מנוי
   
כן   לא

אני זוכר את היום הזה כאילו הוא היה אתמול. הייתי חמישה חודשים לפני השחרור שלי מהצבא. אף אחד לא ניבא ממש את מה שהיה עתיד לבוא שבועיים אחרי נחטף גלעד. אני זוכר שהוקפצתי כבר באותו יום לאיזור עזה ושנשארתי שם מאותו יום למשך יותר משבוע עד שהגזרה הצפונית נכנסה אף היא לתמונה וכך בעצם פרצה מלחמת לבנון השנייה. קצת קשה לחשוב על התקופה הזאת במונחי עבר. כשאתה חי אותה, זה נראה לך חלק משגרת חיים, היום, ארבע שנים אחרי, זה כבר חלק מהיסטוריה שנחקקה בספרים והצטרפה למלחמות המדינה. כבר כמה ימים שאני חושב על גלעד ועל איך החטיפה שלו סימנה את פתיחתה של מלחמת לבנון השנייה בה לקחתי חלק מאוד גדול. דווקא בגלל שלקחתי בתקופה הזאת חלק ושהוזעקתי ממש באותו יום לאיזור בו נחטף, אני מוצא את עצמי חושב עליו במשך כל השנים האלה, גם כשאני בניו יורק. הוא תמיד במחשבות. לא פעם הרגשתי רגשות אשם על הפריבילגיה שניתנה לי לסיים בסופו של דבר את השירות הצבאי שלי בלי פגע ואחרי המלחמה הזאת, כשהוא עדיין מאחור, ואני לא מבזבז זמן ועשרה ימים אחרי השחרור נוסע ובעצם מתחיל חיים חדשים בניו יורק. לא פעם אפילו תהיתי אם עשיתי מספיק. אם אני עושה מספיק כשאני בניו יורק. סוג של שגריר הסיפור והתקופה.. גלעד תמיד נכלל בשורה הראשונה של הסיפור. ולמרות שבסופו של יום, אני לקחתי ולוקח איתי מאותה תקופה את הסיפורים והחוויות האישיות שלי, אני לא שוכח את העובדה שזה היה יכול להיות אני או כל אחד אחר.

קשה להאמין שחלפו ארבע שנים. אני זוכר באותה תקופה שכל יום היה נראה כמו נצח. זה מדהים איך שהיום במבט לאחור, הכל מקבל משמעות שונה ודווקא היום אתה מקבל פרספקטיבה חדשה לגבי אותם ימים כשאתה מנסה להעמיד את עצמך במקומו. "אנחנו לא יודעים מתי הכל יסתיים" תמיד היינו שומעים מהאנשים הבכירים. "אנחנו נשתחרר??" היינו שואלים שואלים אחד את השני. מה לעזאזל חשבנו לעצמנו? אתה לא חושב על זה באותו רגע, אבל תמיד אמרתי שהשירות הצבאי גורם לך להתבגר ולהרגיש שאתה לא חייל בן 21 אלא לפחות בחור בן 30 שמקבל וניצב בפני החלטות שלפעמים היו הרות גורל. אבל באותו רגע, כך מסתבר, כשאתה שומע את המשפטים האלה והתהיות לגבי המחר, אתה עדיין הילד שרק מחפש את הרגע שהוא יוכל לחזור הביתה לאוכל של אמא, למקלחת החמה, לחממה.

"מה שלא הורג אותך, מחשל אותך" הוא המוטו הכי גדול כשנכנסים לצבא.. ובעצם גם כשיוצאים ממנו. עברו ארבע שנים מאז המלחמה ולמרות שנדמה וזה קרה רק אתמול, באותה נשימה, זה כל כך רחוק. לפעמים אני שואל את עצמי מאז שעזבתי לניו יורק ממש אחרי השחרור ואחרי תקופת המלחמה, אם זאת לא הייתה בריחה. תמיד אמרתי לעצמי שאני צריך להתחיל מחדש במקום רחוק, במקום לראות עולם ולטייל כמו רבים אחרים, פשוט להתרחק, להתנתק ולהתחיל מחדש במקום שונה לחלוטין ומרוחק. לגמרי לבד. שום דבר לא היה מתוכנן לגמרי ולמרות שהיה לי כיוון עם מה אני רוצה לעשות, זאת הייתה החלטה מאוד ממוקדת ואי אפשר היה לשנות את דעתי. חשבתי תמיד שאני מוגן ומחוסן נגד כל מה שעתיד היה לבוא בפרק בניו יורק... אחרי הכל, הייתי ממש אחרי השחרור, ממש אחרי המלחמה. ככל שהזמן עבר וניסיתי לבנות לי חיים בניו יורק, הבנתי יותר ויותר כמה החיים הם באמת לא כמו שאתה חושב. לא פעם אמרו לי כמה אמיצה הייתה ההחלטה שלי לנטוש הכל ולנסות להתחיל לבד בניו יורק. רחוק מהבית.. נדמה היה שלמרות שכבר לא הייתי חייל והמדים שלבשתי היום של בית קפה מקומי, עדיין לקחתי חלק במלחמה. ספק מלחמת קיום, יותר להוכיח לעצמי שלא עשיתי טעות ושאני באמת עושה את מה שרציתי לעשות. לא הפסדתי אבל גם לא ניצחתי.. לא איבדתי תקווה אף פעם ועדיין לא מאבד. בסופו של יום, לא משנה איפה אני נמצא כרגע בחיים שלי. סוף הוא תמיד התחלה של משהו אחר...

שינוי... אנחנו לא אוהבים אותו. אנחנו פוחדים ממנו. אבל אנחנו לא יכולים לעצור אותו מלבוא. אנחנו יכולים להשלים עם שינוי או שאנחנו נשארים מאחור.. זה קשה לגדול. להתבגר. כל מי שאומר לך שזה לא - משקר.

עובר עליי מסע מאוד אינטנסיבי בניו יורק מאז עברתי לשם ממש אחרי השחרור. אני למד ומגלה על עצמי דברים חדשים ואפשר לומר שבעצם מתבגר וגדל, ואולי אפילו ברמות קצת יותר גדולות ממה שהיה קורה לי כאן בארץ בגלל העובדה שזה קרה שם ולגמרי לבד. אבל כמו שציינתי תמיד, זאת הייתה הבחירה שלי.. ואני לא מתחרט עליה. הרבה מכשולים וקשיים היו לי בדרך שתמיד הצלחתי להתגבר עליהם. אחרי חודשים של פרשת דרכים אחת גדולה, בשבוע שעבר קיבלתי החלטה להגיע שוב לארץ כנראה לתקופה לא מוגבלת שוב, לכל תקופת הקיץ והחגים ואולי אף יותר. ניו יורק נהייתה הבית שלי, מעגל החברים שלי שם נהיה המשפחה שלי.. אבל בסופו של יום, זהו לא באמת הבית שלי. הבית שלי הוא כאן, בארץ. החממה המשפחתית שתמיד שם לחזור אליה, כאן בארץ. לכן, זה היה לגמרי טבעי בשבילי פשוט לבוא לכאן שוב כדי להתאפס על עצמי ולהבין מה קורה איתי ומה איתי. לא ביזבזתי יותר מדי זמן וחיפשתי טיסה כמה שיותר קרובה וביום חמישי אחרי הצהריים נחתתי כאן בארץ.. השבועות טרם ההחלטה היו קשים ומלאי אמוציות. הימים שאחרי קבלת ההחלטה היו אף הם מאוד קשים. ואולי מסיבות אחרות לגמרי.. אבל עברו עליי יומיים מאוד קשים ולחוצים טרם הטיסה. חבר קרוב צייד אותי בכדור שינה של מרשם שבשלב מאוחר יותר של הטיסה עשה את העבודה יופי. אבל אז משהו אחר קרה לי בטיסה. סוג של אקט אלוהים כמו שאני רואה אותו. מישהו נשלח מלמעלה (תרתי משמע) כדי להרגיע את הרוחות ואת המחשבות ומבלי הרבה מילים או משמעויות .. ואני באמת חושב שזאת הייתה הטיסה הכי טובה שהייתה לי אי פעם.

נדמה ובכל פעם שאני מגיע לארץ אני מגדיר את מצב הנפש הנוכחי כפרשת דרכים.. אבל הפעם מדובר בפרשת דרכים מאוד נחרצת. גיליתי בשנה האחרונה או יותר נכון, הגעתי לתובנה שדברים לא ממש מסתדרים והולכים כמתוכנן מאז שאני שם. אומרים "אתה עושה תוכניות ואלוהים צוחק".. אבל אלוהים לא צחק עליי.. אלוהים לימד אותי ופתח לי המון דלתות אחרות בשלוש וחצי שנים האחרונות. מצד שני הוא גם לא ממש כיוון אותי. הוא לא ממש עזר לי שלא ליפול וללכת לאיבוד בכל הקדחת המתמדת באי הכי ידוע לשמצה.. ולמה שיעזור בעצם? אמנם אוכלוסיית היהודים שם עצומה , הוא בטח לא היה רוצה לראות אותי שם. אני לא יודע איך גלשתי ליהדות פתאום. אני לא מסורתי ואני לא ממש הולך לבית כנסת בתדירות כל כך גבוהה אבל כן רציתי להאמין שיצרתי קשר משלי עם אותו אחד למעלה שהביט ומביט תמיד ופה ושם כן שולח לי סימנים ואבני דרך לעקוב אחריהם. ככה או ככה - זה לא תלוי בו או באף אחד אחר.. בסופו של יום- זה תלוי רק בך.

אז אני כאן לתקופה לא מוגבלת, וכנראה שאפילו אעבור לתל אביב לקיץ ואעבוד במשך הקיץ עד שאתאפס על עצמי ואבין מה באמת אני רוצה לעשות שם בניו יורק ואיך אני עושה את זה כמו שצריך. קצת קשה להאמין שזה קורה או לקבל את ההחלטה לעשות את הצעד הזה כי בשבילי באיזשהו מקום זאת תבוסה על מה שניסיתי לצלוח בניו יורק כל התקופה הזאת שאני שם.. וגם בגלל העובדה שבעצם מאז השחרור שלי אני לא כאן בארץ, אני לא חי בארץ. אפילו שוטרת הגבולות כשהחתימה את הדרכון שלי שאלה אותי: "אתה גר כאן?" .. ואני בשיא התמימות עניתי לה: "לא." זה היה מוזר. זאת המדינה שלי, כאן נולדתי וכאן גדלתי.. איך התנתקתי כל כך ? למה כל כך קשה לי לחשוב על להיות כאן יותר מחודש עכשיו? אני לא יכול להסביר את זה כל כך במילים. אני רק יכול להגיד שאני יודע שטוב לי בניו יורק. משהו בעצם הקיום שלי שם בניו יורק פשוט מרגיש חשוב. אבל פה קבור הכלב.. המילה קיום משתמעת לכל כך הרבה פנים.. וכרגע נכון לחצי שנה האחרונה שם, הקיום שלי מאוד תבוסתני, הישרדותי ולעתים אפילו מפחיד. אמריקה כולה עדיין משתקמת מכל הקלחת האקונומית שלאט לאט מרפה אבל עדיין לא חזרה לחיים שלמים ומבטיחים. תמיד אמרתי לעצמי ולסובבים אותי שם שאני מקשה על עצמי שאני בוחר לחיות שם ולא בארץ. נכון, כולם מתקשים וסוג של שורדים בעיר כמו ניו יורק, אפילו אנשים עם עבודות ענק ומשכורות שמנות.. כולם נאכלים ככה או ככה. מאנ-איטן. תמיד היה ויהיה לי את החבל להיאחז בו שהוא בעצם הארץ.. אבל זה תמיד צעד גדול, גם אם זה לתקופה קצרה, זה צורת חיים כל כך קיצונית שמשתנה בצורה כל כך קיצונית. ומה בדיוק מביא איתו השינוי? וכמה זמן ייקח להסתגל אליו? ולכמה זמן הוא מתכוון לתפוס מקום בחיים שלי?