצם אני מסתכל על תהליך השינוי שמביא איתו החלק הזה בשנה.

כמדי שנה, מאז שאני בניו יורק, הוזמנתי לעשות את החג אצל המשפחה מצד אמי בניו ג'רזי. את הפסח הראשון שלי כאן לפני 3 שנים עשיתי אצלם. בשנתיים האחרונות בחרתי שלא ללכת מסיבותיי שלי. הם היו ועודם חממה משפחתית כאן בשבילי שלעתים קרובות ממלא את החסר שנמצא בארץ. מדי פעם כאני מחליט שמאסה בי העיר, אני בורח לסופ"ש או כמה ימים להתנקות שם בפרבר הכי אמריקאי טיפוסי שיכול להיות. הם תמיד פותחים לי את הדלת ומתייחסים אליי כמו בן משפחה. לא החלטתי עדיין אם אני הולך השנה או לא. חשבתי לעשות סדר משלי ולבשל כמה מהתבשילים המוכרים של אמא שלי שעשיתי בעבר ושצילמתי לי מתכונים שלהם בביקור האחרון. יכול להיות שזה משהו עם הגיל. יכול להיות שהגעתי לגיל שאני מרגיש שזה משהו שאני יכול לשלוט בו ולקחת עליו אחריות. אחרי הכל, הדלת שלהם תמיד פתוחה. בימים האחרונים אני מרגיש שמאז יום ההולדת שלי לפני כשבועיים, עוברים וחלים בי שינויים שללא ספק משתייכים לגיל.. ונדמה כי ניקיון פסח השנה צריך להתחיל אצלי בראש.

במוצ"ש האחרון כתבתי על הסופה של סוף השבוע והגשם הכבד שירד כאן בעיר, אבל היום, זהו היום השלישי כבר שניו יורק מתעוררת לשמיים שמחייכים אליה כמו שמגיע לעיר כמוהה. לא רק שהוחלף כאן שעון קיץ כבר ביום ראשון האחרון והתאריך הרשמי לכניסת האביב היא בעוד יומיים, לא מן הנמנע שגם הטמפרטורות תעלנה קצת ב20 מעלות. הבוקר בתוכנית הטלוויזיה של ריג'יס וקלי, קלי (ריפה) הצהירה "מגיע לנו! מגיע לנו אחרי החורף הנורא הזה" כאלה אמרו שהטמפרוטורה היום תעלה ל70 מעלות פרנהייט. אז כרגע, נכון להיום, וזה לפי המחשב שלי, ניו יורק ממש באותו קו עם ישראל מבחינת הטמפרטורות. אין ספק שחורף קשה עבר כאן על ניו יורק עם אחת מסופות השלג שהוצהרה כסופה ה-12 הגדולה ביותר בהיסטוריה של ניו יורק. מה שהכי מצחיק זה שהסופה הזאת התרחשה ממש לפני שלושה שבועות.. ופתאום עושה רושם שהגיע הזמן לחילופי העונות. וניו יורק, כנראה, נעטפת בחילוף ממש כמו שרואים בסרטים.

לא זכור לי אי פעם שסבלתי מתופעת אלרגיות חילופי העונות אבל אני כן יודע וזוכר שאמא שלי מאז ומתמיד פורחת עת מגיע האביב. בשבועות האחרונים עושה רושם שאני פורח בעצמי עם אפקטים שדי משתמעים כאלרגיות חילופי עונות עם עיניים שלא מפסיקות לגרד והתעטשויות מבלי להיות מקורר או חולה עם משהו אחר. עשרה ימים אחרי יום ההולדת שלי ואני תוהה, לצד מקרים אחרים שקורים לאחרונה.. תמיד חשבתי וידעתי שאני דומה לאמא שלי מבחוץ ומבפנים, אבל יכול להיות שעת אני גודל בגיל ומתבגר יותר, זה רק מקצין? הכצעקתה? אולי. אין לי בעיה עם זה אגב. אני מדבר עם אמא שלי הרבה, אבל לא יצא לי עדיין לשאול אותה על זה ולתהות ביחד איתה אם זה אפשרי. מה שכן עשיתי זה להקשיב לכל הפרסומות שלא מרפות בטלוויזיה לכדורים שונים לאלרגיות חילופי עונות ולהתחיל לקחת כמה על בסיס יומי ועד עכשיו, טפו טפו זה עובד. מה שאני פחות אוהב מכל הסיפור הזה, זאת האפשרות שזה רק יחמיר עם השנים ויתחיל להיות ריטואל שנתי עת חילופי העונות.

ציינתי בפוסט מהסופ"ש שלאחרונה היה חסר לי הפורקן המילולי בסוג של "יומן", או כמו שאני מכיר וזוכר כאן בישראבלוג מאז הקיץ של לפני הגיוס. וואו, קשה לחשוב ולכתוב על זה במונחי עבר והיסטוריה. כמו רבים אחרים מחבריי כאן בישרא שמלווים אותי מימיו הראשונים של הבלוג, אני חושב שהמקום די הוזנח. מפאת חוסר זמן אולי. אני לא חושב שאני או כל אחד אחר שהפסיק לעדכן כמו פעם איבד עניין. זה הזמן והמקום שכולנו נלקחנו אליהם. חלק התחתנו, חלק נסעו לטייל וחלק השתקעו. חלק מחקו. אני בחרתי שלא למחוק כי באמת יש במקום הזה משהו שכן עוזר ועובד בשבילי כבר 7 שנים מאז פתחתי את הבלוג.. וגם אם אני מעדכן פחות מאז השחרור ומהעבר לכאן, וגם אם לאט לאט נעלמו החברים לישרא.. אני חושב שזה חוזר לי לאחרונה בעקבות הרבה בלאגן בראש ומחשבות שלא מרפות. הבלוג עבר ריענון ועיצוב מחודש עם תמונה עדכנית שלי שנלקחה ממש לפני יומיים כשסוף סוף היה אפשר לראות ברור יותר כשהגשם נעלם והשמיים נצבעו כחול. ניו יורק, יום חמישי, כמעט אחת בצהריים. כמעט סופשבוע.