הגוף שלי.

הגוף שלי נפעם בהתאמה להרבה דברים שקורים בו בזמן,תופעות קטנות שמתחילות מהר ונגמרות

עוד מהר יותר בהרף עין - תגובות פתאומיות.

הגוף שלי לא מגיב במילים ואינו ממאן כנגד,הגוף שלי מקבל ומאשר ומאפשר - בכוונה להכיל.

בכוונה להכיר,להעביר.

הגוף שלי אינו המסר,הגוף שלי הוא הפענוח של הקוד.

 

כמו שהגוף שלי מסוגל לרעוד ללא התראה,לקפוץ בהפתעה ולהתערטל לפי פקודה - הוא רק

מגלה לי את הסוד.

הגוף שלי בוער ברגעים מסוימים קצרים קצרים,שנגמרים מהר מהר - כשצירוף קוסמי של מילים תמימות

בלי כוונות רעות,מעלה בי דמעות.

 

הגוף שלי התרגל לטעמים ולריחות,

הסתגל למרקמים ולנגיעות - לנשיכות ולטיפות,שריטות ונשיקות וגילופין וגעגועין. וכל דכפין - וכל המרבין

הרי זה משובח.

הדמעות לא מלוחות,הדמעות הן גאווה - שיכולתי להיפתח ולהרגיש - להרשות ולהדגיש דבר אחד -

שהגוף שלי הוא שקע תלת פאזי בנזונה שיכול להפיק אנרגיה טהורה.

 

הגוף שלי בנוי שקעים שקעים,גומות גומות שנועדו להתאים לשקעים וגומות בגוף אחר.

הגוף שלי בנוי להכיל את כל הרעש והסערות שמוחי מייצר,

הגוף שלי יכול להסגיר אותי,תמיד.

 

הגוף שלי נהנה לחוות הכל מחדש,כל פעם מחדש,

לשאת ניחוח אחר מחדש,לגעת במקום אחר מחדש,לטעום ממתק אחר מחדש - להיות משהו אחר מחדש.

הגוף שלי רוצה לצמוח ולהתרחק,להגשים ולהשיג.

הגוף שאינו עוצר בעד עצמו - ונאבק קשות עם האי נוחות,עם האי בוטות - עם ההתבטאות - עם ההתבוננות.

הגוף שלי שנוסך עליי סוכת שלום עם סכך מוזהב,

סוכה כזו שמתאימה למעמד של מלאך שיעמוד על משמרה.

 

הגוף שלי מתפוצץ ברגשות בשעות האלה,כי יש אותי כאן בפנים!

מנופפת מעלה בידיים אחוזות אמוק,שמה לא יבחינו בי מתערבלת במערבולת פנימית כאילו

מישהו הוריד את המים באסלת הקיום הזו שמכילה אותי בתוך גופי - הפעלתן,העצמאי.

וזה קל לרעוד,כי אני מזועזעת לחיוב ולשלילה - ולמי אכפת לעזאזל,כי אני מזועזעת!? וזה לא קרה כל כך הרבה זמן!

אני רוצה לסטור לעצמי,אבל מוצאת את עצמי מלטפת - כי מעולם לא הייתי בחורה של סטירות.

אני יודעת שאני נהנית מכל רגע כזה של טרור אמוציונלי - כי הכל עושה לי בלאגן שם בפנים.

 

 

                                                      סוף פרולוג.

 

בימים האחרונים,הגעתי למסקנות רבות שמצליחות לעורר בי פליאה מחודשת.

אני זורחת,כמו כוכב,כי השמיים הם שלי (אני מכירה בחור שיש לו ים משלו,וגם שמש.את השמיים אני מבקשת לעצמי).

אני מצפה לטוב מימים שיש להם מוניטין רע כמו "ראשון מהגיהנום",פוף דרקון הקסם ~ זה מתממש.

אני ישנה באוטובוסים בדרך הביתה,בפעמים האחרונות באמת - כי עשיתי את מה שדחיתי משכבר הימים ומתחילת האנושות

והוצאתי רישיון נהיגה.

אני מתרגשת כמעט כל יום,לפחות פעם אחת ואני מרגישה חיה - נושמת - בועטת - וחזקה מתמיד.

כאילו בא לי לפוצץ במכות קהל שלם של ג'רי ספרינג' ועוד שתי שורות מהקהל של אלן דג'נרס,

ולצאת משם בריאה ושלמה.

היום אני לא מבדילה בין יום או לילה או בוקר או ערב או קרוב או רחוק או מתוק או מלוח או נעים או נוח או רועש או שקט.

הכל מעולה באותה מידה.

 

שוב לא ישנתי הרבה,אם בכלל,כמו שאני נוטה לעשות לאחרונה כשהחיים יפים והם קורצים לי במבטים זולים ולוחשים לי:

"אל תעצמי את העיניים תמו'ש,תראי כמה אנחנו מושכים ומאגניבים,נכון שבא לך עלינו? אל תלכי לישון,אל תפספסי שומדבר"

אבא הכין קפה,ואמא הושיבה אותי על כסא ושרטטנו ביחד על דף מה שאני רוצה לעשות בחיים,

מה הם ישמחו לראות אותי עושה בחיים,מה אני צריכה לעשות כדי לעשות את מה שאני רוצה לעשות בחיים

ומה הם מוכנים לתת כדי שכל הפיאסקו הזה יצא לפועל.

ואמא ואבא הזכירו לי היום שאני ילדונת קטנה,שגדולה על עצמה בכמה מידות - והיא רוצה לטרוף את העולם

כבר ולא להשאיר פירור - כי מי שאוכל לבד,אוכל יותר.

 

המחשבה שתמו'ש,הולכת על כל הקופה,כדי להגשים את החלומות שלה והחודשים האחרונים

של 2010 יהיו ההברגות האחרונות לתוך מלאכת המחשבת הזו - פשוט עושה לי טוב ומדגדג בכל הגוף.

ולא בדרכים שגברים יכולים לגרום לך להרגיש - הרבה יותר.

 

ויש לי גם מלאך.

והוא,מסתבר,מלאך אמיתי.

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 30/5/2010 23:21
5 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של *תות* ב-1/6/2010 21:35

---

כולם כותבים על שלום.

אף אחד לא כותב על אופוריה.

 

בעצם,ההפך,כך נדמה לי לפעמים.

ובעצם,מה שנדמה לי הוא שלבני אדם יש יכולת מוגבלת להבין ולתפוס אופוריה ושלום בצורה גשמית

מציאותית.

 

אני לא יודעת להגיד מה עושה לי אופוריה,כמו שאני לא יודעת להגיד בדיוק מה עושה לי בחילה.

זה פשוט קורה.

"אפקט ההקאה שלנו מאוד אינדיבידואלי" אמרתי,והמשכתי לבלוס מהאוכל המדהים בצלחת מולי.

יש ימים ולילות שמפיקים תחושת בזבוז,אפילו אם אלו לילות של אלכוהול אינסופי-חברים חמים-ניחוחות משכרים-נצנצים מעופפים.

יש ימים ולילות ששווים את החוויה,ואת תופעות הלוואי שלה.

לילות של מגעים-כיבושים-הפתעות-חלומות-שירים ונגינות.

והימים,הם ימים של אופוריה.

 

כי להלך על עננים זה לא קשה כמו שזה נראה,רק צריך להחזיק את הראש ישר ולהסתכל אל נקודה קבועה באופק,

ולפסוע ביציבות קדימה.

ולדבר בצורה שנשמעת כאילו אנחנו שרים את פסקול חיינו,זה כל כך אפשרי - כי אנחנו כוכבים שזורחים בשמיים שבראנו לעצמנו.

אם אני מחליטה להיות כוכב.

אני אהיה כוכב.

אני כוכב.

 

"אני הכוכב הצהוב,נכון?" שאלתי שוב,רק כדי לוודא.

 

ריחות של יסמין,או של כל פרח אחר בעל ארומת לילה חזקה וכבדה מציף את נחיריי גם בזה הרגע.

אני לא יודעת מאיפה הוא מגיע,אבל היום מהרגע בו כף רגלי נחה על קרקע יציבה בנתניה - ותוך כדי ההליכה

הביתה שארכה משהו בין 5 ל25 דקות,אני באמת לא זוכרת,מצאתי עצמי מרחרחת בעדינות ומסניפה כמויות מדודות של

ניחוחות משונים.

מנסה להתאים פרח לריח - בחיפוש אחר הפלורה המסתורית שמרעידה לי את הלב ומחזירה אותי שנים אחורה לילדות.

ללא הצלחה,פסעתי ללא סוף מתקרבת בצורה חשודה לפרחים יפים ולשיחים פחות יפים - רק כי רציתי לדעת מה גורם לי לאושר הזה.

 

"אני רק רוצה לטבוע בבריכה של יסמין,עמוקה עמוקה" היא צחקה עליי כמה דקות,ואז אמרתי את זה שוב - היא הבינה שאני רצינית.

 

העיניים שלי אדומות,

ממש כמו שהיו פעם "בצבע ארגמני מטושטש" וכל מה שאני רואה דרכן זה עולם ורוד ואופורי.

אופוריה.

אופוריה היא מקהה את חושיי,עוצמת את עיניי,נועלת נחיריי,משתקת איבריי - היא מרחיקה אותי מהכל.

היא נותנת לי לחלום,ולא להרגיש דבר מה מפרט לחלום.

אני כותבת ו' חיבור אחרי פסיק,זה אסור - וזה לא אכפת לי.

אני כותבת את הפוסט הזה כבר מעל 20 עשרים דקות - וזה לא אכפת לי.

אני כותבת מילה אחרי מילה ואף אחת מהן לא משלימה את השנייה כמו שרציתי - וזה לא אכפת לי.

 

אני לא מוחקת.

אפילו לא פעם אחת.

 

"אני לא כותבת ומוחקת! אתה כותב,אז יש לכבד את דברייך עד שתסיים" ואני מתאפקת לא לשלוח סמיילי מסמיק ומבויש אחרי שכתבתי את זה.

 

אני תשושה,משום שבשלושה ימים האחרונים :ליתר דיוק החל מיום שני בשעה 16:00 ועד היום חמישי בשעה 22:00

ביליתי רק שעות ספורות במיטה - ומתוכן רק 4 שעות הוקדשו לשינה.

שינה של תשישות,שינה של פריקת מטענים,שינה שאי אפשר לזוז,אי אפשר לנחור אפילו.

זו שינה שכל כך קשה לפקוח את העיניים אחריה כי המציאות לעולם לא תיראה אותו הדבר - אחרי החלומות המתוקים והזהובים

שראיתי במוחי בHD.

זו שינה שרק כוס קפה חמה אך לא רותחת,חזקה אך לא פוגעת - יכולה להעיר אותי להתמודד עם הכל.

 

 

"שינה זה כל כך אובראסטימייטד!" אמרתי.

"אובר רייטד" השבת.

"אובר משהו! :@"

 

אני כל כך שמחה שלא ישנתי לבד,זו שינה שלא מתעוררים ממנה.

 

"הרדמה כללית? זה מה שזה?"  שאלתי,כי רופאים תמיד עונים על כל השאלות.

"כן,את אמורה להתאושש תוך 40 דקות אחרי שהכל מסתיים" חיוך לבן של רופא - מילים כל כך קלילות בפיו.

"יש סיכוי,שלא אתעורר?" ואסור לו לשקר לי "קיים סיכוי,קטן אך מציאותי"

 

אני לא נרדמת.

אני לא רוצה לישון.

אין לי זמן לישון.

אין לי כוח למה שמחר מביא.

אין לי סבלנות לחכות למחר!

אני לא רוצה להיות עייפה,אני לא רוצה לבזבז זמן בשינה,אני לא רוצה לדון בזה שעות.

באופוריה קסומה,חלומות זהובים - איברי גוף מצומררים ומחשבות צלולות וברורות שסותרות אחת את השנייה בדייקנות שיא.

 

הפוסט הזה תוכנן להימשך עוד הרבה יותר,

אך אטרקציה יותר מעניינת הפכה זמינה כרגע - אני אסיים כאן.

 

אולי אלך לישון בקרוב,מי יודע?

 

תמו'ש,מצחקקת צחוק מרושע ונעלמת אל החושך.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 27/5/2010 21:57
6 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של TamTam ב-30/5/2010 20:08

---

בדרך כלל תמיד יש כותרת.

מעולם לא הייתי בחורה בלי כותרות.

"תמו'ש קפצה מחלון בקומה הראשונה,נחתה על הרצפה - קמה,ניערה מעצמה את האבק והמשיכה ללכת.לתמו'ש, שלום"

"תמו'ש במסע חיפוש אחר חוש ההומור המפותח והמוצלח שפעם טענו שיש לה,

היא מוכרזת כנעדרת אחרי שאיבדה דרכה בנהר האמזונס"

תמיד היו לי כותרות,כאלה שלא יביישו מבזק חדשות כמו מבזקי החדשות הסופר-חשובים בפאואר פאף גירלז.

 

היום,אין כותרת.

בעיקר כי ליום הזה אין כותרת,משום שאין אפשרות לקטלג אותו בשום דרך.

היום אני מלאה בכל כך הרבה דברים שונים (בדרך כלל,אני רק מלאה בעצמי ולכן אפשר להבין אותי בקלות ולרדת עליי)

שזה די הורס את היכולת שלי להתרכז בדברים אחרים.

נדמה שהרבה דברים שנבנים ונהרסים מותירים בי חללים או ממלאים בי נקבים - בלי שארגיש פעילות של אתר בנייה.

ובכלל כל ההריסה והבנייה הזו בטח עולה לי הון,כי אני בטוחה שתוך תוכי לא מעסיק פועלים ערבים או זרים וישראלים גובים כמו זונות

עם זיקוקים בתחת.

כשאני חושבת שאין כותרת,זה בעיקר כי אין לי משהו להגיד - או מישהי להיות.

כי בדרך כלל משחק התפקידים האהוב עליי - הוא למצוא דמות מאוד מאוד אהובה - דמות קאלט:

ולפתח את המאפיינים הבולטים שלה.

אחרי כמעט שנה וחצי של כל מיני התחנכויות כאלה ואחרות מול בני המין הזכרי ומול העולם הארור כולו,בהן הדמות שלי הייתה

אפריל אוניל (סקסית,אינטיליגנטית תמימה-מתוקה ומיני סלבריטי) הגעתי למסקנה שזו טעות ויש לעבור לתוכנית ב'

ולתת לאני העצמי שלא ידעתי שהוא שלי עצמי בכלל,לצאת החוצה!

קלי באנדי התעוררה לעולם.

דרכי.

זה אולי הדיבוק הכי משכנע שתראו במאה העשרים ואחת!

אבל,אחרי שוטטות של כמה חודשים בעורה של קלי (חצאיות מיני צמודות אשששש) ותחת פיקודה של קלי באנדי

 (פליטות פה,קליטות פה,והרבה שימושים אחרים ב-פה) התרחשויות מסוימות די שיחררו אותי מהתופעה.

 

הדמות היחידה שאני מגלמת היום,היא את דמותי,כי הדמות שלי לא כפופה לבימוי,

ואין לה תסריט,והיא יכולה להתלבש ולהתפשט לפי פקודה,או לסרב בתוקף

ומותר לה לבוא כשהיא רוצה,וללכת אם היא בוחרת - והיא בדרך כלל זורמת כאות הזדהות לקלי באנדי במושב האחורי.

 

ובגלל זה,בגלל זה בדיוק..

אין כותרת.

 

מסיבות החזרה הביתה(homecominggggggggg) בשבועות תפסו להן תפנית קצת אחרת,נצנצים רבים לא נשפכו עליי,

ושכחתי כבר את ההרגשה שבה דולים כוכבים כסופים וקונפטי זוהר מהשיער שגם ככה סבוך ומסמל את כל הכיף שהיה

(לשמחתי,שיערי היה סבוך מסיבות אחרות,טובות לא פחות).

לא היו לי ויכוחי בר עם דוגמניות שחושבות שהן יכולות לשמור מקום על הבר כשחברה שלי החליטה להתיישב בכסא המסוים,

כמו ביום העצמאות - שניראל (פיינליסטית הדוגמניות 2 וקורובה במשרה מלאה) חשבה שהיא תנסה להקים את חברה שלי מכסאה.

ב-יום העצמאות?!

כאילו,תתעורי ותריחי את הלבנה,בנאדם!

את בצד הלא נכון של הגדר.

ולא היו ריקודים עד צאת הנשמה,או עד נפילה פתאומית מגובה 12 ס"מ ממעלה העקבים,או עד ניסיון כושל להובלת ריקודי עם וצעד תימני לצלילי

לודאקריס.

 

(תמו'ש,לא גזענית.היא סתם מפלה באכזריות על רקע גנרי ועדתי)

 

ואין כותרת,מעוד כמה סיבות.

רובן סיבות חיוביות - חיוביות פלוס פלוס :) תמו'ש מסווה את שביעות רצונה,או לפחות מנסה להסוות,החיוך שלה מסגיר הכל.

בעבודה,העלמתי והועלמו אנשים שעובדים תחתיי ואני לא אוהבת,

מדובר באנשים חסרי כל שמחת חיים,שהקול שלהם תמיד באקורדים הנמוכים יותר של סקאלת הצלילים,

ששומדבר לא מעלה חיוך על פניהם,ששומדבר לא משנה את ההבעה שלהם.

אבל עם כמה שטוב לי שהם לא נוכחים,אז גם רע לי כי אני יודעת שאצטרך לעבוד יותר.

והדבר האחרון שבא לי לעשות עכשיו זה לעבוד יותר.

בא לי להקדיש את כל הזמן הזה,בעצם רק את רובו - כי אני צריכה עוד זמן רזרבי - לדברים טובים יותר שעושים לי נעים בגב.

אני חושבת לחזור לרוץ - באופן קבוע - אני חושבת שהפעם אני יכולה להתמיד,כי אני רוצה.

מעבר ללחזור לרוץ יותר חשובה לי החזרה למכון כושר,לדחיקת המשקלים שכל הזמן עולים ולמסת השריר שהייתי פעם.

אני יודעת מה מונע ממני לחזור,ולשמחתי - זה עומד להיפתר בכל רגע ממש.

אני חושבת שהחברים שלי פזורים במקומות אחרים בארץ,במקומות אחרים בלב שלי - והם נעים על סרט נע של מחשבות והנאות

שאנו חולקים - יש מביניהם שאני חולקת איתם את הכל,יש ביניהם שאני חולקת איתם רק רגעים מסוימים וקטנים ויש כאלה-

שאנחנו כבר לא חולקים כלום - והם גורמים לי להתפרץ עליהם כשאין להם זמן ללכת לסרט טוב !

ועוד כשהם אומרים לי שאני מתנהגת כמו ילדה קטנה ומנתקת להם!

אז ניוז פלאששש! אני באמת ילדה קטנה! עובדה שאני כותבת על אותו בנאדם בלשון רבים!! זה ה-סימן לאינפנטיליות,כאילו דההההה!

(ואני משתמשת במלאאאאא סימני קריאה והכפלת אותיות)

אני חושבת שהחיים יפים ברגעים מסוימים - וגם כשהם לא יפים,אנחנו זוכים לקבל ממתיקים קטנים,ממש כמו סוכרזית

בשקית נייר קטנה,שמפזרים את תוכן השקית וזה ממתיק את החיים לכמה שעות או כמה ימים.

לאחרונה,זכיתי להכיר ממתיק שכזה,שתכולתו מספיקה כדי להמתיק יממות שלמות.

המסקנה הבלתי אפשרית שנשארת בין העיניים,בחלל שנקרא היכל המחשבות האישי שלי,היא להכיר בעובדה

 שרק בנאדם שהוא כל כך יפה מבפנים ויפה לא פחות מבחוץ,הוא שגורם לי לרצות למצוא חן בעייניו,

דבר שלא עשיתי ולא רציתי לעשות כבר הרבה הרבה זמן - וזה כיף כי זה מוציא ממני את האני עצמי האמיתי שלי

(אני מכילה חמאת בוטנים,כי זה גם מתוק וגם מלוח = בקרוב מהדורה חדשה לקיץ- תמו'ש במילוי חול ים)

יש לומר שאני די מרוצה ומאושר.

 

אני חייבת לציין כמה הערות נוספות,

אני חושבת שהשיער שלי יפה,למרות שכולם מתעניינים ב"כמה צריך לדחוף את תמי לקצה כדי שהיא תחזור לברונטי"

אני חושבת שמזג האוויר עוצר נשימה,ואם לאחרים הוא מביא אלרגיות חילופי עונה - לי הוא מביא תחושת סיפוק וצמיחה.

אין לי מושג מה הקשר בין כמות המשקעים והטמפ' בחוץ לבין הרגשת הצמיחה שלי,מפני שאינני פרח או עציץ - אני אולי רק ציץ

או ציץ כפול במארז חבילה,אבל ככה אני מרגישה.

אני חושבת שהגוף שלי מושלם,למרות שהוא מלא בפגמים ואני לא שוקלת כמו שאני רוצה,אבל זה הכלי הכי טוב שלי לתקשר עם הסביבה,

מלבד להשתמש במילים.

בין אם זה בעיניים,בידיים,בהליכה זהירה או בקפיצות מצד לצד - הגשמיות שלי מושלמת.

נוצרתי בדיוק כמו שאני צריכה להיות,bittersweet

לא מושלמת,רחוקה מכך,אבל להרגיש על הגבול.

 

הקיץ כבר כאן,אני נהנית להיות תמו'ש בקיץ.

זו הדמות האהובה עליי,באמת.

 

im on my way to a tea party in my dreams,

be good :)

 

Tamush.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי תמו'ש, 20/5/2010 09:44
9 דיסקוסים   רוצה לדסקס?     הצג דיסקוסים     0 דיסקסו עליי     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של לי ב-26/5/2010 23:34

---