מ-ת-ג-ע-ג-ע-ת

ביום ראשון עד שני (כולל) נורקי טסה עם טאשה (ברד ירד..) אל האש בשיקאגו. טיסה ארוכה ומזוויעה לפי מה שהבנתי, לקח שעות עד שמטוס סוף סוף המריא. יומיים שבהם כל מה שעשיתי לווה במחשבת רקע על זה שהן עדיין בדרכים. חשבתי על כמה שאני שונאת שעות פקק וכמה זה משגע אותי, הוספתי מיאו עצוב והכפלתי במיליון (נוסחא אמפירית) לתחושת המועקה.

לא העזתי לכתוב כלום בבלוג עד שידעתי בוודאות שהן הגיעו ליעדן בשלום, אם אפשר לקרוא למרוטות ועייפות בשלום. אני שמחה שזה מאחריהן ותהליך ההתאוששות יוכל להתחיל. טאשה גיבורה וגם נורקי.

כבר הרבה זמן ידוע שהם נוסעים, אבל הדחקנו (אנחנו והם) כל כך יפה, סידורים פה, רישומים שם, בדיקות צילומים כל מיני רמזים מקדמים, אבל עדיין זה בא לי בהפתעה, נורא משכנע העניין הזה של לעשות כאילו אתם טסים, בייחוד כשאתם שם...

אני יודעת שאפשר יהיה להתכתב באינטרנט (בקרוב) ולדבר בטלפון, אבל אני בטוחה שאני עדיין אצפה שהם פשוט יופיעו אצלנו בדייקנות בימי שישי עם קולה ודיאט קולה ויהיה כיף.

אוף :( אני כבר כל כך מתגעגעת.

אז שיהיה לכם המון בהצלחה, והתאקלמות קלה ומהירה ככל האפשר.

אוהבת המון.

ג.