לבו של עניין

הבא את הכאב

כאב, הוא בא בכמה צורות. הצביטה הקטנה, סוג של טיפה של כאב, הכאב האקראי, הכאבים הנורמליים שאנחנו חיים איתם בכל יום. ויש את הכאב שאתה פשוט לא יכול להתעלם ממנו. כאב כה גדול שפשוט חוסם כל דבר אחר..גורם לכל העולם סביבך להיעלם עד שכל מה שאתה יכול לחשוב עליו זה כמה אתה כאוב. זה תלוי רק בנו, איך אנחנו מתנהלים עם הכאב. כאב. אנחנו מרדימים, אנחנו שורדים אותו, מקבלים אותו, מתעלמים ממנו.. ולחלקנו, הדרך הטובה ביותר להתמודד עם כאב היא פשוט להכריח את עצמנו לעבור אותו.

תמיד אמרתי שאנחנו, כישראלים, עוברים וחווים תהליכים שלא כל אחד ואחד בעולם חווה. אני כמובן בעיקר מדבר על השירות הצבאי שאנחנו מחוייבים לעבור בגיל שרבים אחרים ברחבי עולם עוברים וחווים משהו אחרי לגמרי, אפשר וכבר מציבים יעד לקריירה, סוללים את הדרך אליה.. כשאנחנו מסיימים עם השירות הצבאי, הם עם תואר ביד. תמיד אמרתי לעצמי שכאחד שחווה את אותו תהליך של שירות צבאי, התבגרתי לפחות ב-10 שנים מגילי הנוכחי. משוגע? אולי. אני לא חושב. זה ניכר היה בשינוי שהיה לי בסדר החיים ממש אחרי השירות, הפרק בניו יורק שנמשך עד היום למעשה. תמיד אמרתי לעצמי, או חשבתי לעצמי-ליתר דיוק.. "הי, הכל קטן עליי עכשיו". יומרני מצדי היה לחשוב אולי שהעולם קטן עליי. אולי בארץ קל יותר ההתמודדויות ביום יום לאחר השירות הצבאי. בניו יורק, כמה שחשבתי שאני חזק ומחוסן ועם הכלים הנכונים, הרבה פעמים מצאתי את עצמי נופל ומתקשה למצוא את הדרך הנכונה להתמודד עם מצבים ורגעים מסוימים. לא ממש האשמתי את עצמי אף פעם. אני לא היחידי ובטח שלא הראשון שזה קרה לו בעיר הזאת. זה אחד הדברים שהעיר הזאת ידועה לו.. היא מסתובבת ומסתובבת.. ואם אתה לא מחזיק חזק מספיק, את מוצא את עצמך נופל ומחפש את המתקן הבא. הפרק הבא. האתגר הבא. השלב הבא בחייך.

למרות כל חוויות העבר, הניסיון והתפיסה שאולי אתה חזק ומוכן להכל, שום דבר לא מכין אותך באמת למבחן הרגש - על כל פניו. הרגשות שלנו, כך מסתבר, משתנים ומתגבשים עם השנים.. ככל הנראה זה קשור לגיל. יש שיגידו שהם מתחזקים עם השנים. אני, למדתי, שכמה שחשבתי שראיתי הכל, שחוויתי הכל, שהרגשתי הכל.. החיים טמנו לי דברים חדשים להיתקל ולהתמודד איתם. שלא תבינו אותי לא נכון.. אני מדבר על הרבה מאוד רגעי קסם.. רגעים שלא הייתי משנה או שאני מתחרט עליהם בצורה כזו או אחרת.. אבל אני כן יכול להגיד שחלקם נחרטו עמוק בזיכרון ובאיזשהו מקום, לא מרגיש שבאו על סיפוקם. כאלו שנשאר בהם טעם של עוד.. של עוד הזדמנות. עוד ניסיון. עם השנים חמקו מבין הידיים אבל עדיין מרגישים קיימים. חיים. עדיין מרגישים ברי ביצוע. לפעמים, כשכל היגיון מצביע על משהו מסוים, הרגש אומר משהו אחר. וכמו שציינתי קודם, לפעמים, זאת לא סתם קלישאה וההקשבה ללב יכולה לעשות פלאים.. אבל מה קורה שבכל זאת אתה ניצב בפני הרגע בו אתה מרגיש שניסית הכל. עשית כל מה שיכלת כדי להציל מצב מסוים. כדי לחיות אותו למקסימום. זה או שאתה מרים ידיים לגמרי באופן מוחלט.. או שאתה עדיין חדור אמונה שזוהי מעידה חד פעמית. עם רגשות, לא משחקים, הם אומרים.. אבל רגשות, גם לא עוצרים. 

כאב, אנחנו פשוט מוכרחים לשרוד אותו, לקוות שהוא ייעלם בעצמו, לקוות שהפצע שנגרם ממנו יחלים.. אין פתרונות, שום תשובות קלות. אתה פשוט לוקח נשימה עמוקה וממתין שזה יירגע. לרוב, אפשר להתנהל עם הכאב, אבל לפעמים הכאב תופס אותך כשאתה הכי פחות מוכן אליו.. מכה ממש מתחת לחגורה ולא מרפה. הכאב, אתה פשוט צריך להילחם כדי שהוא יחלוף.. כי בסופו של יום, האמת היא , שאתה לא יכול לרוץ מהר יותר ממנו, והחיים , תמיד מזמנים עוד..

להתחיל את הלהתחיל

מי זה שמחליט מתי הישן מסתיים והחדש מתחיל? זה לא יום על לוח השנה. לא יום הולדת, לא שנה חדשה. זה אירוע קטן או גדול, משהו שמשנה אותנו. באופן אידיאלי זה נותן לנו תקווה. דרך חדשה של חיים ופרספקטיבה על החיים. להיפטר מהרגלים ישנים, זכרונות ישנים. 

ערב ראש השנה של גיל 25, לפחות כך אני מגלה, שונה במהותו ותכליתו מערבי ראש השנה קודמים. כגילי, וכנושא יום ההולדת שנחגגה לפני כחצי שנה בדיוק, "רבע של מאה". כבר 7 שנים בערך שאני לא ממש חוגג את ראש השנה כסדרו או בבית כמדי שנה כפי שזכור לי כילד. אני כמובן מדבר על הצבא ועל ניו יורק שכל אחד מהם כתחנות בחיי קטע ממני את האפשרות להיות בכל חג בבית. השנה אני בבית, השנה אני אחרי דרך ארוכה ושנה של חיפוש אחר עצמי ונדמה או עושה רושם שזה תהליך שהוא עדיין מתמשך.. לפעמים נדמה לי כי "כל העולם" מסביבי מתקדם עם החיים או בחר בדרך כזו או אחרת וכבר במחצית הדרך עם סלילת המסלול שלו. מתוסכל, מבולבל, אבוד... חודשים של אי שקט נפשי בעיר שעשיתי לי בית בה, מוקף באנשים שעשיתי מהם משפחה, ובכל זאת עומד במקום. הרבה פעמים אמרתי לעצמי לשחרר קצת לחץ.. קארפה דיאם-נצל את היום.. ואולי כי האנשים שהקפתי את עצמי סביבם לא ממש דחפו אותי, ואולי כי הם באותו מקום שאני נמצא בו למרות שהם מחזיקים בעבודה וקריירה שלא ממש עושה אותם מאושרים.. ככה או ככה, מצאתי את עצמי מפתח מנגנון הגנה עצמית או רגעי התעוררות-עצמית והבנה שאני לא אמור להילחץ או ללחוץ. אני אמור לחיות כל יום כמו שהוא בא, להיות מכוון מטרה.. אבל לשחרר.. לחיות את החיים לפי התפקוד הביולוגי שלהם. עד שלא אוכל עוד.  

מאז שאנחנו קטנים, בין היתר, אנחנו למדים שערב השנה החדשה בפרט ועונת החגים הראשונים בלוח השנה שלנו בכלל, היא עת להסתכל על השנה החולפת וההשתקפות שלנו בה. מה עברנו, מה חווינו, מה עשינו, מה השגנו.. ובעצם לעשות סדר בראש על מנת שנוכל להבין ולשים לנו למטרה את היעדים שעוד לא השגנו והגענו אליהם לשנה הקרובה. מה שלא מלמדים אותנו, או מכינים אותנו אליו, זה האופן שבו נאלץ להתמודד בכל שנה מחדש עם אתגר כזה או אחר.. וככל שאנחנו מתבגרים ו"מזדקנים", זה רק הולך ונעשה קשה יותר. מאתגר יותר. אז אנחנו מתפתחים עם השנים וניצבים בפני התמודדויות כאלו או אחרות ולאט לאט מפתחים את האופן שבו אנחנו צריכים להסתכל על העולם ועל איפה המקום שלנו בו. אפשר ואנחנו "נזרקים" אל עולם שהוא מחולק, ללא הדרכה.. איפה שאנחנו כבר לא אותו הדבר, כפי שהכרנו את עצמנו או כפי שהיינו רוצים להכיר את עצמנו. עד שאנחנו מבינים שתמיד נהיה איפשהו שם "בחוץ".. 

בשנה שחלפה למדתי שאלו שאומרים ש"אין קיצור דרך בחיים" לא באמת ניסו או העזו. למדתי שלעתים, "הקשב למה שהלב אומר" היא יותר מעוד סתם קלישאה. למדתי שאהבת אמת עומדת במבחן הזמן. למדתי שלפעמים חלומות באמת מתגשמים. למדתי שווגאס היא לא בהכרח עיר חטאים. למדתי שלמרות כל הדיבורים על התחממות גלובלית, סופות שלג איתנות במיוחד פוקדות את כדור הארץ. למדתי שגיל 25 הוא באמת לא סתם גיל אלא באמת "רבע של מאה". למדתי שאותה 'אהבת אמת' לא תמיד נוצצת. למדתי ש"החתך הראשון הוא הכי עמוק". למדתי שהבית הוא באמת החממה שלי. למדתי שעונת הקיץ היא פשוט לא העונה שלי. למדתי שלמרות שאני מבולבל, מתוסכל ולא הכי מפוקס, אני חי, נושם ובועט. מה צפוי לי בשנה הקרובה? לא הרבה. לפחות, לא משהו שאני יודע עליו כרגע. ואפשר וזהו סיפור חיי... לפחות בארבע שנים האחרונות.. אני בזרימה עם החיים. שום דבר לא ממוסגר, שום דבר לא מתוכנן. הכל בגדר מחשבות ומעקב אחרי הלב והחלומות. "איש חולם אני וכך היה תמיד" כתב פעם מאיר בנאי. היום, יותר מתמיד, אני הכי מזדהה עם המשפט הזה. יש שיגידו שזאת לא דרך לחיות.. אבל אם לצטט את מאיר בשיר אחר שלו שאולי יסכם את הפוסט הזה ואת השנה האחרונה שלי בפרט: "זאת הדרך שאני בא נוסע אל חלומות אחרים. זה הקסם שאני בו נוגע והוא אותי מוביל." שנה טובה!

מה שחשוב הוא שלא נפסיק להאמין שאנחנו יכולים לזכות בהתחלה חדשה.  אבל בנוסף, חשוב לזכור גם שבין כל הדברים הלא חשובים והשטויות ,יש דברים שבאמת שווה להיאחז בהם.