ג'טרו-טול בישראל – שורה ראשונה באמצע...זה הייתי אני

גרתי בקיסריה מספר שנים, הוריי עוד גרים שם, אני יודע איך להיכנס מכמה וכמה כניסות שם בלי שיראו אותנו, ידעתי שאנחנו יכולים ליהנות מההופעה, אולי אפילו לראות את האנשים בזווית אבל חשוב מכל, להיות שם.

את ג'טרו הכרתי בתקופת הלימודים האקסטרניים שחבר דחף לי ליד ערמת דיסקים של "YES" ואלבום משונה בשם Thick as a brick הלהקות הבריטיות האלו השתלבו בצורה מופתית אל הטעם המתגבש שלי ואהבתי לג'טרו החלה.

כאשר חזרתי מירח הדבש והבנתי שהם מופיעים, ידעתי שאני חייב להיות שם.

וידעתי שגם אין סיכוי לכרטיסים.

אלא שעופר לא היה מוכן להתגנב, הוא נראה כעוס והבנתי שהוא ניסה להשיג ולא הצליח ועדיף לרדת מהנושא. בכלל, הוא תכנן ערב אלטרנטיבי לפני כמה שבועות כבר, להיפגש עם אנשים ולראות הופעות של "ג'נטל ג'יינט" ואולי גם משהו של ג'טרו (לעופר יש אוסף נרחב של הקלטות מופלאות). אז נסענו להרצליה פיתוח.

ואז נצמדנו לימין ועלינו לכביש החוף "לעלות דרך כפר שמריהו, קל יותר להיכנס משם" אז נסעתי לכפר שמריהו "תמשיך ישר" אומר עופר ואני הבנתי.

שילבתי את העובדה שעופר הוא מלאך עלי אדמות (לא בגלל מה שעשה עכשיו אלא מה שעשה מהרגע שהכרתי אותו) יחד עם העובדה שהרצליה הלכה והתרחקה מאחורינו והדבר האחרון שנותר, לא משנה כמה לא הגיוני הוא, היה הפיתרון.

הערב אני רואה את ג'טרו (לא הערב, זכרו שאני מדבר על אתמול...למה אתם לא עוקבים?)

אז הגענו לאמפי, ונכנסנו פנימה ואני שואל את עופר "איפה יושבים?" והוא אומר לי "אאאאמ...כאן" והצביע על כסא 1 ושתיים בשורה הראשונה במרכז, מול הבמה.

התחלתי לרעוד מהתרגשות, לא רק על מה שעומד להתרחש בתוך שעה אלא על מה שעופר עשה פה למעני.

לאחר הופעת חימום הזויה משהו עלו אנשי הלהקה ושעתיים של חוויה קולינארית-קולית עברו עלינו תוך שאנו מביטים אל תוך עיניו של מרטין, הגיטריסט שנולד בתקופה שהמציאו את הגיטרה וניגן עליה כאילו הוא שובט ועוצב גנטית בכדי לנגן.

צפינו בגופו המתנייד במהירות של אוגר מורעב על קראק, של איאן שגרם לי לבכות כאשר הרים את החליל לפיו והחל לנגן.

אנדרו הקלידן ההזוי והמתופף הנפלא דון פרי שהפסיד את יום ההולדת של אשתו בכדי להיות איתנו בערב, כולם העניקו לנו חוויה שלא נשכח ובאותו הזמן העבירו שיעור חשוב במוסיקה ובהופעה:

לא צריך לנגן מהר ולירות לייזרים על הבמה, לא צריכים להיות וירטואוזים על גיטרה בכדי לנגן טוב.

מוסיקה טובה באה מהלב ומכישרון, מהיכולת לנגן ופשוט להיות חלק מהמוסיקה.

 אגב, למי שהפסיד את השיעור, יש לנו, סתם ככה בוטלג מושלם ומ-ע-ו-ל-ה.

אולי המופלא מכל עבורי היה לראות את מרטין בסולו גיטרה אותו הוא ינגן יום אחד מול כס המלכות שבשמיים בעוד מלאכים ישליכו את נבליהם וירמו גיטרות חשמליות בכדי לחקותו.

ההודעה קצרה כי אין טעם לנסות ולהעביר את התחושות ואת האירועים.

אם לא הייתם שם אתם לא חלק מהקסם, קסם שאותו לא ניתן לחלוק.

אני משאיר אותכם עם טעימה, המלצה של עופר לאחר דיון קצרצר של מה כדאי להשמיע בבלוג.

תהנו.

עופר, אתה ברכה.

אני אוהב אותך (אבל לא כמו את מורטישיה).