עליתי 200 גרם
נכתב ב27/6/2006 11:07

הדיאטנית אמרה שהיא לא מחשיבה את זה כעליה... אבל ברור שזו כן.

הפעם אני אראה אותה כבר אחרי שבועיים, בתקווה שאחזיר את עצמי למסלול כי בשלושת החודשים האחרונים לא ממש הקפדתי לא על הדיאטה ולא על ההתעמלות.

פשוט מדכא אותי שהורדתי 4 קילו מהר ו4 קילו בקצב של צב ומעצבן אותי שאני מודדת בגדים בחנות ועדיין לוקחת מידות גדולות למרות שכל הדברים בבית נופלים ממני ונמאס לי להתפשר ולוותר וגם בכלל יש לי לאחרונה נטייה לוותר לעצמי בכל מיני דברים (דווקא מסיבות טובות שלא כאן המקום לפרטן) והאוכל הוא רק נגזרת אחת של העניין.

טוב, נראה מה יהיה...

בושה
נכתב ב22/6/2006 15:40

זה מה שהרגשתי היום בשיעור, כשבאו לדבר איתנו על העבודה המעשית.

האחראית על העבודה המעשית היתה המורה שלי לספרות בכיתה י' וגם י"ב (כלומר היא הגישה אותי ליחידה האחת שעשיתי בספרות בבגרות), היא גם היתה נשואה לראש האולפנא, מה שבבית ספר חילוני קוראים לו המנהל (הוא נפטר, לכן לשון העבר).

אני לא בבית, אחרת הייתי שמה לכם לינק לפוסט של נינה שעסק באולפנה בה למדתי, אבל אתם תצטרכו לכתת רגליים (יש בצד לינק לנינה) ולמצוא לבד.

קודם כל בושה על עצם הפגישה איתה, פעם אחרונה התראינו בשבעה, אבל היא לא זכרה, כמובן.

בפעם לפניה התראינו פה, באונ', לפני 10 שנים כשהתחלתי ללמוד תואר ראשון, היא נשפכה לי מצחוק מול הפנים כשהיא שמעה שאני לומדת ספרות, מאז אני נושאת את העלבון.

פעם שניה בושה על שאני לומדת הוראה, לי (בניגוד לנינה) זכור מסר מאוד ברור מבית הספר, מסר שאמר שכולנו נהיה בסוף מורות ואין מה להתרגש מכך שבקושי מגישים בנות באולפנה לחמש יחידות מתמטיקה (ממחזור של 120 היו פחות מ20 בחמש יחידות), ממילא בסוף נהיה מורות אז... וממילא כולנו נגיע להוראה אז...

ועכשיו לשבת מולה ולהראות שיש סיכוי גבוה שאכן הגעתי להוראה, גם אם בדרך עיקוף ענקית זה שקול מבחינתי להרמת דגל לבן, כי הרי עוד בימי האולפנה כשהייתי בעיקר סותמת פה ומסננת מתחת לשפם שנאתי את ההנחות האלה ונשבעתי שלא אהיה מורה, ומה קרה לשבועה?

אבל הבושה הכי גדולה היתה בשיחה הידידותית, היא שרדה יפה את העובדה שאני גרה בקיבוץ חילוני, גם את העובדה שגזר לא "מתחזק" ולא בטיח אלא פשוט בחור חילוני שנשוי לדתיה, אבל המבט שהיא תקעה בי כשהיא שמעה שהכרנו באינטרנט היה מזועזע, גם ה"לא חיפשתי שם" שמיהרתי להוסיף לא הועיל למבט, עשר דקות אחרי השיחה עוד המשכתי להרגיש נזופה, לא ראויה לחינוך שחונכתי.

גזר אומר שהיא בטח חושבת על הכרות באינטרנט מה שאני והוא חושבים על ההכרות של ג' ואשתו (הם הכירו במסיבה של חילופי זוגות), יכול להיות, וברור שזו טעות לחשוב כך, אבל עדיין - זה היה ראי שהציב אותי מול מה שחונכתי והייתי ועד כמה התרחקתי, ואני במקום להביט בו בגאווה (וכשאני לבד בבית וחושבת על זה בהגיון זה עם 85% גאווה ורק 15% חרטה) הסמקתי מבושה והשפלתי מבט.

גורם לך לחשוב, לא?