לחוצה

אני אפילו לא יודעת למה, אני פשוט לא מצליחה להירגע, כל פעם שאני מבחינה בכך אני מרגישה שמשהו בי קפוץ, זה יכול להיות אגרופים בידיים, או חלק מהרגל, או הבטן, או כל דבר אחר, כך או אחרת משהו פיזי בי כל הזמן מתוח ולחוץ ואני מבינה, בדיוק כמו שאתם בטח מבינים, שזה נובע ממשהו בפנים.

מצד שני, אין גם מה שירגיע אותי, אני לוקחת כדורים צמחיים כאלה שהרופאה נתנה לי, אבל אם הם עוזרים זה לא ניכר (ייתכן כמובן שבלעדיהם מצבי היה מחמיר...), הלימודים רק תובעניים יותר ויותר, העבודה נשארת בעינה, הבית המוזנח צועק הצילו והבעל שלי לא ממהר להציל לא אותו וגם לא אותי.

מצד שלישי, אי אפשר באמת להאשים את הבעל, כל סבב דורש ממנו המון וכל הכוחות שלו מוטלים למערכה לשמירת שפיותי ולתפעולי, לא פלא שרגע אחרי לא נותר בו מאום.

ומצד רביעי, כמו שכולנו יודעים, לחץ לא ממש יועיל למצבי, אני צריכה רוגע ושלווה ותקווה שהפעם היא הפעם.

אין לי כסף לקנות דברים, מה שאולי היה מועיל, אני חוששת לעלות על אופני הכושר להוציא מרץ (זה לא שאני עושה יומיום אופניים, יותר כמו פעם בשבוע-שבועיים), עבודת ידיים (סריגה) לא ממש עזרה וגם שקיעה בספרים לא לגמרי, כי רוב הספרים שאני יכולה להרשות לעצמי לשקוע בהם קשורים ישירות ללימודים, ואין לי ממש ברירה - יותר מידי עבודות ומבחנים שהונחתו פתאום והוקדמו בגלל השביתה.

אני מקווה שהיללנות הזו פה תעזור לפרוק חלק מהמתח כי אני כבר די אובדת עיצות.

כל יום אני מדברת אל הביצית שלי

חושבת על השלב בו היא נמצאת עכשיו, אם התרחשה הפריה ביום הביוץ

(כרגע - 8 תאים)

אני יודעת שיש מצב שההפריה היתה אח"כ

או לא היתה בכלל

אבל כולם אומרים לי שחשוב לחשוב חיובי, לעשות אוטוסוגסטיה והכל

אז אני עושה

רק שאני מפחדת מאוד לפול עוד יותר חזק כשתגיע התשובה, כי כל החשיבה הזו מפתחת המון המון ציפיות.

בבית אני אמורה לא להתאמץ, לא לקפל את הבטן, ללבוש בגדים רפויים, להרים רגליים למעלה, לא להתוכפף בשביל כלום, לא לעשות יותר מידי עבודות בית.

אבל בעבודה אני עובדת קשה, מרימה ילדים, שוטפת רצפות.

קצת מצחיק, ההבדלים החדים האלה, בין מה עושים בבית ומה בעבודה.

אלו השבועיים הכי ארוכים שיש, את זה אני זוכרת גם מהפעם שעברה, הפעם בשביל להעביר אותם יותר בקלות כל יום אנחנו חושבים שאולי הביוץ היה קצת יותר מאוחר, ואולי הביצית עוד חיה, ועושים שוב סקס, מנסים להפרות אותה, למקרה שהיא עוד שם בסביבה אבל עדיין לא מופרית, זה נותן תחושה של שליטה, של עשיה, ועוזר לחוסר האונים שמתלווה תמיד לציפיה של שבועיים.

האף שלי כבר ממש ארוך

מכל השקרים לאחרונה

משקרת לאנשים שאני לא רוצה ילדים

עד שאסיים עם הלימודים

משקרת לאנשים שאושפזתי בגלל דלקת באגן

(טוב, זה מה שאמרו לי במחלקת נשים)

למרות שאני יודעת שבטח הרופא שלי צודק

וזו תגובת-יתר שחלתית לזריקות (לא תגובת יתר קלאסית יותר ביוץ מוקדם שהסתבך)

משקרת לעצמי שיהיה טוב

משקרת לבעל שאני יכולה לעמוד בזה

אישית כבר הייתי מאמצת

אבל הוא נגד

שלא תבינו לא נכון

(גם לכם שיקרתי, בערך)

אני לא מנסה כל כך הרבה זמן

פחות משנה

את הגלולות הפסקנו ביולי כמדומני

או אולי באוגוסט

פשוט מראש ידענו שיהיו קשיים

והייאוש משתלט בקלות

הכי קשה

זה להחליט למי לספר ולמי לא

רגע אחד בא לך לצרוח לכל העולם

"אני מנסה, זה לא פשוט, אני בטיפולים, תרדו לי מהנשמה עם ההערות שלכם שרק גורמות לי להרטיב את הכרית"

וברגע השני את מתחרטת גם על אלו שסיפרת להם

הרי אם לא היו הטיפולים אף אחד לא היה יודע שאנחנו עובדים על זה

ועכשיו פתאום זה יוצא החוצה לכל מיני אנשים, סתם כי לא בא לך למרוח אותם

ומצד שני יש אנשים שאת יודעת שעוד יותר יציקו אם ידעו

אז עדיף לשתוק.

והכי הכי קשה זה כל ה"בקרוב אצלך" ו"נו, מתי?"

תסתמו, פשוט תסתמו.

אם מישהו ייקח איתו מסר אחד מהבלוג הזה אני רוצה שהוא ילמד לא לשאול

לא לרמוז

לא להעיר

אף פעם אתם לא יכולים לדעת מה עובר זה שעומד מולכם

אני הכי שונאת
את כל הילדות שמנסות חודש, חודשיים, ורצות לפורומי הפוריות לבכות למה הן עוד לא בהריון. אנחנו מסתובבות שם בפורומים, חלקנו כבר אחרי עשר שנים של נסיונות, עוברות טיפולים שיכולים למוטט כל אחד, חוטפות ריקושטים מהסביבה שלא מנחשת איזה כאבי לב היא עושה לנו, והנה מגיעה ילדונת ואומרת שאין לה יכולת רגשית לנסות שנה שלמה ושהיא חייבת לדעת בשניה זו מתי היא מבייצת ולמה היא לא נכנסה להריון אחרי חודש של נסיונות. אוף, בא לי לירות בהן.שמור   בטל