נבלעתי לתוך טרדות החיים שהיו די לחוצים

ואני עומדת להישאב ישר אחרי ארוחת הצהריים המאוחרת לתוך טרדות הלימודים - יש לי שתי עבודות להגיש בעוד שבוע ועוד לא התחלתי אותן ממש.

בקיצור, סליחה שרק עכשיו אני מגיבה, פשוט לא היה לי זמן לנשום.

המחזור שלי מוזר, לא כמו זה שאחרי ההזרעה הראשונה אבל עדיין יחסית חלש, אני מתכוונת לשבת עם הרופא עוד לפני שאחזור לסבב הבא ולשאול אותו איך נמקסם את הסיכויים, למשל למה המחזור כל כך חלש אם הרירית יום לפני האוביטרל יפה, או האם באמת העבודה שלי לא פוגעת בסיכויים - אולי עדיף לשבת בבית את השבועיים האלה או לעבוד במשהו יותר רגוע ובישיבה, נראה לי שעדיף שאשאל אותו את כל השאלות מראש ולא בתחילת הסבב שאז כל מה שחשוב לי זה ההוראות לשלב הנוכחי ולא התמונה הגדולה, ככה אולי הוא יתכנן סבב קצת שונה, לא יודעת...

מה חוצמזה?

נמאס לי לחלוטין

לא יודעת מה לעשות עם העובדה הזו (מלבד לבקש מהרופא שיהיו דברים שונים בסבב הבא)

והעובדה שאנחנו הולכים לספר להורים של הבעל, כי כמה אפשר להמשיך להתחמק ולסובב ולשקר גם.

מקווה שהתחושה תעבור אחרי שהאכזבה תשכך

עוד תקווה  - לנצל את שלושת השבועות עד הסבב החדש כדי לרזות איזה קילו-שניים... חובה ובדחיפות!!!

זהו

הולכת להגיב לכולכם ואז לאכול ולשקוע בעבודה אחת.

שיהיה לכם סופ"ש עם הרבה מנוחה!!! (או מה שרק תרצו, אני רוצה מנוחה)

זה כנראה משהו קוסמי
בכל מקום יש נשים הרות.
הולכת בשבילי האונ' - מישהי מציגה לראווה את התינוקת שלה.
אוכלת במנזה, שולחן לידי יש שתי נשים בהריון שמחליפות כל זמן הארוחה שלי דיעות על הבדיקות השונות ומי ילווה אותן לחדר הלידה.
הולכת לספריה, שלוש ספרניות הרות.
עושה מבחן, המרצה בהריון.
 
זה כבר באמת מוגזם
ואני אכולת קנאה
ברור שכל אלו לא באות על חשבוני אבל קשה לראות שלכולם מסביב יש את מה שאת רוצה ורק את לא מצליחה להשיג אותו.
 
מה הכי מדכא?
אני מכירה לפחות שתי נשים (חברה וגיסתי) שבזמן שאני מנסה הן נכנסו להריון, ילדו ונכנסו שוב להריון.
זה לא מדכא בגלל הקנאה
אלא בגלל שזה מבהיר כמה זמן אני כבר מנסה, כמה זמן אני דורכת במקום בזמן שהחיים של כל שאר האנשים מתקדמים ומתקדמים ומתקדמים ואני עדיין באותו בור ללא סיום נראה לעין.
בזמן שאני רק מלעיטה את הגוף בהורמונים יכולתי להרות בהצלחה כבר פעמיים!!!
 
שמעתי הבוקר בנסיעה שיר של שירי מימון, אני חושבת שהוא חדש אבל אני לא כזו בקיאה, בכל מקרה היא שרה שם שהיא מסתובבת שוב ושוב על אותו ציר, כשכולם מתקדמים, הנה המילים:

בליל מחשבות ממוחי הקודח

פחד:

אני מפחדת כמעט עד מוות מהרגע בו ivf יהיה הפתרון הכי הגיוני.

אני חושבת שיש רגעים שבהם יותר משאני רוצה להצליח כי אני רוצה ילד, אני רוצה להצליח כדי לא להגיע לivf.

מבוכה:

פספסתי שלושה שבועות רצוף את הלימודים ביום ראשון.

השבוע כשהופעתי מישהי שלומדת איתי שאלה מה קרה ואיך אני אסתדר עם המרצה, הסברתי לה שיש לי אישורים רפואיים, והיא התחילה לשאול אם הכל בסדר, אמרתי שכן, הכל יהיה טוב, עוד שאלה ועוד שאלה ופתאום היה ברור לי שהיא משוכנעת שיש לי סרטן.

כי הרי, אם לא אומרים, וזה רפואי, אז זה סרטן.

ולא הגבתי כי לא ידעתי מה לומר... ועכשיו יהיה לי עוד יותר לא נעים בשבוע הבא.

עומס:

מבחן מחר, ושתי עבודות לעוד שבועיים, והרבה חומר לצלם כי הטיפולים גרמו לי לפספס המון שיעורים, ועבודה שלושה ימים בשבוע וגם בית ולנסות איכשהו למצוא זמן לזוגיות.

והעיקר שאני אמורה להיות רגועה רגועה בימים האלה...

חשש:

סימני קדם-מחזור הופיעו לפני כמה שעות. מחר בדיקת הדם אבל הלב כבר התחיל להתאבל על התשובה השלילית שהשכל אומר שהיא איננה ודאית.

קנאה:

כמה זוגות מאושרים והריוניים אפשר לראות לפני שיוצאים מדעתך?

אנושיות:

לא מסוגלת לשמוח על הקשיים שלי, לא מסוגלת לומר שמתוך כך אלמד להעריך כשהכל יסתדר או את מעט הדברים התקינים, לא מסוגלת להתאזר בסבלנות אינסופית כשאין לי ביטחון מוחלט ששכרה יהיה בצידה, לא מסוגלת לשמור על דיאטה ולהקפיד על נחמדות לאחרים כשהכל בפנים מתפורר ושומדבר לא מחזיק לי את החיוך מלבד החובה.

האם באמת הוגן ממני להלקות את עצמי על היותי אנושית?

בנזוג:

הוא לא אומר, אבל באף סבב קודם הוא לא דיבר כל כך הרבה על הרצון שלו לילד.

הפעם הוא הולך להתמוטט אפילו יותר ממני.

אבל הוא, מסכן שכמותו, לא יידע איך להוציא את זה, איך לבקש יד וחיבוק, איך להתאבל ולהתנחם.

פסיכולוגית:

כבר יותר מחודש עבר מאז הייתי אצלה, לא באשמתי.

מחר יש לי טיפול, הייתי רוצה שעתיים, אבל אי אפשר.

יש לי כל כך הרבה על מה לדבר שברור לי שאתבלבל ואשכח לפחות חצי.

הכי מתסכל:

שאין שומדבר שאני יכולה באמת לעשות כדי שהתוצאה של מחר תהיה חיובית.

ברגע שהיתה הזרעה וניסינו טבעי אי אפשר לעשות כלום מלבד לשבת בחוסר אונים ולקוות שיתרחש לו נס.

יש לכם מושג איך זה מרגיש שכל הגוף כולו בוגד בך??? שאתה לא מסוגל לשלוט על שומדבר בחייך?

לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

אתמול והיום קיבלנו "שיעורי בית"

(כמו שמישהי שאני מכירה מגדירה את הוראת הרופא לעשות, וכמה שיותר), אני מקווה שהיום יהיה מוצלח כי אתמול זה היה כמי שכפאו השד.

לא שלא היה רצון (גם מעבר לרצון להרות) אלא שהכאבים מההזרעה המשיכו עד שנשברתי ב11:30 ולקחתי שני אדוויל.

מתישהו אח"כ הוא העיר אותי ועשינו את מה שצריך, כדי לעשות ולא לפספס.

אם זה היה עניין של רצון בלבד בטוח היינו מחכים למחר.

טוב, למחרת (כלומר הבוקר) קמתי כאילו כלום, רק קצת רגישות באזור שכבר עברה מעצמה.

אני מלעיטה את עצמי במים (בעיקר) ומשתדלת לא לעבוד קשה (כלומר בבית, בעבודה הכל כרגיל ואף אחת לא יודעת).

היו לי תוכניות להתקדם עם דברים לימודיים אבל די התמוטטתי פה אחרי יום העבודה, עוד מעט הוא יגיע עם ארוחת ערב חמה (לא אכלתי כמעט כלום בצהריים) ויהיה יותר טוב.

מחכה לנו גם הסרט שהשאלנו אתמול.

מקווה מאוד שהפעם זו הפעם

איכשהו אני מרגישה שהייתי צריכה ללמוד סבלנות מכל הסיפור (כמו שאור הנר ואחרים יודעים להפיק תובנות מבעיותיהם)

אך במקום זה אני רק מאבדת את מעט הסבלנות שהיתה לי אי פעם.

עוד 14 יום לבדיקת הדם.