זו אני...הפעם אולי ביותר רצינית...שוב (אולי)

הכינוי של הואTHis Is ME...MAYBE ולמתקשים התרגום הוא "זו אני...אולי"
זתומרת מה כל כך נלחצתם שקראתם את הפוסט האחרון??
תודה רבה רבה לכל מי שדאג והקשיב והגיב אבל כמו שאמרתי לכם זו אני אוליייי...אף אחד לא הבטיח לכם שומדבר...יש לי הרבה מאוד צדדים בין השורות והרבה מאוד דרכים להתבטא...אז אולי תמצאו כאן בבלוג הרבה הפתעות...
מממ מסתבר שאני כנראה עברתי טרנספורמציה מלאה לתוך העולם הפאקצי של המאושרים.
לא יודעת היו תקופות בחיי שהיה בי עצב כל כך עמוק שהייתה לי כתיבה איכותית עמוקה בעלת משמעויות אנשים הזדהו איתי.עכשיו זה כבר לא יוצא ממני.
גם אם אנסה בכוח זה לא ממש יצליח.
אני זו אני וזה הכל ואין לי שום בעיה עם עצמי.אני דווקא די אוהדת את עצמי החדשה.
אני החדשה.תמי ספיר נולדה מחדש.ליטל מיס נרקיסיזם.יש לכם בעיה עם אהבה עצמית??
I love myself adore my existance and not afraid to admit it.
אז למרות שהבלוג שלי נורא אמיתי כלומר לא בשמות בדויים וכל השיט הזה אנשים עדיין לא מבינים אותי.מממ ככה טוב.אתם לא אמורים להבין.
אני מוטרדת בנפשי נקודה.
חחח אני אחלה בנאדם ואני גאה בזה אבל אני מוטרדת בנפשי.יושבת כאן מדברת שטויות במקום לכתוב מה באמת קורה בחיים שלי.זה דבילי לא??
לא הייתם מעדיפים איזה פוסט כזה מצוי על מה עשיתי בבוקר ומה אכלתי בצהריים ואיפה ישנתי בלילה ואיפה טיילתי ב...לא יודעת משהו בין ערב ללילה.
כנראה שלא.אני אישית לא ממש אוהבת את זה.אני מעדיפה פוסטים גאוניים של כתיבה.אבל גם לא כאלה שיוצאים מהגדר ומגזימים וכותבים דברים שאתה צריך לחפור עשר פוסטים אחורה כדי להבין.
צריף פוסט לא ארוך מדי לא קצר מדי(אני תמיד מעמיסה כנראה באורך...)
מעניין ומושך קהל מגוון(אני אולי אמשוך ילדודס בני 12)
קולע ומביע דעה מסוימת על הלך חיים מסוים(לא, אני רק מזיינת בשכל איתכם הסליחה)
ובקיצור...
תמי ספיר.
תמי ספיר לא מצליחה לכתוב את הדברים האיכותיים שהייתה כותבת בעבר.
ואתם לא יכולים להבין את זה נכון??האופטימיות תהרוג אותי יום אחד.אני מרגישה את האושר הזה זורם לי בוורידים אוי זה כזה מציק.
(אזהרה ברגע זה נכנסתם לאזור רווי ציניות נא להיזהר דברי הכותבת אינם מבוטחים כנגד פגיעה בקהל הקוראים)
אני מאושרת וזה הורס לי את הכתיבה אני מאושרת ואני מרגישה מלאה עד הגרון בעצבים.
אני מאושרת ואני מוטרדת אני מאושרת ואני מרגישה שפשוט אין לי יותר מה לחפש בעולם.
להיות מאושרת זה גרוע יותר מלהיות בדיכאון קיומי!!
אני פשוט מרגישה חסרת משמעות.מה עוד יש לי לעשות?? פעם שאפתי להגיע לכאן ועכשיו הגעתי ו.....אין כלום רק טוב ואני מאושרת וחשה שהחיים שלי נחתו על הנקודה המוארת במסלול שלי...יש רק דבר אחד.תקווה שהמצב המושלם(טוב נו כמעט)ימשך לעד......
לעד זו מילה יפה...הרגשה טובה....אהבתי.
בקיצור.קשה להיות אדם שמצליח להשיג את מבוקשו.קשה להיות אדם מאושר.
אנא ממכם אל תתייחסו לקטע הבא כי תשנאו אותי(אבל בעצם אם תשנאו קצת זה לא יהיה רע זה אנושי...חחח)

This is my debt for beeing loved
This is my judgement for beeing born alone
I was raised with love grown with care
And am now alive with this feeling
My punishment for beeing beautiful
From the inside
From the outside
This is me this is us this is why
My gift for my sacrifice
Endeless suffering coming to an end
Happiness
Dark word
I don’t like it
Hipocritic
Unreal
I don’t believe in it
In my self
Never mind
You won't under stand
שונאת אנשים שופטים לפני שבודקים.תהרגו אותי אבל אני שונאת.
אל תשפטו כי תמיד יש מי שישפוט אתכם.החטא של כולנו שפיטה.
שונאת את המילה שונאת ואוהבת את המילה אוהבת אבל מה עם המילה אושר??
אני מאמינה רק במילה אחת.אהבה.


עריכה:
לכל מי שקרא חצי פוסט או לא קרא את הקודם או לא ממש מכיר אותי קודם לכן מהבלוג מוזמן שלא להגיב לפוסט הזה.
אנשים מסיקים מסקנות יותר מדי רחוקות שאין לי שום כוונה אליהן.
חוצמזה אזהרה לגבי הפוסט הזה והקודם.יותר מדי ציניות בין השורות..
אז אל תילחצו.
פשוט מאוד ציניות.
אוהבת את כל אלו שקראו לעומק והגיבו מכל הלב.תודה:)
שמור   בטל

זו אני....אולי??? סוף סוף הבנתי..

טוב מה אני אגיד לכם אחרי הרבה מאוד זמן שזילזלתי בפוסטים שלי ולא כתבתי משהו משמעותי הגיע הזמן להגיד כמה דברים.
השנאה הכי גדולה שלי.
אני עצמי.
נקודת מבט ראשונה שלי:אני לא שונאת את עצמי כי אני מכוערת או שמנה או מטומטמת או נכשלת בלימודים..
אני דווקא אוהבת את המראה שלי וההישגים שלי עכשיו יותר טובים מהרבה תקופות אחרות..
נקודת מבט שניה:אני לא שונאת את עצמי כי אני לבד וכי ההורים שלי שונאים אותי או משהו בסגנון.
אני דווקא אחת הבנות היותר ברות מזל בקטע הזה ואני מעריכה את זה..מי שקבוע כאן יודע על מה אני מדברת ומי שלא...עומר,החבר שלי מזה שנה,עשה אותי אדם אחר,אדם אוהב ונאהב.אדם שמעריץ.
אני חושבת שיש לי רגשות שהתפתחו בתוכי עקב האהבה הזו שמעולם לא האמנתי שאני אוכל להגיע לרמה הזו בכלל.
נקודת מבט שלישית ואחרונה:אני שונאת את עצמי כי:
אני האויבת הכי גדולה של עצמי.הקם להורגך השכם להורגו.אסור לי לפגוע בעצמי ואני עושה את זה.סאדיסטית.מעוותת.לא לא במובנים שאתם כבר מדמיינים לעצמכם.
אני לא חותכת את עצמי,אני לא מרעיבה את עצמי(טוב נו בחודש האחרון ירדתי מידה במכנס),אני לא מסתובבת עם אנשים שגורמים לי סבל.אני פשוט אני.
בכך שאני פשוט אני,זו הפגיעה שלי.
זו הסכנה שלי התנאי שלי.
בכך כל הקיום המאושר שלי תלוי, כל עוד אני מצליחה להשתלט על הסימפטומים של ההתנהגות שלי ולרסן את האופי הפנימי שלי ,אני אדם טוב.
אני מתארת את עצמי כ: יהירה,צבועה,שקרנית,איוולת,טיפשה,בלתי אמינה,חסרת רגשות,קרה,מעוותת,אפלה מדי,חשוכה מדי,בלתי ניתנת להבנה,בלתי ניתנת לסיפוק ולריצוי,אדם אומלל מלאת רחמים על הסביבה כי אני לא מוכנה להודות בעובדה שאני זו שצריכה רחמים.
אבל מנגד לכך אני מתארת את עצמי כ: אדם מסור,אוהב,מעניק,אמין,שקט,רגוע, מלא בתשוקה לחיים,מאמינה בעצמי,מאמינה בסביבה שלי,נאיבית,תמימה,פשוטה,אמיתית,תחמנית,נדיבה,קמצנית,דו פרצופית....הרשימה עוד נמשכת...
אני זו אני...אולי?
זה ההסבר לכינוי שלי...אני ואלפי הפרצופים שלי.תמיד הייתי כזו מאז שהייתי ילדה הייתי זו שלא החליטה מי היא תהייה..אני והמאבק הבלתי פוסק עם עצמי ושאר החברים באישיות שלי...
יש כל מיני סוגי בנות..
תמידהייתה:הביץ',המתוקה,היפה,השרמוטה,המכוערת,המציקה,המאוהבת,הנאהבת...
אני תמיד הייתי חלקיק מכולן בבת אחת וכולן(למעט השרמוטה כמובן -שונאת את המילה הזו!!) לתקופות מסוימות.
תמיד ידעתי להפוך את המציאות שלי ליפה כשהיה צריך ולכער אותה כשרציתי.
מסכנה.אני פשוט מסכנה שאני נאלצת לברוח מעצמי כדי להרגיש בטוחה ולהרגיש נאהבת.
שכן אף אחד לא באמת אוהב את הילדותיות שבי.כמה שניסיתי להתגבר עליה ולרסן אותה עדיין לא הצלחתי להוכיח עצמי כאדם בוגר כאדם בעל יכולות.
אני מאמינה בעצמי.
אני מאמינה שאוכל להשתנות.אולי אני רק שוב משקרת?האדם שלו אני משקרת הכי הרבה הוא:אני.
אני ואני ואני...תמיד רק אני לא מאמינה בעצמי ולפעמים הופכת לכל כך מלאת בטחון והערכה עצמית...מלאת אגו טריפים ולפעמים מסעות רחמים עצמיים.
אף אחד לא הבין אותי,אף אחד לא מבין אותי,אף אחד לא יבין אותי.
מנסים.גם אני מנסה.לא מצליחים.גם אני לא מצליחה.
ומי אתם?אני רואה אותכם כעוד אנשים שבאים לשפוט אותי.דרך העיניים שלי אתם גרועים בדיוק כמוני.אתם בדיוק מה שאתם מחליטים להיות.זה מה שלמדתי.שאני מי שאני חושבת שאני.
ואני יכולה לשלוט במי שאהיה.
אני יכולה להיות מלאך.אני יכולה להיות פיה.יכולה להיות מושלמת.אבל לטווח זמן מסויים.הרבה יותר קל לי להיות אנוכית,בלתי מתחשבת,צבועה ועצבנית.
קשה אני?מאוד.
מעצבנת?מרגיזה?מטריפה ומשגעת את סביבתה ומוציאה את כולם מהכלים? אמרו לי את זה בערך מהיום השלישי בגן.(ביומיים הראשונים הייתי בתקופה שקטה).
זה הכל לביננתים.צפו לעוד הפתעות בלתי נעימות לגבי עצמי.אופטימית שאיבדה את דרכה בין עמודי הבלוג.אוגוסט החודש השחור שלי.אולי לא.עוד לא החלטתי.צ'אוו.

שמור   בטל

עוד פוסט שכוח אל בבלוג חסר תקנה

מה רציתי להגיד??
כבר שכחתי האמת...
מממ אני לא יודעת האמת תיכננתי לכתוב פוסט חמוד ואינ טואיטיבי לגבי חוויות התקופה שעברה עליי לאחרונה אבל לא בדיוק מצליח לי...מסתבר ששכחתי הכל...חחח
מה אני אגיד לכם..פשוט משעמם לי...

ממממ.....התחלתי לכתוב סיפור קטן...אז אם בא לכם לקרוא אז בבקשה....
מקווה שלא ישעמם יותר מדי...חחח

****היום אתמול ומחר*****
יום קיץ חם,אוגוסט...מדרכה לוהטת ממש עולה באש.אנשים בהמוניהם ברחובות ניו יורק,נראה כאילו היתה סיבה לחום הכבד שנחת על העיר באותו היום.
ואולי באמת הייתה...
זוג נעליים שחורות, גבוהות, מבריקות, נעות במהירות חתולית ורהוטה על מדרכה רעועה ועמוסה ברגליים וידיים נעות בסדר אחיד...
בתוך הנעליים נחו זוג רגליים ארוכות ושזופות,ארוזות באופן מפתיע בחלק התחתון של שמלה אדומה והדוקה בסדר מופתי לגופה.
מותניים צרות וחלק עליון שופע ומרשים..שיער מתנפנף ,עוטף פנים לבנבנות ,עיניים ירוקות ושפתיים אדומות..שיער שחור עדין, פראי ,מושך.
עיניים בוחנות אותה מביטות בקנאה, בהערצה,רצונות נרמסים, ודחפים מדוכאים כי היא מתרחקת במהירות מכל נסיון של הסביבה ליצור איתה קשר.
בלתי אנושית,יופיה מסנוור,תווים מושלמים,חיטובים חלומיים,אך אינה מחייכת.קרה.ספק אם היא כואבת.
כועסת,היא רועמת על העולם סביבה.אינה אכפתית למתרחש סביבה,ספק בצדק.
שולחת מבטי איבה בכל המנסה לרמוז על הופעתה כפרובוקטיבית,לא נולד בן התמותה שיעיר לה על מראה.
ולא נולד בן התמותה שהעיז לעשות זאת עדיין.
והוא,עובר ברחוב על אותה המדרכה, השמש נוסכת אור על פניו השזופות, שפתיים משורבבות ואדומות, מרשימות,תווי פניו עדינים אך עדיין בעלי גבריות קשה,משקפי שמש כהות..גופיה שחורה,ג'ינס כהה.
ידיים רחבות ומבט שקט...כמעט כמו שלה אך עדיין חם ואנושי,עדיין מבטו היה אמיתי ומחובר למציאות.
מתברר שברגע זה אירע נס,נס שהנפשות סביב אותן הדמויות לא היו מודעים אליו כלל..
היא הביטה בו.היא הניעה את עיניה ממשכנן הטבעי, בבהייה בבני התמותה מעוררי הרחמים, והסתכלה עליו כאילו היה מושיעה היחידי בעולם זה.
כמה שהיה הדבר נכון.
והוא,הוא התעלם תחילה אך לא יכל כמובן להדיר עיניו ממנה,הוא הסיר את המחסום האימתני שמנע מעיניו את התענוג להביט בה במלוא יופיה,משקפי השמש הכהות שכיסו את עיניו...
והיה נראה שכעת יווצר מגע כל שהוא אך לא...
הוא המשיך ללכת,מביט בה ללא יכולת להינתק ממבטה המרעיל והשובה,אך הוא המשיך ללכת...
והיא,זו שהביטה באנשים כנתיניה הבלתי מערערים...היא הסתובבה על עקביה העדינים ואף פצתה את פיה לבקש ממנו:" חכה!!"
והוא השיב לבקשתה ועצר במקומו.מחכה לאישור ממנה כדי להתקרב.היא נעה לעברו והוא המשיך גם הוא לכיוונה...היא הניחה פיסת נייר בידו...חייכה...ונישקה אותו על לחיו...
היא הלכה ונעלמה מזווית ראייתו מהר יותר מן הרגע בו נכנסה אליה...

*****היום אתמול ומחר******

מוזמנים לבקר להגיב...ואולי אפילו לבקש המשך רק אם בא לכם חחח...
מצטערת אם יצא לי פוסט ארוך מדי....

אוףףף כואב לי כל הגוף אז אני עפתי ....




שמור   בטל