חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי

פלא!

 

פעמים רבות משווים שיר לילד.

כמו ילד, גם שיר יוצא אל העולם ואינך יודע לאן ילך, מה יעשה ועל מי ישפיע.

 

הראל ז"ל היה ילד והשפיע טובה גדולה על סביבותיו

הראל ז"ל היה גבר ונשאר ילד בן 21 אך חי בליבי ובלב רבים אחרים לאורך כל כך הרבה שנים.

 

פלא!

 

לעולם אינך יודע מה השפעת על אחר כשחייכת אליו לרגע.

לעולם אינך יודע מה טוב הבאת לעולם אפילו מבלי משים.

לעולם

 

 

פלא!

 

ואני חשבתי שלעמוד על במה ולשיר "דמעות הראל" אל מול המשפחה, החיילים, המכובדים והרמטכ"ל בישיבת ההסדר שנקראת על שמו זה השיא.

אני חשבתי...

 

פלא כבר אמרתי?

פלא!

 

את בנימין אסתרליס אני מכיר מספר שנים אבל רק לפני פחות מחודשיים נפגשנו לראשונה פנים אל פנים.

עד אז הכרנו, ודיברנו באופן "וירטואלי" כמו אנשים רבים וטובים שזכיתי להכיר מעל גבי המרשתת.

בזאת הפעם נפגשתי עם בנימין על כוס קפה כדי לדבר ולסער מוחות לטובת הפקת קליפ חדש לאחד השירים הקצביים מהאלבום "עומד, להשתנות".

תוך כדי מפגש, בין השאר, סיפרתי לבנימין את סיפורו המופלא של השיר "דמעות הראל".

בלי להניד עפעף בנימין התנדב להפיק קליפ ל"דמעות הראל".

"אתה בטוח?" שאלתי אותו. "אתה בטוח שאתה בטוח?" שאלתי שוב.

והוא הנהן בראשו, לוקח על עצמו ברגע פרויקט לא מתוכנן.

כך נולד לו קליפ לשיר "דמעות הראל".

 

טהור הוא הקליפ. נוגע בחיים הממשיכים מכאב עצום שלא יגמר לעולם.

 

פלא!

 

פלא היה לצפות בקליפ.

פלא היה לפגוש אנשים טובים לאורך כל הצילומים.

פלא היה לשמוע אחר כך מהמשפחה שצילמנו מבלי יודעים בשדה ליד המושב בו צולמו תמונותיו של הראל ז"ל המופיעות גם הן בקליפ.

פלא היה לפגוש אנשים טובים בכל ערוצי התקשורת שהסכימו לשדר את החומרים בהתראה כל כך קצרה.

 

פלא אבל לא מפתיע.

הוכחה נוספת ללב חי ואיכפתי המפעם בחזה האדם, יש סביבנו אנשים רבים, אנשים טובים, אנשים עם נשמה גדולה.

 

דמעות הראל

 

 

 

העבירו קישור זה הלאה:

http://youtu.be/jZh5qQGQ4Po?hd=1

הוסיפו חוליה להנצחת זכרו של הראל.

 

סגן הראל שרם הי"ד

נהרג חשוף בצריח בסיום פעילות מבצעית ברצועת הבטחון בלבנון.

בן 21 היה במותו

לאחר מותו הוענק לו צל"ש קצין שריון ראשי

לאחר מותו מנגינת חייו ממשיכה להתנגן בחוזקה

"חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי"

http://www.izkor.gov.il/HalalKorot.aspx?id=513852

יהי זכרו ברוך!

 

פלא!

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 8/5/2011 21:02, בקטגוריות זכרונות, מוסיקאלי, צבאי, אינטרנט, אקטואליה, צבא
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של קלינמן ב-1/10/2011 21:51

---

דמעות הראל לא יבשו זה 17 שנים

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 22/12/2010 18:22, בקטגוריות איך אלבום נולד, זכרונות, מוסיקאלי, צבאי, צבא
25 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של קלינמן ב-21/2/2011 14:17

---

הצלחת לבנון

 

 

 

 

 

איזה הצלחה זאת היתה!

הראנו להם לחיזבאלונים המצ'וקמקים הללו!!!1

כולנו זוכרים את תגובת ישראל מיד לאחר שנחטפו שלושת החיילים .

כמו שפירשנו פרשנים רבים לפני ובצדק: "בעוצמה ובחכמה".

השמדנו תשתיות, הצנחנו כוחות, שברנו את כל צמרת הפיקוד של החיזבאללה תוך ימים ספורים, שלטנו בשטח ביד רמה והוצאנו את כל חיילי החיזבאללה משמורות הטבע שלהם ע"פ תורת הלחימה החדשה של הרמטכ"ל חלוץ.

גאון אהוד ברק שצפה בזמנו את העתיד ודאג כבר אז שמערכת הנאוטילוס תהיה מבצעית. מערכת מצויינת שהשמידה בזריזות וביעילות כל קטיושה טיפשה שניסו לירות לכיווננו.

זוכרים איך נסראללה התחנן שנפסיק שניה לפני שהקומנדו הוריד אותו?

מה אגיד לכם, אין על אולמרט ופרץ!  אני מוריד בפניהם את הכובע. שני מנהיגים תותחים שידעו לקחת את ההחלטות בזמן, בצורה שקולה, נבונה, חדה ונטולת אינטרסים אישיים.

וכמובן, גולת הכותרת של מבצע "שלושת הבנים" בצפון, ההחזרה של החיילים האהובים הביתה ע"י סיירת מטכ"ל, כבוד!!!1

אח, איך שאני גאה להיות חלק מהעם הזה.

אשרינו שיש לנו מנהיגים כאלה, בעלי שיעור קומה שמחוברים לעם בכל רמ"ח אבריהם ועוסקים בעבודת קודש יומם ולילה.

מנהיגים שרק חושבים, פועלים ועושים הכל כדי להקל על השכבות החלשות, כדי להטיב עם כל אחד ואחד מאיתנו.

איזה מזל שאולמרט נענה לקריאת העם שלא להתפטר אחרי הלחימה. אם לא היתה הפגנת ההמונים בכיכר רבין הוא עוד היה מוותר על ראשות הממשלה בגלל הכאב הגדול שחש לאחר שנהרגו בבינת ג'בל 3 חיילים.

אשרינו מה טוב חלקנו.

אשרינו שפקחנו את עינינו.

 

 

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 4/7/2007 16:50, בקטגוריות צבא, שחרור קיטור, ביקורת, זכרונות, ביקורתי, צבאי
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-25/7/2007 18:12

---

לבנון השניה, נתינה ומנהיגות

 
"מה אתה אומר, גם אלירן (שם בדוי) הגיע? כל הכבוד!"
שבת בצהריים, נהג האוטובוס השקיע נסע בדרך לא סלולה והוריד אותנו קרוב לכל המהומה. מסביבנו רכבים, חיילים, קצינים, כולם מתארגנים. התחלנו לצעוד לכיוון הפלוגה שלנו מריחים את האווירה המהולה בקדחתנות של העושים ובשקט של אלה שיושבים מוכנים ומהרהרים במתקרב.
כשהגענו אל הפלוגה גילינו שרוב החבר'ה כבר הגיעו. היה מדהים לגלות שהיתה התייצבות של 105% מהאנשים. אלירן שתמיד חיפש תירוצים שישחררו אותו ממילואים, דומיניק שהיה בחו"ל וחזר במיוחד בשביל להתייצב, וכמובן שאר החבר'ה שפגשתי לאורך השנים האחרונות בתעסוקות ובאימונים, אנשים שעזבו אישה, ילדים, בית ועבודה, אנשים יקרים שלא שאלו יותר מדי שאלות, אלא קיבלו את הודעת ההקפצה שבמקום להציב אותנו בג'נין לתעסוקה יחסית שקטה הציבה אותנו במלחמה.
מרחוק אנחנו שומעים צפירות ולאחר מכן קרוב יותר את נפילות הטילים, נפילות שמזכירות לנו את נסיבות התכנסותנו.
כאן, בשטחי ההתארגנות, ברור לכולם שצריך לטפל בחיזבאללה, כולם מבינים שהמלחמה הזאת מוצדקת, שהמצב בגבול הצפון לא יכול להמשך כפי שהיה עד עכשיו.
הטנקים עומדים מסודרים, מוכנים, החבר'ה עובדים ודואגים ששום דבר לא יחסר ומחכים להמשך פקודות.
כולם מנסים לקלוט כל שבב ידיעה, כל זיק של הודעה. כולנו כבר שמענו והפנמנו את משמעות טילי הנ"ט, המטענים והשַמות שהם עשו במספר טנקים שכבר היו בפנים.
הלא ידוע מתגבש באופק ולובש גווני שחור, מלחמה.

o-k  
 
כה אמר המ"פ:
"חבר'ה, מחר אנחנו מתחילים אימון של יומיים, מתרעננים ומיד לאחריו נכנס ללבנון לעשות את העבודה שלנו".
"חבר'ה, מסיבות שונות שינו את ההוראות והאימון יתקיים עוד הערב במתקן אימונים אחר".
"חבר'ה, תכינו את הטנקים בעוד כמה שעות אנחנו זזים לגבול הצפון ללא אימון, זקוקים לנו".
"חבר'ה, שינוי בתוכניות רק מחר עולים לגבול, אני זז לפקודות נוספות".
 
כבר בשלב זה של הטרום לחימה השתאנו מהברבור, פקודות השתנו בחטף והבלגן התחיל לחגוג.
בסופו של דבר עלינו ללבנון מבלי להתאמן סומכים על יכולתנו ויודעים שניתן את כל שנוכל לשמירת המדינה שאנחנו אוהבים.

o-k 

"קלינמן, אתה רואה את האקדח הזה" מצהיר סיוון (שם בדוי) "הסברתי לדומיניק ולנוימן מה צריך לעשות לי איתו במקרה ו...".
חצי בצחוק, חצי ברצינות.
בדיחות והצהרות.
אף אחד לא רוצה למצוא עצמו במציאות של אלדד רגב, אודי גולדווסר וגלעד שליט.

o-k 


נכנסים!!!
יוצאים.
טלפון הביתה: "הכל בסדר".
נכנסים!!
יוצאים.
SMS הביתה: "ב"ה, בריאים ושלמים".
יושבים על הגדר.
הבלבול חוגג.
נכנסים!
יוצאים.
המג"ד חורק שיניים, מתוסכל מפקודות סותרות.
ככה לא מנהלים מלחמה.
אבל החבר'ה נותנים את כל הנשמה
 

 

שוב על הגבול, חלק מהפלוגה בפנים, חלק מהפלוגה הוחלף ומחכה להמשך פקודות, הסמ"פ ושאר הצוות שלנו יושב עם עוד טנקים ככח חילוץ גדודי ומתפלל שלא יהיה בנו שוב צורך.
צפירות, נפילות, יציאות תותחים שלנו, שקט. בהתחלה זה עוד הקפיץ אותנו עכשיו כבר התרגלנו.
"חבר'ה, קרה אירוע בכפר גלעדי, קטיושה נפלה על קבוצת חיילים, אני מבקש להתייחס יותר ברצינות לאזעקות ולתפוס מחסה בתוך הטנקים" מודיע הסמ"פ.
החבר'ה מתייחסים בכובד ראש לדברים ובעת צפירה נעמדים בצמוד לטנקים המגוננים, אף אחד לא רוצה לפגוע בחייו, במשפחתו.

צוות צילום מגיע למקום מראיין את החבר'ה, החבר'ה מתבדחים איתו ומספרים שאצלנו הדברים היו בסדר, הגדוד היה מוכן למלחמה.
אני יושב בשקט ולא מתערב, אין לי מה להגיד.
הצוות מסתובב בשטח מצלם, מראיין, מסיים לצלם ומתחיל להתקפל.
פתאום צפירה, החבר'ה עוזבים את מה שעשו וניגשים לטנקים, חלקם מתכופפים פנימה כמו מתחבאים מפני הקטיושות.
הכתב מסמן לצלם: מהר, מהר תתפוס את האפיזודה הזאת.
אני כועס, אם יראו את התמונות האלה בעורף מה זה יעשה לאנשים? יחשבו שהחיילים בגבול מפחדים, חוששים מהאויב וזה ממש ממש לא נכון.
הרגליים מריצות אותי מבלי שאוכל לשלוט בהן לחזית הצילום של המצלמה.
"מה שאתם רואים עכשיו..." אני אומר בנחרצות אל מול המצלמה "מה שאתם רואים עכשיו, זה את ההורים שומרים על עצמם בשביל הילדים שלהם".
הכתב מנצל את ההזדמנות ושואל אותי "מה דעתך? יש אמירות בעורף שהצבא לא היה מוכן למלחמה, יש בזה אמת?"
ההתלבטות היא גדולה, להגיד עכשיו כמה זה נכון, לספר על האוכל שלנו שהעברנו בפנים לח"ירניקים וראינו אותם רבים על פרוסת לחם, לספר על התסכול של כולם ובלגן הפקודות שמקיף אותנו או לשתוק ולתת הרגשה לעורף שהכל בסדר.
בחרתי לרמוז:
"אנחנו נמצאים כאן בשביל הילדים שלנו, בשביל תושבי הצפון, בשביל הילדים שלהם, אני מבקש ממקבלי ההחלטות שיחשבו טוב מה הם עושים איתנו, אנחנו נעשה ועושים את העבודה שלנו בנחישות ובצורה הטובה ביותר".
לא היה לי לב להגיד כבר אז בצורה ברורה: "אולמרט, פרץ וחלוץ לכו הביתה".

o-k

שוב הגיעה שבת, עבר שבוע של התשה, תנאי שדה, הרס"פ התותח הצליח לארגן לנו אוהל סביר לשהות בו, אנשים טובים הביאו לנו לאורך הימים האחרונים כל כך הרבה דברים טובים, איזה עם נפלא.
קבלת שבת.
בצדו האחד של האוהל החבר'ה ה"חילוניים" יושבים על ערימת הציוד ונחים, באמצע האוהל נורה דולקת שהשארנו בשביל  שאנשים יראו משהו בלילה ואילו בצדו השני של האוהל מתקיים מניין מאולתר.
אני ניגש להתפלל כחזן והנשמה צועקת אל הבורא.
"לכו נרננה להשם נריעה לצור ישענו"
כולם משתתפים בתפילה, בשירה, שופכים החוצה את אור הנשמה.
"צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה שתולים בבית השם בחצרות אלוקינו יפריחו..."
אחד מהחבר'ה נושא דבר תורה לפרשת השבוע וכולם נישאים איתו.
בסיום התפילה באופן ספונטני ממשיכים לשיר ושומעים לאחר מכן את הדהוד הנשמה של החבר'ה בצדו השני של האוהל, הנה הקיבוצניק שר משירי ארץ ישראל, הנה חיוך בלתי מוסבר על פני אחר ושוב מתחילים הדיונים ברומו של עולם, רחוקים כל כך מעולם של לחימה.

מיד לאחר מכן כולם כאיש אחד ניגשים לעשות קידוש יחד עם המג"ד והוא מתוסכל מאחל לנו "שבת טובה", שבת של פריצה, קרבות ומלחמה, שבת של נחישות.
הוא מתוסכל מתוסכל ואילו אני עוד יותר מתוסכל וצועק בלבי את שאמרתי לו בסוף המלחמה: "שבת טובה היא שבת שלום, לא שבת של מלחמה".
 

 

אור וחושך משמשים בערבוביה.

ברור לי לחלוטין שמה שניצח את המלחמה האחרונה (כן, אני כן חושב שניצחנו) היא רוח הלחימה של דרג השדה. למרות הבלבול, למרות חוסר הציוד, למרות העדר הקו המנחה, למרות הכל, אנשים נתנו את כל נפשם למען עמם וניצחו את החיזבאללה שברח.

אנשים אלה, נשמות טהורות ורבות שמסביבנו, כולם ממשיכים לחנך את עצמם, בני משפחותיהם וסביבתם להמשך נתינה.

 

o-k

 אנשים.
אנחנו ראויים למנהיגים ראויים.
מגיע לכולנו שינהיגו אותנו מנהיגים בעלי שאר רוח.
מנהיגים שלא נגררים.
מנהיגים שחיים את עמם.
מנהיגים שאוהבים את ארצם ומדינתם בכל ליבם, נפשם, רוחם ונשמתם.
מנהיגים שנותנים את כל כולם.
מנהיגים!!!1 

"השיבה שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחילה והסר ממנו יגון ואנחה..."

 

o-k

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 2/5/2007 20:22, בקטגוריות צבאי, ביקורתי, אקטואליה, ביקורת, צבא, שחרור קיטור
34 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-31/5/2007 15:48

---

האחד

לכל אחד יש את האחד שלו.
אותו אהוב שזימן מבלי לשאול פגישה חשובה, פגישה שהשתתפת בה בפעם הראשונה ואילו הוא השתתף בה בפעם האחרונה.
לכל אחד יש את האחד שלו.
זה לא משנה שבמשך השנים לאחר מכן נספגו פצעים רבים רבים של כאב, איך רבים כל כך הלכו אחריו, רבים שהכרת והוקרת, זה לא משנה, כי הראשוניות היתה שלו, הוא זה ש"זכה" ופער את הפצע השותת הראשון.
לכל אחד יש את האחד שלו.

  
הראל שרם הי"ד, היה איש של כריזמה שקטה. גם מי שלא הכיר את הראל  כחבר קרוב מצא עצמו עומד מרחוק, מביט ואומר: "וואו, איזה דמות, יש בו משהו מיוחד".
אני זוכר אותו מבקר אותנו בבסיס ההדרכה, אנחנו עוד חיילים חדשים והוא אוטוטו גומר קורס קצינים, והחיוך אמר הכל.
אני זוכר את ההודעה על מותו, איך עלה חשוף בצריח כדי לשמור על גזרתו, והשפתיים התעקלו מטה מטה.
אני זוכר איך השתתפנו בלוויה, ואיך מיד לאחריה אוטובוס של חיילים נכאים חוזר לבסיס, לשגרה, והעיניים של כולם, הו, העיניים...
תרבות יום אלף שכזאת, איך היינו מוותרים עליה בשמחה. 
אני זוכר גם עכשיו, לאחר יותר מ-13 שנה.
אני זוכר איך באותו הלילה בשמירה של שעות, הטנקים שותקים שותקים והרוח צועק צועק.
אני זוכר ולא שוכח.
אני זוכר איך השיר התנגן בכח, בכאב, מילים ומנגינה יחדיו.
אני זוכר.
עד היום אני שומר את פיסת הנייר המגורזת וזוכר מילים ומנגינה שעלו מנהמת הלב ונחרטו שחור על שחור.
אני זוכר ולא אשכח.

  
דמעות הראל
זמרים אמיתיים אינם מפסיקים לשיר.
חיילים אמיתיים אינם רוצים במתים.
פצע פעור בתוך ישותי,
ככדור שקרע זה לעולם אינו נרפא.
 
דמעה מתנוצצת בעיני לוחם,
היא מראה על זעקות גדולות שלא נשמעות.
קול דממה רמה משתולל.
דמעות קטנות, דמעות גדולות.
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 
זמרתו נקטעה באמצע טווית תו,
היא נשמעת סביב הקשיבו היטב.
צדיק תמים, ממש מלאך,
כולם אהבו אותו כל כך.
 
ואותה התפילה במשך אלפי שנים,
מתנגנת בתחינה על שפתי יהודים:
"אלוקים, עד מתי? מתי תאמר די?"
מתי תאמר די? עד מתי?
 
"הוא לא ישוב עוד לעולם",
עכשיו המשפט הזה מובן.
ירי אויב הרס והחריב עולם שלם, אדם.
חלק ממני הלך לו איתו,
חלק ממנו ממשיך להאיר את מסלול חיי.
 

הראל שרם הי"ד, יהי זכרו ברוך!
 
 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 22/4/2007 20:07, בקטגוריות צבאי, צבא, זכרונות
20 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-23/4/2007 12:08

---

בחינה עצמית
 
ימים "נוראים"

עננה קטנה רחפה בשמים, מתמוססת לאיטה ע"י קרני השמש היוקדות. החום והלחות יצרו מחנק וגם משב הרוח הקצר שנשב לא הועיל להרחיקם. פעית כבשה תועה נשמעה הרחק בתחתית הואדי, הולכת ומתרחקת, מחפשת את הרועה, מחפשת את העדר.
מחשבותיו של עוזי נדדו, אוזניו שומעות לא שומעות את הפעיה. עיניו עקבו אחרי הזבוב התורן והמזמזם שהפר את השקט ששרר בתוך עמדת השמירה.
עוזי ידע שישנם שני יעדים אסטרטגים אליהם יכול הזבוב לעופף.
האחד, ערימת העיתונים המתגבהת בפינה.
השני, צלחת שאריות הלוף שכבר יומיים מחכה שיחזירו אותה למטבח ובינתיים רק מעלה עוד עובש.
הזמזום נפסק ועוזי צפה איך הזבוב נוחת על שאריות הלוף הישנות.
"טוב" חשב, "שיהנה, כל עוד הוא לא מתקרב אלי שיזמזם לו כמה שהוא רוצה. לי זה לא מפריע לי להתעפץ."
עוזי עצם את עיניו מנסה למצוא תנוחה יותר נוחה על הכסא הישן.
"אולי כדאי להוריד את האפוד" הרהר, כשידו נוגעת בקליפסים.
"שלילי בזנטי!" מלמל.
"הדבר האחרון שחסר לי זה שהסמל יקפוץ לפה ויתפוס אותי בלי אפוד. ממש אין לי חשק לסגור 28 בגלל שטות כזאת."
עוזי הוריד את ידו מהקליפסים והמשיך לנמנם.
השמש החלה לשקוע במערב צובעת את ראשי ההרים באדום ועוזי הרגיש איך החום מתחיל להתפוגג.
"ראש טוב, לפחות מזג האויר משתפר" ניחם את עצמו.
ציפור בודדה עברה בשמים גואה על זרמי האויר החם, ועוזי הביט בה ונאנח.
"היא חופשיה לטוס לאן שהיא רוצה", הרהר בעגמומיות, "ואילו אני תקוע כאן בלי שאף אחד שואל אותי מה אני באמת רוצה לעשות."
עוזי נזכר בכעס בשמעון, חניך התיקים, מי שהחליט לשלוח אותו לשמור במוצב "דאון" במשך החג.
"גם כן הגרלה" לחש בזעם לעצמו, "הכל מכור."
"אני מכיר את האנשים האלה, עושים את עצמם צדיקים ובעצם מארגנים הכל לטובתם."
"בטח החבר'ה בבסיס ישמרו שעה - שעתיים גג כל יום הכיפורים, יחרפו אותה כמו דובים, ורק סחבק  הולך לשמור שתים/ארבע כל היום וכל הלילה במוצב דאון/דכאון שעל יד גבול הצפון".
"פצצות, פצצות שחבל"ז" חשב, בוהה בזבוב שהחל לרחף לעבר ערימת העיתונים העתיקה.
"לא מספיק כל האימונים והתיזוזים שהיו השבוע, לא מספיק היבלות ברגליים, עכשיו גם את יום הכיפורים אני הולך לבלות בשמירות סופר משמימות."
"לפחות..." עלתה מחשבה מנחמת בראשו, "לפחות יקח זמן עד שיתארגנו ויחליפו אותנו בצאת החג. מה שאומר שאת התיזוז הגדול שהבטיח המפקד משה במוצאי כיפור, פספס נפספס..."
קול צעדים מתקרבים נשמע מכיוון שביל החצץ.
עוזי הזדקף בבהלה מסדר את הנשק ואת האפוד.
"מי זה יכול להיות?" שאל את עצמו  והציץ מעבר לחלון לכיוון השביל.
"אה, זה רק אלי. בחיאתקום, איך שהוא הבהיל אותי. נראה מה הוא רוצה."
עוזי קם בכבדות מהכסא, פתח את הדלת ויצא אל מחוץ לעמדת השמירה.
אלי היה חגור באפוד ונראה שהוא הגיע להחליף את עוזי.
"אלי, מה קרה?" שאל עוזי מופתע.
"אתה אמור להחליף אותי רק בעוד שעה?"
אלי הנהן בחיוך והשיב: "כן כן, זה בסדר, תוכל להחזיר לי את  השעה הזאת אחר כך. פשוט חשבתי שתרצה להתקלח כמו בן אדם לפני יום כיפור, ולהתפלל מנחה בלי לחץ של זמן, אתה יודע..."
עוזי קלט את דבריו של אלי במהירות.
המחשבה הראשונה שקפצה לראשו היתה: "אופס, מנחה."
בעקבותיה הופיעה מחשבה אחרת, כועסת: "נודניק, בשביל מה הוא צריך להגדיל ראש?"
אבל כלפי חוץ לא השתנתה הבעת פניו של עוזי והוא הודה לאלי מתנצל, "צודק, תודה. הראש שלי לא מאופס."
"טוב, שתהיה לך שמירה נעימה." פלט עוזי והתחיל ללכת באיטיות לכיוון המגורים פורק את הנשק תוך כדי הליכה.
"גמר חתימה טובה", צעק אחריו אלי מתוך העמדת השמירה.
עוזי הרים את ידו בתשובה מבלי להסתכל אחורנית, משהו בתוכו פקע.

 
 
"ימים נוראים"
עננה קטנה רחפה בשמים, מתמוססת לאיטה ע"י קרני השמש היוקדות. החום והלחות יצרו מחנק וגם משב הרוח הקצר שנשב לא הועיל להרחיקם. פעית כבשה תועה נשמעה הרחק בתחתית הואדי, הולכת ומתרחקת, מחפשת את הרועה, מחפשת את העדר.
רעש עלה מתוככי עמדת השמירה והפר את הדממה ששררה באזור.
עוזי קרא את התאריך שכתוב על העיתון, מחזיק אותו לרגע מול עיניו לפני שהוא זורק אותו לפח, "יג ניסן???" פלט בקול והתעצבן.
"בחיאתקום, חצי שנה העיתון הזה שוכב פה, מעלה אבק ומסריח את המקום. ומה אנשים עושים? מוסיפים עוד עיתונים לערימה. אפשר לחשוב מה מסובך לאסוף הכל ולזרוק לפח שנמצא 20 מטר מכאן."
"ממש עצלנות לשמה!", סיכם עוזי בינו לבין עצמו.
עוזי תפס את הצלחת עם שאריות הלוף שעמדה כבר כמה ימים בפינה ורוקן את הזבל הישר אל תוך הפח.
"על זה אין בכלל מה לדבר" מלמל לעצמו.
"אני אקח את הצלחת הזאת בסוף השמירה למטבח" חשב שוטף אותה עם מים מהמימיה.
עוזי הניח את הצלחת להתייבש והתישב על הכסא כשהוא צופה דרך החלון אל הגבול הקרוב.
"ערב יום כיפור" עלתה מחשבה בראשו.
"יום הרחמים וחתימת הדין מתקרב, ומה אני עושה, כועס, אוף".
המחשבה על יום הכיפורים גרמה לעוזי להרגע במהירות והוא נתן למחשבותיו לרוץ לכל הכיוונים תוך שעיניו משוטטות על גדר המערכת.
"אני לא יכול לקרוא בשמירה" הרהר, "כי זה לא זמן קריאה אלא זמן שמירה. אבל אני כן יכול להזכר במה שכתוב בספרים."
עוזי נזכר באחד הכללים שסיכם לעצמו מהספר "אורות התשובה" של הרב קוק: "תמיד יש על מה לחזור בתשובה, תמיד יש מה לתקן, זהו חלק מתפקידו של האדם בעולם."
השמש החלה לשקוע במערב צובעת את ראשי ההרים באדום ועוזי הרגיש איך החום מתחיל להתפוגג.
הוא חייך כשנזכר בדבריו של שמעון כשהם עוד היו באותו החדר בישיבה.
עוזי ישב ליד השולחן לומד ומתרכז בספר שבידו, כאשר שמעון נכנס בסערה האופיינית לו ספק זועק ספק צוחק: "איזה חום פה! מה קורה? אמנם: "כשהנשמה מאירה גם שמים עוטי ערפל מפיקים אור נעים", או יותר נכון לזמן קיץ: כשהנשמה מאירה גם עם החום הכי גדול אין בעיה להתמודד, אבל..." הוסיף שמעון כשהוא סוגר את החלונות ומדליק את המזגן. "אין שום ענין להזיע לשמה!"
"הרצנו צחוקים ודחקות בישיבה" חשב עוזי, "הומור של בני ישיבה, זר לא יביננו".
"ובכלל, שמעון הזה צדיק" הרהר עוזי, "אני לא מסוגל כמוהו לארגן את כל השמירות והתיקים, לריב עם כולם שיעשו את העבודה כמו שצריך, לחטוף צעקות מהמפקדים כשמשהו נדפק, וגם לרשום את עצמי לשמירה בשעות הכי קשות כדי שלא יהיו מריבות מיותרות."
זכרון נוסף קפץ לראשו של עוזי, הוא נזכר באותו הלילה שבו שמעון נרדם תוך כדי כתיבה, מותש, מחזיק את קרעי רשימת השמירה מקומטים בידו.
"אין מה להגיד, משקיען אמיתי הבחור. לכן אני נותן לו גב מתי שאני יכול, זה המעט שאני מסוגל, אבל גם זה משהו."
"מה שחבל לי" הצטער עוזי, מחשבותיו נושאות אותו לנושא אחר, "זה שלא יהיה לנו מניין ותקיעה גדולה ביום הכיפורים".
עוזי נזכר במה שסיפר לו החברותא הבוגר בישיבה. איך דוקא ביום הכיפורים גם הוא התפלל ביחיד בשום מקום, ואיך דוקא כשעמד לבדו מול בורא עולם הוא חוה התעלות מיוחדת שלא זכה לה בישיבה.
"אמנם אני לא צדיק כמוהו" חשב עוזי, "אבל זה לא ירפה את ידי מלתת את ליבי לפני בורא העולם".
קול צעדים מתקרבים נשמע מכיוון שביל החצץ.
"זה בטח אלי" חשב עוזי, מתנער מגל המחשבות ושולח מבט לכיוון השביל המוביל אל מגורי השומרים.
"אכן כן."
עוזי התרומם במהירות ממושבו ויצא מעמדת השמירה.
"הלו אלי, מה המצב אחי?" שאל עוזי בלי לחכות לתשובה.
"אתה לא תאמין איזה בלאגן השאירו פה אלה ששמרו לפנינו, פשוט בזיון המחץ!"
אלי חייך, שמח לפגוש את עוזי, וענה: "אני סומך עליך שסידרת הכל כהרגלך."
עוזי החזיר חיוך גדול כשהוא מכה על החזה בתיאטרליות "סמוך על סחבק שיטפל במה שצריך לטפל".
"תודה שבאת להחליף אותי שעה לפני הזמן." הוסיף, "אני אחזיר לך במשמרת הבאה. מה שאני רוצה עכשיו זה מקלחת טובה וזמן נורמלי להתפלל מנחה."
"בכיף עוזי, אין על מה." ענה אלי כשהוא בודק את הנשק ומכניס מחסנית.
"לשירותך בכל עת!"
עוזי חייך ואמר: "גמר חתימה טובה!".
אלי נשא אליו עיניים מאירות עונה: "גמר חתימה טובה!".

 

תְּשוּבָה וּמַעֲשִים טוֹבִים

שוֹבְרִים, סוֹתְרִים דִבְרֵי הַמְחַיְבִים

 רוֹחֲצִים לְמִשְעִי, מֵעֲווֹנוֹת מְלֻכְלָכִים

 יִתְוָדוּ עַל חַטָאתָם, מַעֳשֵי הֶעָבַר נִשְכַּחִים.

 הראי"ה קוק זצ"ל

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 27/9/2006 13:15, בקטגוריות מהורהר, פה ושם, צבאי
14 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-3/10/2006 20:18

---

שבת קודש של צו 8
ליל שבת נפרד לאיטו מסביבתי משאיר אותי יושב בשער הישוב, אוחז בנשק וצופה בזריחה העולה ומאירה בשקט את העולם.
יש בה משהו מרגיע בשמש העולה, יש בה עומק של תום חדש בשמש המפוגגת את קורי העייפות ויוצקת כוחות רעננים בעורקי הגוף הלאים.
מי יודע שהשקט הזה השורר סביב סביב, מבשר על בואה של סערה, מי מדמיין שסוּפה תופיע בעוד תקופת זמן כל כך קצרה אל סף ביתנו השקט.
המחליף לשמירה מגיע ואני לוקח את הנשק וצועד הביתה, פוסע לנמנם קלות לפני שתתחיל תפילת שחרית של שבת המלכה.
הזמן חולף עובר במהירות, שניות מספר לפני שאני יוצא אל התפילה נשמעת בדלת דפיקה. 
"יש לך צו חירום..." מודיע המילואימניק העומד על מפתן הדלת, יש לו מבט רציני לבחור וחצי חיוך של אין ברירה עולה על שפתיו, "...בעוד שלוש שעות יגיע אוטובוס לשער הישוב ויקח אותך ואת שאר המגוייסים מהישוב לנקודת האיסוף. משם תמשיכו ישירות לימ"ח." הוא מוסיף.
"מה? למה? מה קרה?" שואלים אני ואשתי כל אחד בתורו, "הרי הודיעו לי על מילואים בשבוע הבא בצפון השומרון?...".
"הרבה תשובות אין לי" עונה המגייס, "על המצב בצפון אתם בטח כבר יודעים, החליטו להפעיל חלק מהכוחות שדיברו עליהם ואתה ביניהם. כדאי שתתכונן, נפגש בשער...", מסיים המבשר את דבריו וממשיך בדרכו להעיר תושבים נוספים בישוב למציאות חיים אחרת.
"אז זה היה הצלצול הלא מובן של הטלפון אתמול בשעת ארוחת ליל השבת..." אני חושב בתוכי, "..., זאת לא היתה טעות במספר. זה היה הצלצול שהדחקתי ואמרתי שהוא לא בשבילי כי יש לי בכל מקרה מילואים בשבוע הבא בשומרון..."
הקפצה כזאת בשבת, הקפצה שכזאת המקפיצה את כל המשפחה.
הכל מתבלגן. כל הסדר הידוע והמוכר משתנה.
הרגשה של מלחמה, הרבה מאוד חוסר ידיעה וחילול שבת של פיקוח נפש שאני צריך לבצע כדי להגן על המדינה.
צריך להכין תיק, לשלוף את הנעליים והדסקיות מהאחסון, לארגן את כל שאר ה"שטויות" שצריך תמיד למילואים, והכי חשוב לשנות מהר את הגישה, להתכונן נפשית לכניסה הזריזה אל תוך מערכת החשיבה של הצבא.
ולתוך כל אלה נשאבת המשפחה האהובה.
אשתי שיודעת עוד פחות ממני מה הולך לקרות, והילדים שרואים איך אבא לובש מדים ומתכונן לצאת לצבא לתקופת זמן לא ידועה.
"אבא, לכמה זמן תלך?" שואלת הצדיקה.
"לא יודע חמודה, אני מבטיח להתקשר כשאוכל..." אני עונה ומביט אל תוך עיניה העמוקות והמבינות.
"אבל אבא, למה קראו לך בשבת?" חוקר הבכור.
"אתה יודע חמוד שיש מלחמה בצפון, אז החליטו שצריך עוד חיילים שילחמו וינצחו את החיזבאללה..." אני עונה תשובה שלא באמת נותנת מענה לשאלה ששאל.
שאלות של ילדים, שאלות כל כך חודרות, כל כך נכונות, ואני צריך להפיג חששות, לנחם, לחייך ובלב צביטה כל כך גדולה.
הכל מתערבב לכדי עיסה של לא ידוע, ערפל של קרב עוטף, וההרגשה שהנה ככה זה מרגיש, ככה זה באמת נראה, ככה מתחילה לה מלחמה.
 
o-k
 
בשער, ליד האוטובוס, אני עומד עם כל המשפחה, מחבק, מנשק ומחכה שיאספו את שאר המגוייסים.
הילדים קולטים, מצלמים הכל פנימה, ואשתי הגיבורה מחייכת, מפנימה, שומרת על המורל בשביל כל המשפחה.
כולנו עוד בהלם, איך ברגע משתנה לה מציאות חיים.
האנשים נאספים, כולם לבושים מדים ומחזיקים תיקי מסע, עולים אחד אחר השני בעיצומו של יום השבת על האוטובוס, אוטובוס היוצא הלאה לנקודת המפגש הבאה.
אני מחייך מבעד לחלון, מבליע דמעות של אהבה, מנופף לאשה ולילדים שיראו את אבא שלהם שמח כשהוא מנופף לשלום בצאתו למלחמה.
להתראות יקירים, נפגש בקרוב.
שמרו על עצמכם, הכל בעזרת השם יהיה טוב.
 
אחר כך,
רק כמה דקות לאחר מכן,
שותק, מפנים, מתחיל להבין.
מסביב כל אחד מגיב אחרת. יש מי שמדבר ללא הרף, יש מי ששותק, יש מי שצוחק, אבל כולם עוטים מיד את כשורי החיילוּת, מספרים סיפורי צבא, מחזקים את הנפש, את הרוח, נזכרים במורשת הקרב כחלק מהפנמת המצב, חלק מההכנה העצמית הפנימית ללחימה, כולנו נבצע כראוי את המשימה.
 
o-k
 
שוב אני יושב באוטובוס והפעם בדרכנו לימ"ח בצפון.
רוב החברים מסביב שותקים, רובם מכונסים בתוך עצמם, חושבים על העתיד לבוא ונזכרים בפרידה שחוו אך לפני פחות משעה, פרידה שאולי לחלקם היא לנצח.
ככה, בשקט שמסביב, בלי להתבלבל, י. מהישוב מתחיל לשיר. ולא זה לא "סתם" שיר של מורל שהוא שר, י. שר את מנגינת השבת.
י. מזמר בקול רם, בקול חודר ללא בושה, שהרי שבת היא ולא הספקנו לשיר שירים לעונג של ארוחה.
"יום שבתון אין לשכוח זכרו כריח הניחוח...".
והניחוח מתפזר בין כל החברים, מעלה חיוך על פנינו כשאנחנו מצטרפים לשירה ומוצאים בה מעט מנוחה לנפש עיפה.
"יונה מצאה בו מנוח אהה אי יאי יאי..."
"כמה שצריך ללמוד מי." אני אומר לחבר היושב לידי,
"כמה צריך ללמוד ממנו לא לפחד בלהיות אתה עצמך, לתת דרור לעצמי האמיתי. ואיך שהאתה הפנימי בא לידי ביטוי במצבים שכאלה...", החבר מחייך, מהנהן ושנינו ממשיכים להצטרף לשירה לומדים עוד לקח בחיים של עשייה. 

 

פתאום עולות הדמעות

פתאום עולות הדמעות
ככה
בלי התראה
ואני?

אני עוצר אותן בכח מלהתפרץ,
עוצר אותן בחריקה מלהתנפץ.
מלחמה באופק ואני מעמיק לתוכה,
נזכר בכל הרגעים שחלפו ואינם,
נזכר ומוקיר את כולם.
מבטיח בתפילה, מבטיח ונכלם,
לא אוותר עליכם עוד לעולם.
על חיוך של ילד
ומבט של הקטנה
על שאלה אוהבת,
ולחי חלקה.

לא שוכח ודמעה שובבה
מזכירה שוב עד כמה הלב גדוש בגעגוע
גדוש עד הראש החושב
גדוש ואוהב.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי קלינמן, 28/8/2006 01:15, בקטגוריות מהורהר, צבאי
29 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     4 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של o-k ב-1/10/2006 00:35

---