להבה שאבדה

הבעיה הכי גדולה שלי היא שהאש שבערה בי בעוצמה כה רבה כבתה ואני לא מצליח להצית אותה מחדש.

אני רואה את מה שאני יכול לעשות, אני וראה את כל הדברים שנמצאים ממש בקצה אצבעותי ואני לא מצליח לרכון עוד קצת כדי להשיג אותם.

אני חושב שכבר לא אכפת לי, שעמוק בפנים זה לא משנה לי.

יש פרוייקט אחד עצום שאני צריך לעבוד עליו, הוא חשוב אולי יותר מכל דבר אחר שאני עושה בחיים שלי ואני מביט בו ונותן לזמן לעבור בלי לנקוף אצבע.

נתנו לי את כל מה שאדם זקוק לו וכל מה שמבקשים ממני זה את הזמן שלי ואני עומד חלול ולא מסוגל להרים עוד את עצמי מהמקום בו אני נמצא.

אני לא בדיכאון, אני גם לא עייף ואני יכול לחוש כעס בקלות, אולי יותר מידי בקלות.

פשוט לא אכפת לי מספיק מדברים.

מחר בבוקר אני צריך להיות בכנס והאמת היא שזה מעניין אותי.

כלום לא מעניין אותי.

אני אפילו לא מצליח לקרוא ספר בלי להשתעמם במהירות.

אבל אז התחלתי לקרוא קומיקס (Hush שהוא סיפור שרץ שנה שעברה בחוברות של Batman והוא אולי הדבר הטוב ביותר שקראתי מזה זמן רב) והצלחתי לקרוא אותו עד הסוף והוא משך אותי והוא חבט בי והוא לקח אותי למקומות עמוקים מאוד וקשים מאוד והוא הוציא אותי החוצה ואני לא יודע מה זה עשה לי אבל זו דמה לניתוח ראש פתוח.

אני עדיין חלול, אלא שאני כעת יכול לראות את החלל הזה ואולי להצליח למצוא לו פתרון.

לפני הרבה מאוד זמן האש שבערה בי כבתה ומאז אותו יום אני מנסה ללא הרף להצית אותה מחדש אבל הכעס וחוסר האמונה מונעים הניצוץ להפוך ללהבה.

ואני תוהה, כעת שאני יכול לראות פנימה, מה אני צריך לעשות כדי להדליק את האור?

זיו

"הלילה יורד על העיר... השערים נעולים ואיש לא צועד ברחובות האבן... מתוך הלילה עולה יללה וילד נוסף קופץ ממיטתו... השומרים, רועדים, מחפים את ראשם ונעלמים... העיר מתה הלילה וכאשר השמש תעלה היא תביט על גוויה שלא תקום עוד..."