עוד דחיה

אומנם אני במחזור וזה זמן אידיאלי אבל הרופא אמר שעם כל בעיות הבריאות שיש לי זה ממש לא יהיה חכם להתחיל עכשיו סבב, בעיקר כשיש לי בעיות מעיים והוא אומר (ואני די מסכימה) שאם נתחיל טיפול ויהיו כאבי בטן אני לא אדע מה מהכאבים קשור לבעיות ומה לטיפול וחבל ששוב נסתבך כמו בפעם הראשונה וכאלה. אוף! אני יודעת בשכל שזה הכי חכם והאמת שבדרך לרופא הבעל ואני דסקסנו את הנושא ושערנו שזה מה שיקרה אבל עדיין מבאס קצת, לדחות שוב. מצד שני אני בעצמי התכוונתי לדחות את התור (לפני שהמחזור הגיע) וטענתי שאני צריכה להרגיש לפחות שבוע-שבועיים בריאה לפני שאני שוב מכניסה את הגוף לטיפולים ובלגנים, אני יודעת שאני כמעט לא עומדת פיזית בכל מה שעובר על הגוף שלי וגם נפשית נמאס לי מלראות כ``כ הרבה רופאים וכאלה אז ברור לי שזה כן חכם לדחות, רק שאני מרגישה מטופש שכבר שנה אנחנו בטיפולים ואפילו להזרעה עוד לא הגעתי.

היום אני מתפתלת מכאבי מחזור

וגם הדימום ממש חזק.

הצד הטוב היחיד - אולי זה אומר שמבחינת הרופא היום ייחשב ליום הראשון של המחזור, מה שאומר שביום ראשון, כשאהיה אצלו, יהיה היום השלישי והזמן האידיאלי להתחלת סבב.

מצד שלישי - אין לי מושג מה יכלול הסבב הנוכחי ולכן אין לי מושג באיזה יום תיאורטי הייתי אמורה להתחיל אותו.

זה מוגזם לרצות שבוע אחד שלם בלי כאבים מכל סוג ובלי רופאים מכל סוג? כי בחודשיים האחרונים לא היו לי יותר מיומיים רצופים של הרגשה טובה, אם לא הייתי מקבלת אישורים לבעיות מרופאת המשפחה ומבעלי עוד הייתי חושדת שאני היפוכונדרית מושלמת.

הגיע מחזור, ראבק

מסתבר שפה ושם יש לי ביוצים, אם רק הייתי יודעת אולי אפילו הייתי בהריון עכשיו.

האמת שאני יכולה להאשים רק את עצמי ואת הבעל - אם היינו שוכבים יותר אולי משהו היה עובד, בייחוד שעשיתי צילום רחם.

מהצד השני חייבים להודות שבעיות בריאות מנעו מאיתנו לשכב יותר, בעיות בריאות שלי (לא משהו רציני וזה בטיפול ובקרוב יהיה טוב).

אני רק מקווה לא לפספס את המחזור הזה, כי רק ביום ראשון יש לי תור לרופא (הוא לא עובד השבוע), ואני לא יודעת איזה פרוטוקול הוא מתכנן וכמה זה יהיה גרוע להתחיל ביום הרביעי של המחזור (בפרוטוקול הרגיל שלי מתחילים ביום השלישי אבל הפעם מתוכנן משהו חדש כדי למנוע את בעיית הביוץ המוקדם).

משהו חיובי - התחלתי טיפול אצל פסיכולוגית, בגלל העצבות הרבה שיש לי בנושא, היא מאוד מעשית ולא חפרה איתי בסיבות וכדומה אלא ישר נתנה לי תרגילים-מחשבתיים-ביתיים שאמורים לסייע לי לאמץ השקפת עולם פחות עצובה ויותר סבלנית לדרך התלאות שעוד נכונה לנו.

שתי חברות טובות שלי ילדו מהפעם האחרונה שכתבתי פה, ועוד אחת נכנסה להריון, מתישהו גם לי זה יקרה, נכון?

אתמול עלתה בי השאלה

האם ילד שווה את הנזק הגופני שאני עושה לעצמי.

קוראים וקוראות עם ילדים מוזמנים לענות, כל השאר הרי לא יודעים טוב יותר ממני...

(כבר שבוע שכואבת לי הבטן, בכל מיני צורות, האחות אומרת שזה כנראה מצילום הרחם, האמת שבסופו של חשבון מסיימים את הצילום עם חומר ניגודי - יוד - בחלל הבטן אז אולי זה לא מפתיע...)

היום היה הניתוח

הורידו לי שתי נקודות חן, אלו כבר נקודות שביעית ושמינית שמורידים לי ופעם שישית שעושים לי פרוצדורה כזו, ובכל הפעמים הקודמות הגעתי לבד (אפילו שהיה צריך לנהוג בחזרה), רק פעם אחת היתה ממש נוראית (כשעשו כריתת הרחבה לסרטן שהתגלה) ואז הקפצתי את הבעל - שעוד היה חבר שלי - מהבית שלו כדי שייקח אותי.

בכל מקרה הפעם החלטתי שאני לא חייבת לשחק אותה גיבורה תמיד וקשה לנהוג אחרי וביקשתי מהבעל לבוא איתי ולנהוג.

חיכינו קצת לרופא ואז הצעתי שהוא יילך בנתיים לקניות וסידורים בבנק כי ממילא זה ייקח עוד כחצי שעה, הוא הלך ואני התחלתי להילחץ, כשהמנותחת לפניי יצאה הוא אמר לי שהוא עוד בסביבה (המרפאה נמצאת בתוך קניון והוא היה בקניון) אבל אמרתי לו שייסע לבנק.

נכנסתי לחדר הניתוח והתחלתי להילחץ, עד שהרופא נכנס כבר בכיתי כולי בלחץ מזריקות ההרדמה המקומית, באמת שניסיתי להירגע אבל לא הצלחתי, האחות והרופא הציעו שאחכה בחוץ וארגע והם ינתחו בנתיים את הבא בתור אז אמרתי שלא, אני רוצה לגמור עם זה, אבל בשניה שהרופא החזיק את המזרק התחלתי שוב לבכות אז בסוף התלבשתי ויצאתי החוצה.

למזלי הבעל עוד היה בקניון והוא עלה מייד, וכולם היו כל כך נחמדים (למרות שממש התפדחתי לבכות שם), האחיות נזכרו שאני גם מטופלת בפוריות (זו אותה מרפאה רק אגף אחר ואלו אותן אחיות של בדיקות הדם על הבוקר) ודברו איתי, הרגיעו וחבקו אותי, המנותחת לפני נתנה לי טישו, המזכירה הביאה לי מים ואחת האחיות פתחה לי ולבעל חדר פנוי של רופא שנרגע.

אחרי שהרופא הרדים את זה שהוקדם לו התור בגללי הוא בא לראות מה קורה והציע לתת הפניה למרפאות חוץ לאשפוז יום בבית החולים אבל החלטתי שאני חייבת לגמור עם זה וזהו אז בזמן שהוא ניתח הבעל הרגיע אותי והצחיק ומה לא, וכשהרופא התפנה נכנסנו, הפעם הבעל נכנס איתי - נכון שהוא לא יכל להחזיק לי את היד והוא לא היה יכול להיות במקום בו אראה אותו אבל הוא ליטף לי את הרגל חלק מהזמן וגם דיבר איתי כל הזמן.

לא היה קל אבל עברנו את זה ובקושי בכיתי, כל הזמן התנצלתי והודיתי לרופא ולאחות אבל הם אמרו לי שזה בסדר וזה קורה ושכל הכבוד שאזרתי בסוף את האומץ.

עכשיו אני בבית, על משככי כאבים ובא לי לבכות מלשחזר את הכל, אבל העיקר שזה מאחוריי! והרופא הבטיח לתת לי הפעם מנוחה יותר ארוכה עד לפעם הבאה (בשנה האחרונה עברתי שלוש פרוצדורות כאלה).

אני לא יודעת מה בדיוק קרה, כנראה שראיתי יותר מידי מחטים בחודש האחרון ואולי פשוט תשו כוחותיי הנפשיים, למרות שיצאנו לחופש בדיוק בשביל לאפשר לי להתמודד עם הניתוח ולא להישבר (מצד שני בלי החופש אולי הייתי נשברת עוד בתחילת היום או שלא הייתי מסוגלת לאזור כוחות בסוף), לא משנה העיקר שזה נגמר.