הארי פוטר והאסיר מאזאקאבן - ביקורת סרט

הארי פוטר כבר מזמן חצה את הגבול שבין עולם הספרות הצעיר והבוגר והציב סטנדארט חדש וקסום לחובבי הסיפורת.

רולינג השיבה ילדים רבים אל הספרים ומנעה אסון תרבותי.

הספר, המלא באגדות שעובדו מחדש, דמויות מלהיבות וסכנות מצמררות, שולח את הקורא לעולם אחר.

כאשר הספרים עובדו למסך הגדול, באופן אישי, הרגשתי שהקסם הפך פלסטי מעט, אבל עדיין נהניתי.

כיף לראות את האירועים שהיו בראשך עד כה הופכים לחיזיון אור-קולי מלא.

אתמול ראיתי את הסרט השלישי ולמעט תמונה אחת, הסרט נעשה כולו בצורה המושלמת ביותר שניתן לצפות עם ליהוק משובח לדמויות חדשות ושיפור ניכר של השחקנים הותיקים.

אילולא מותו של ריצ'ארד הריסון הנפלא שגילם את דומבלדור בסרטים הקודמים, הייתי יכול ליהנות מהסרט בלי צביטה של עצב בלב.

הסרט מגולל את שנתו השלישית של הארי בבית הספר לכישוף וקסם שנפתחת תחת תל עבה שנפרש בדמות הסהרסנים (Dementors) יצורים נוראיים האחראים על כלא אזאקאסן, המקום ממנו ברח סיריוס בלק האיום, שבין השאר אחראי למותם של ג'ימס ולילי פוטר, הוריו של הארי.

המעבר, בפעם הזו, מהדפים אל המסך היה חלק ולמרות שקטעים רבים הושמטו הוא עדיין סיפור קסום ונפלא, מלא בהומור, קסם ואימה.

אני חושב שהדבר ששעשע את החלק הציני שבנשמתי הייתה סצנת הפיחה בה יושב הארי מתחת לשמיכה ומלמל לחש תאורה, לא יכולתי שלא לחשוב על הרגעים האלו כעל רגעי אוננות של ילד מתבגר שלא רוצה שהוריו יתפסו אותו במעשיו.

אבל אני מבטיח שזו הקונוטציה המינית היחידה שהייתה לי בסרט.

לכו

תראו

תהנו!

זיו