מזרקת דם (יפי נפש, עדינים וכו' - אל תיכנסו)

שלשום התחלתי לדמם, כמו התחלת מחזור, בלי כאבים, יותר מהכתמות אבל לא דימום מסיבי. מה שכן - הוא היה טרי.

אז אתמול בבוקר התקשרתי למחלקה, כי דבר כזה עוד לא קרה לי, הם שאלו מתי אני באה למעקב ואמרתי שברביעי, אז האחות אמרה לי שאחרי בדיקת הדם והא"ס אכנס גם למחלקה ואחד הרופאים יעשה לי בדיקה וגינלית לראות מאיפה הדימום.

כשעה אחרי השיחה הדימום פסק ולא חזר יותר.

הבוקר באתי טיפה מאוחר, אבל הייתי מספר 3 בתור לא"ס, כך שלא הגיעו הרבה לפניי, נכנסתי לאחיות היו שם מירי (האחות הטובה שלי), הצעירה (לא קלטתי מה שמה) ואחת שלישית.

הצעירה בדיוק לקחה דם אז התיישבתי לי בחדווה ליד מירי שמצידה העבירה אותי לשלישית.

מייד התחלתי בחקירות "אבל מירי, אני בעייתית, רק את מצליחה לי, האחות הזו מומחית גם?" ומירי הבטיחה לי שהשלישית טובה יותר ממנה אפילו.

טוב, אז קודם כל השלישית לא חוסמת את היד עם כפפה אלא עם משהו ייעודי מבד, שזה כבר נחמד, ואח"כ היא אמרה שאכן לא רואים וכמעט לא מרגישים את הוריד אבל היא תסמוך עליי שיש אחד ותיכנס, ואיך שהיא נכנסה היא מצאה דם ואמרה שזה דווקא וריד טוב, רק לא ניכר מבחוץ.

אממה? היא כנראה פתחה פה, כי הוריד שמע את המחמאה ומייד הפסיק לתת דם, קצת חיטוט ועוד קצת דם וכו' עד ששליש מבחנה מולא, בקושי, והיא הוציאה את המחט.

מייד כשהמחט יצא הדם שלי התחיל להשפריץ לכל הכיוונים, על השולחן, על המדבקות, על טופס הבדיקות, על הג'ינס, על היד וכו', ממש מזרקת דם נהייתי!

אז עצרנו את הדם, והיא ניקתה אותי ואת המכנסיים ואת השולחן ומה לא.

(לא עצרתי בעצמי ואמרתי לה שמזל שלפני שמתחילים עושים בדיקת איידס אז היא לפחות לא צריכה לחשוש).

משם הלכתי לא"ס, ומסתבר שלא הגיעה הטכנאית, רק אחרי כעשרים דקות הגיעה הטכנאית (הכי מצחיק שבשמונה ועשרה באו להגיד לנו שבשמונה תגיע הטכנאית...), אני הייתי השניה בתור (כנראה שזו שלקחה את התור הראשון לא"ס תפסה עוד את הטכנאית הקודמת), הרירית שלי מהממת בגודלה ובצורתה, יש לי זקיק אחד של 14 שזה יפה אבל צריכים להיות הרבה זקיקים!!!, הטכנאית מדדה לי רק זקיק אחד אבל בטפסים כתוב שיש גם אחד של 10, לא יודעת.

אחרי כל זה נכנסתי למחלקה, קיבלתי אישור חניה ואמרו לי שכל הרופאים וכל האחיות בח. ניתוח, התקשרו לשאול אותם ואמרו לי פשוט לחכות, לא ידוע כמה זמן, עד שרופא יתפנה.

מכיוון שהיו רק מזכירות ולא אחיות לא היה לי ברור אם בכלל מישהו יבדוק אותי, כשהדימום פסק, אבל חיכיתי, השעה היתה משהו כמו שמונה וחצי והאוטו היה חייב להיות בחזרה בבית בעשר וחצי, אחרת לבעל לא יהיה איך להגיע לעבודה בזמן.

תשע.

תשע וחצי.

תשע ארבעים נכנס ליחידה הרופא שלי (מהקופה, זה שטופלתי אצלו עד כה) עם כמה סטאז'רים (נראה לי), המזכירה מפנה אותו אליי, אז הסברתי לו שהיה דימום ואיננו עוד ואמרו לי שתהיה בדיקה, והשאלה אם בכלל יש טעם אם הדימום נגמר.

והרופא הכפרה, שממש ממש ממש לא נוהג לבזבז זמן על דברים לא נחוצים, אמר שאם אין דימום אין מה לבדוק, וחייך, כמובן.

אז הלכתי הביתה, הגעתי בעשר.

אח"כ כשהתקשרתי להוראות אמרו לי שהE2 שלי יפה - 554, להמשיך באותו מינון, לחזור ביום שישי לסיבוב נוסף.

ואז אמרתי לאחות על מה שהיה, שחיכיתי, ומה אמר הרופא.

היא אמרה שקצת חבל, שווה לבדוק כי אומנם הפאפ יצאה תקינה אבל לא כדאי להזניח, סיכמנו שאם יחזור כמובן שאבדק.

היא אמרה שאפשר ללכת לרופא בקופה, אמרתי לה שזה אותו הרופא שאמר לי שלא צריך לבדוק , אני די רגועה כי את הפאפ עשיתי בנובמבר שזה לא כזה מזמן, כמובן שאם יהיה שוב דימום אבדוק את הנושא לעומק אבל לא נראה לי שיש טעם להילחץ מזה, מקסימום האונקולוג יצעק עליי בביקורת השנתית שהזנחתי (עזבו, הומור שחור ודוחה שלי).

אז זהו, מקווה שימשיך בסדר, שיגדלו עוד זקיקים (לא רוצה להגיע עם זקיק בודד לשאיבה), שלא אבייץ מוקדם (אובססיה, כבר אמרנו?) כי עוד לא מוסיפים לי צטרוטייד (בטח ביום שישי, סתם ניחוש...) וגם מקווה שלא אשאב בסוף בפורים, יהיה מבאס להחמיץ את הסעודה המשפחתית ועוד יותר יהיה מדכא למצוא תירוץ, כי לספר לכולם אני ממש לא מתכוונת לספר, כשיהיה הריון - הם ידעו, לא קודם, מספיק לי הלחץ והציפיות שלי ושל הבעל, לא מחפשת עוד.

בוקר - חרא, ערב - חרא בריבוע, יום - חרא משולש

לא פירטתי עד כמה דוכאתי על הבוקר ע"י המצב הרעוע של ההתקדמות הלא מזהירה.

ועוד יותר לא פירטתי על הבלגן לגבי קבלת מילוי המזרק, שאצטרך החל ממחר.

אני גם לא אפרט עכשיו, זה כבר נראה לי כ"כ רחוק בהשוואה למה שקרה הערב, רק אומר שזה כלל ריב ממש לא סימפטי עם מישהו שסתם השתמש בי כצינור להוציא תסכולים אחרים למרות שהוא יודע שאני באמצע סבב עכשיו.

ואחרי שכתבתי מה לא פירטתי, אכתוב גם מה כן אפרט - מה שעברנו הערב בנסיון להשיג את הפיורגון:

הבעל אפילו לא נכנס הביתה מהעבודה אלא ישר אסף אותי ונסענו לבית המרקחת היחיד של הכללית באזור שיש בו פיורגון על בסיס קבוע, חיכינו דקות ארוכות מנשוא בתור רק כדי לגלות שהאספקה לא הגיעה היום ואין להם, לא 600 (כמו המרשם) ולא 300 אלא רק 900 וכמובן שהיא לא יכולה לתת לי 900 עם מרשם של 600. אז הרוקחת בדקה במחשב וראתה שיש בניו-פארם שמרוחק כעשר דקות משם, נסענו, כמובן שנסענו. בניו-פארם שוב חיכינו דקות ארוכות, דווקא יש שם תור לכאורה מסודר (לוקחים מספרים והכל) אבל כל מיני אנשים של "אני רק משהו בלי מרשם" פשוט מתפרצים והרוקחים נותנים להם גם כששואלים אותם מה זה אמור להביע (הייתי כל כך בקריז שאשכרה שאלתי את הרוקחת מה זאת אומרת לתת למישהי בלי מרשם לקבל דברים בלי לעמוד בתור, היא משכה בכתפיים והמשיכה לשרת אותה!). כשהגיע סוףסוף תורי הם בהו ממושכות במרשם המומר שלי (מיכוון שהיחידה בה אני מטופלת היא של בי"ח ממשלתי ולא של הקופה צריך להמיר כל מרשם שלהם למרשם של קופ"ח) ואמרו שאי אפשר, פשוט אי אפשר לתת לי את התרופה כי רופאת המשפחה שלי לא מוסמכת לרשום מרשמי פוריות, ולא היה עליי את המרשם מבית החולים (הוא נשאר במרפאת היישוב), הם הציעו שאעלה למרכז בריאות האישה, 2 קומות מעליהם, ואקבל חתימה ממי שהיה הרופא שלי לפני שעברתי ליחידת הIVF, אותו אחד שחתום על המרשם המקורי שהמירו לי, אז עליתי, בקריז ותוך אמירה ברורה שאני לא מחכה שוב בתור. במרכז לבריאות האישה היה רק רופא אחד, והוא לא יכול לחתום על תרופות פוריות, אני כמובן התחלתי לדמוע (כבר בדרך מבית המרקחת עלו לא מעט דמעות בעיניי), המזכירה (שמכירה אותי בשם, ובתעודת זהות, ומזהה את קולי בטלפון ומה לא, בכ"ז הייתי מטופלת שם שנתיים וחצי) ניסתה כמיטב יכולתה לסייע, אבל לא ממש יכלה לעזור, הרופא שלי לא גר באותה עיר וגם לא קרוב כ"כ ולא היה רלוונטי לסוע אליו, ונכון שיש לי מה להזריק היום אבל לא רציתי להיתקע עם כל הלחץ הזה מחר, כשכבר חייבים את העט, ובלי לדעת אם יהיה לי איך לסוע, ועם עבודה כל היום כולו שאי אפשר להבריז ממנה (חייבים למצוא מישהו שיתחלף איתך), והרופא הדביל שהיה שם כל הזמן שאל "אבל למה את בוכה אם זה רק למחר?" עד שהטחתי בו בגועליות "נסה אתה להזריק כל כך הרבה הורמונים כל כך הרבה זמן ונראה אותך לא בוכה" (טוב, הייתי קצת פחות רהוטה, בכ"ז בכיתי...) אחרי שטיפה הצלחתי לנשום ולא לבכות, ואחרי שקינחתי את כל הנזלת (סליחה על התיאור) הגענו למסקנה שיש רק דבר אחד לעשות - הבעל יחזור ליישוב, המזכירה של המרפאה תעזור לו לאתר את המרשם מבית החולים והוא ישוב לקניון שם אחכה לו ונוכל לקנות את הפיורגון המבוקש. אז קודם כל בדקנו עד מתי פתוח בניו-פארם, אח"כ התקשרנו למזכירה של המרפאה ביישוב, הפרענו לה בבית של הבן שלה, אבל היא מייד הסכימה לעשות את הטובה הזו, הבעל חזר ליישוב, מצא איתה את המרשם (אחרי טלפון הביתה לאחות), אכל משהו חפוז וחזר אליי (שתבינו שמדובר ברבע שעה +- נסיעה לכל כיוון, בכביש בינעירוני), אני בנתיים קניתי נעליים וגם מתנה לבעל המקסים שלי, שיצא הבוקר לפני שבע לעבודה ורק לפני 10 דקות חזר הביתה... שנסע בת'כלס כמעט ברצף מארבע ועד שבע בערב... ואז חזרנו לבית המרקחת, הגשנו את הניירות במין אמירה של "הנה לכם וחסר לכם שזה לא יספיק" (טוב, היינו קצת פחות בוטים, אבל רק מעט) והרוקח החצוף התחיל להעיר על איך זרקתי עליו את הניירות או משהו כזה, הבעל פשוט הזיז אותי אל בין מוצרי החנות כדי שלא אתחיל לבכות שוב ולא אצרח על הרוקח (אמרתי כבר כמה הוא מקסים?), אחרי דקות ארוכות שנדמו כנצח, קיבלנו לידיים את העט. נראה לי שאפילו קפקא היה בשוק ממה שעברנו היום, אני רק שמחה שלא עברנו את כל הסיוט הזה מחר, כי זה היה מלחיץ אותי פי אלף (כאמור יש לי מספיק חומר לזריקה היום, אבל לא למחר).

ספירה וסקר

2 בדיקות דם שהוצאו בעזרת 4 דקירות מחטים.

4 מחטים בבטן, כל אחת החדירה 66 פיורגון, כלומר 264 לבנתיים.

ביום ראשון ביקורת.

שאלת סקר (מבטיחה תובנה אחריה):

כמה מכן מתביישות בבדיקות שגרתיות אצל רופא הנשים שלכן? וכל כמה זמן אתן אצלו?

8-2

8 מבחנות תרמתי היום לתהליך.

הבעל תרם 2.

לפחות לא חיטטו ולא דקרו יותר מפעם אחת.

בנוסף יהיו לי עוד מבחנות לתרום, אבל בהתאם לימי המחזור.

אל רופא הנשים יש לי תור ביום ראשון, שם אעשה pap ובדיקה אגנית ואתייעץ לגבי כמה זמן לחכות למחזור וגם אשאל אם הוא יכול ללחוץ להקדים לי את התור לכירורג שד, כי נתנו לי תור לינואר(!!!) וכשהתחננתי אמרו לי שרק הרופא שמלווה את התהליך לIVF יכול לנסות להקדים לי את התור.

קצת לא נעים לבקש מהרופא טובות אחרי שבחרנו ללכת ליחידה ולא איתו, אבל אין ברירה אז אני אתגבר על חוסר הנעימות.

חוצמזה העלתי 2 קילו ומשהו בשלושת השבועות האחרונים, בהתחשב בעובדה ששבועיים מתוכם רבצתי מול הטלויזיה מלאת כאבים - זה לא מאוד מאוד מפתיע, אבל עדיין מרגיז.

קיבלתי תפריט חדש, נראה מה יהיה.

וחוצמזה שחטפתי אתמול שוק כשהסתבר לי שבבדיקת הדם האחרונה שעשיתי בסבב האחרון והנוראי התוצאות לא היו כמו שחשבתי (6900) אלא 17,760!!! לא פלא שהרופא אמר שזה נראה כאילו פשוט המשכתי להזריק.

עדכונון אחרון: התחלתי עבודה חדשה, אז מעכשיו יש לי איזה שלוש עבודות חלקיות ללהטט ביניהן, אבל בנתיים מאוד נחמד לי, מלבד העובדה שעבודה אחת מתחילה בשבע בבוקר ואחרת מסתיימת בשלושה ימים אל תוך הלילה (סביב חצות) ולא נשאר הרבה זמן לישון ולהתאושש.

החודש האחרון

ב6/10, השבת שמייד אחרי החגים, הגיע המחזור, היינו די בעננים, חשבנו שהשנה החדשה תתחיל כל כך שונה מהקודמת ושסוף סוף התפילות שלנו נענות.

סימנים לכך שהמחזור מגיע התחילו כרגיל יומיים לפני, היינו די בהלם כי הוא הגיע טבעי לגמרי.

היה אמור להיות לי תור לרופא הנשים שלי באותו שבוע, כי חשבנו לחזור לטיפול אחרי החגים, אז כבר ביום שישי, בין החג לשבת, התקשרתי והקדמתי את התור ליום ראשון, כי כשמגיע המחזור - צריך פשוט להתחיל.

אז ישבתי ב7/10 אצל הרופא והודעתי לו שהמחזור הגיע מעצמו ואנחנו נותנים צ'אנס אחרון להזרעה.

הוא מייד רשם לי את כל מה שצריך ואמר להתחיל להזריק ביום שלישי.

9/10, זריקה ראשון של פיורגון לסבב זה, 50 יחידות.

10/10, זריקה שניה, 50 יחידות, 100 סה"כ.

11/10 זריקה שלישית, 50 יחידות, 150 סה"כ.

12/10, יום שישי ואנחנו בשבת משפחתית באיזשהו חור, נאלצת לעזוב באמצע שיחה בשביל הזריקה, אבל עושים מה שצריך לעשות, היה לי גם ריב עצום עם אבא שלי באותו היום והתחושה היתה שלמרות ההתחלה המאוד אופטימית הנסיבות פשוט שמות לי רגליים - כי הרי שלווה ורוגע מאוד חיוניים לתהליך וקשה להיות שלווים ורגועים באמצע ריב מטופש, בכל אופן הזרקנו את הזריקה הרביעית, 50 יחידות, 200 סה"כ.

13/10, חוזרים מהצפון עם כל הפקקים, לקחנו את אחי הצעיר לבית הוריי ועשינו שם הפסקת הזרקה, והמשכנו הביתה, זריקה חמישית, 50 יחידות, הגענו כבר ל250.

14/10, יום ראשון, על הבוקר בדיקת דם, ברבע לאחת תור לרופא, שני זקיקים נצפים בגדלים 11 ו12, שניהם באותו צד, ההורמון שמעיד על התפתחות התהליך במקום יפה - 440 יחידות, התחושה היתה של התחלה מאוד מעודדת ומאוד יפה (יחסית לתגובות של הגוף שלי, יש בנות שבחמש ימי הזרקה גומרות את כל הסיפור), בערב הזריקה השישית, 50 יחידות, 300 סה"כ.

15/10, מהיום מוסיפים את זריקת הצטרוטייד, מטרתה לדכא את הורמון הLH שלא ישתחרר ויגרום לביוץ לפני הזמן הנכון, אז זריקה שביעית, 50 יחידות, 350 סה"כ, ובנוסף זריקה ראשונה של צטרוטייד (במקרה של הצטרו' זה אותו מינון אז אני לא מפרטת).

16/10, זריקה שמינית של פיורגון, 50 יחידות, 400 סה"כ, זריקה שניה של צטרוטייד. אני לא יודעת למה אבל בסבב הזה כל זריקות הצטרוטייד היו יותר כואבות מהזריקות הללו בעבר.

17/10, בדיקת דם בבוקר, תור לרופא בשלוש, הפעם הזקיקים בקושי גדלו - אחד 12 ואחד 13, גם ההורמון נתקע - 430 יחידות, מאכזב למדי ומחליטים על הגדלת מינון. זריקה תשיעית של פיורגון, 75 יחידות, 475 סה"כ, זריקה שלישית של צטרוטייד.

18/10, זריקה תשיעית של פיורגון 75 יחידות, 550 סה"כ, זריקה רביעית של צטרוטייד.

19/10, שוב יום שישי, זריקה עשירית פיורגון, 75 יחידות, 625 סה"כ, זריקה חמישית צטרוטייד.

20/10, פיורגון * 11, 75 יחידות, 700 סה"כ, צטרוטייד * 6.

21/10, בדיקת דם על הבוקר ותור ברבע לשלוש (למי שלא הבין בכל תור יש אולטראסאונד וגינלי לבדיקת הזקיקים ורירית הרחם), ההורמון צנח ל330, בצד אחד יש זקיק 11 וזקיק 12, בשני זקיק 11, כלומר הכל נסוג לאחור, הדכאון מתחיל לפשוט עלינו, והתותחים הגדולים מוצעים - הפעם המינון מוכפל. פיורגון * 12, 150 יחידות, 850 סה"כ, פעם ראשונה שאני מזריקה יותר מ75 יחידות וזה קצת מלחיץ וגם יותר כואב (בגלל שמדובר בעט שדורכים בו את המינון ככל שהמינון יותר גבוה כך משך הזמן שהמחט בתוך הגוף עולה), צטרוטייד * 7.

22/10, פיורגון * 13, 150 יחידות, 1000 סה"כ, צטרוטייד * 8, כאן אולי המקום לספר שמקסימום צטרו' שיצא לי להזריק בסבב עד לסבב הזה היה 3 פעמים, ושאני לא חושבת שאי פעם הגעתי ל1000 יחידות של פיורגון (למעשה אני יודעת שבפיורגון לא אבל כשהזרקתי גונאל אף יש מצב שכן וזה בסופו של יום אותו החומר).

23/10, בדיקת דם נוספת ותור לרופא, ההורמון מתחיל לעלות מעט - 396, מי שעוד זוכר משהו שם לב שהוא עדיין לא הגיע לרמה של הבדיקה הראשונה בסבב הזה, הזקיקים עלו ל13, 13, ו12, בקיצור שוב לא משהו, אז ממשיכים להגדיל מינון. פיורגון * 14, 175 יחידות, סה"כ 1175. צטרוטייד * 9.

24/10, פיורגון * 15, 175 יחידות, סה"כ 1350, צטרוטייד * 10. אני מתחילה להרגיש רע, ישנה שעות אחה"צ ומתקשרת לבוסית לומר שאני חולה מכדי לבוא לעבוד למחרת, למעשה זה היה היום האחרון שעבדתי בו בנתיים, לא כולל את העבודה שאני עושה מהבית (למי שמתקשה לעבוד יש לי שתי עבודות חלקיות, אחת מהבית והשניה במעונות ילדים שחלקה במשרד וחלקה עם הילדים, את העבודה במעונות לא עשיתי מאז ה24/10 בגלל מצבי הגופני המדורדר).

25/10, פיורגון * 16, 175 יחידות, סה"כ 1525, צטרוטייד * 11.

26/10, יום שישי שוב, פיורגון * 17, 175 יחידות, 1700 סה"כ, צטרוטייד * 12.

27/10, פיורגון * 18, 175 יחידות, 1875 סה"כ, צטרוטייד * 13.

28/10, בדיקת דם בבוקר ותור לרופא ברבע לשלוש, באולטראסאונד אנחנו רואים 5 זקיקים בשחלה אחת, גודלם בין 13 ל15, ועוד כמה בשחלה השניה, הרופא אומר שזה יותר מידי, אף אחד מהזקיקים לא מספיק גדול כדי להאמין שהוא ימשיך והשאר יקטנו, הפערים ביניהם זערוריים מידי, אבל תוצאות בדיקות הדם לא הגיעו, אני צריכה להתקשר בארבע ולשמוע אם הסבב אבד או לא, למקרה שלא - הוא נותן לי מרשם לתרופות חדשות (לאורך כל הסבב הזה קניתי עוד ועוד תרופות כי בעט פיורגון יש 600 יחידות ואת הצטרוטייד קונים בבודדים, לי יצא לקנות מקסימום חמישה ביחד), מה שמחייב אותי להישאר בעיר למקרה שאצטרך להגיע לבית המרקחת. בארבע אני מתקשרת אבל עוד אין תוצאות וצריך לחכות עוד חצי שעה, בארבע וחצי מסתבר שההורמון קפץ ל8600, הרופא אומר לא להזריק שומדבר ולחזור עוד יומיים לבדוק אם עוד יש אפשרות להציל את הסבב, הוא גורם לזה להישמע כמו סיכוי ממש ממש קלוש, ואוסר עלינו לעשות סקס - יש חשש כבד שתהיה לנו בסוף שמיניה או משהו כזה.

29/10, נחה בעיקר, מותשת פיזית ונפשית.

30/10, בדיקת דם על הבוקר, תור לרופא בארבע, ההורמונים כמעט ולא ירדו (7900), הסבב אבוד, אסור לעשות סקס, צריך פשוט לחכות בסבלנות למחזור, ולהגיע אליו בעוד שבועיים להחליט מה עושים הלאה.

אני עדיין לא לגמרי מעכלת ששוב לא הצלחתי להגיע לקו הסיום הרצוי לסבב, אני יודעת שבפעמים הקודמות גם לא בכיתי ולא השתוללתי ורק חודשים אחרי הבנתי עד כמה קשה לקחתי את הסבבים שלא נגמרו בביוץ מתוזמן, אז אני קצת חוששת מהתמוטטות טוטאלית שתפקוד אותי בעוד כמה שבועות.

אני אפילו לא יודעת איך לסיים את הפוסט הזה, אני עדיין בבית, מרגישה היום יותר טוב ממה שהרגשתי מאז אותו יום רביעי, אני מקווה שזה אומר שההורמונים התחילו לרדת, אבל אני עדיין חלשה ודואבת.

מתחמקת מכל הסביבה, היחידה שיודעת מה עברתי (וגם זה באופן חלקי) היא הבוסית שלי, מלבד הצוות הרפואי והפסיכולגית שלי לא סיפרתי לאף אחד אחר שהסבב נכשל.

אני צריכה כאמור להקפיד על המון שתיה כי סכנת ההתייבשות היא כרגע משהו מאוד מוחשי, ואיכשהו להתאושש ולהמשיך הלאה.

אם הייתי יותר צעירה אני חושבת שהייתי לוקחת עכשיו כמה חודשי התאוששות והחלמה, אבל אני לא בטוחה שאני יכולה להרשות אותם לעצמי עכשיו.

אם היה לי יותר כסף הייתי בורחת לחו"ל לכמה ימים, בנתיים אני בורחת לטלויזיה ולספרים והפסיכולוגית שלי אומרת שזה טוב מאוד.

אני רוצה לבכות, אבל הדמעות לא יוצאות, אני רוצה לצרוח אבל אין לי אנרגיה, אני רוצה לצאת מהבית ולהנות קצת אחרי כל הטירוף הזה אבל הבעל בעבודה עד אמצע הלילה וגם ככה כוחותיי בטח ייגמרו הרבה לפני כל בילוי שהוא.

בשישי בעלי בן 35, במוצ"ש אנחנו חוגגים עם ההורים שלו ואולי גם שלי.

אני כ"כ כ"כ לא מרגישה חגיגית.