קוראים לי סם...

הסרט מוקרן בערוץ הראשון של יס.

זה סיפור על גבר הסובל מפיגור שכלי ומגדל את ילדתו עד היום בו מחליטים לקחת אותה, לטובתה כמובן.

לא ראיתי את הסרט עד היום, גם עכשיו אני רואה אותו בחצי עין.

הוא מזכיר לי את התקופה בה טיפלתי במפגרים במעון סביון.

מעון סביון הוא מקום שעושה עבודת קודש. חוסים שם אנשים הסובלים מרמות שונות של פיגור שכלי. לחלקם יש דירות משלהם והם פועלים כעצמאים ואף יוצאים לעבוד מחוץ למעון.

אחרים נמצאים במקום כל הזמן ועוברים מידי יום מתחנה לתחנה.

התפקיד שלי שם היה לעבוד כמטפל ברפואה טבעית - היו לי מספר אנשים בהם טיפלתי בחדר קטן ונחמד.

בכל אותה תקופה נתתי להם כל מה שיכולתי עד שהגעתי למצב שלא יכולתי לטפל יותר, הייתי חולה ומותש ועצוב רוב הזמן.

זה כואב לראות את האנשים האלו, האנשים הנפלאים האלו שדיברו איתי וסיפרו לי על חייהם שניסו ליצור קשר עם כל אחד בכדי לקבל את האהבה שהם היו זקוקים לה כל כך.

אחד מהם, בכל פעם שהיה רואה אותי היה מזנק עלי, לוקח את ידו בידי וגורר אותי לחדר הטיפולים בכדי שאטפל בו.

הוא לא היה אוהב אנשים שנוגעים בו, הוא לא היה אוהב שמתקרבים אליו והוא הרשה לי לעשות את הדברים האלו, אני לא חושב שיש משהו גדול יותר שהם יכולים לתת לאדם אחר מעבר לתחושה שהם בוטחים בו.

היו אחרים שם... לפעמים אני מתגעגע אליהם.

אני שונא את האמא המאמצת של לוסי בסרט - היא מעצבנת וצריך לחסל אותה.

אני מקווה מאוד שעד סוף הסרט היא מתה או משהו.

עכשיו, אחרי שהיא כלאה את לוסי בבית היא אומרת לה שכל פעם שתרצה לראות את אביה היא יכולה...רק לא עכשיו כמובן.

ארררררררג.

אני שונא אותה.

אני כותב מהמחשב של מורטישיה, אבא שלי צריך את המחשב הישן שלי אחרי ששלו החל להראות סימנים מלחיצים של מוות מתקדם.

אחת הסיבות היא המכה שהוא חטף שגרמה ל צורב שלו למות.

השנייה היא שאבא שלי לא יודע על מה ללחוץ כאשר החלונות המזוויעים של "פופ-אפ" מופיעים, דבר שגורם לכל מיני זוועות לחדור פנימה ולחרבן לו את המערכת.

המחשב נראה כמו האוטו שלהם, אני מקווה שהוא לא יעשה את זה גם למחשב הזה...

למה הם לא מסיימים לטפל במחשב שלי?

זיו

נ.ב היי, האמא הטיפשה הביאה את לוסי לסם.

טוב, אולי היא לא כזו רעה.

היא עכשיו מבינה משהו שאנשים צריכים להבין - כולם.

ילדים צריכים את ההורים שלהם, הם צריכים לקבל מהם חיבוק וקבלה והבנה.

ילדים לא מבקשים לבוא לעולם אבל כשהם כאן ההורים הם אלו שחייבים להם את הכל.

הורים שחושבים שאין להם חובות כלפי ילדיהם, שמותר לתת התניות לאהבה הזו, הורים שחושבים שילד הוא מובן מאליו צריכים לעבור חינוך מחדש.

לפעמים אני חושב שההורים שלי צריכים לעזוב את הכל ולבנות בית ספר להורות.

יש איזה כמה זוגות הורים נוספים שיכולים להיות מורים שם.

לולא ההורים שלי אני לא בטוח איפה הייתי היום, אני יכול להבטיח שהייתי הרבה יותר רע משאני היום - אם לא האהבה שלהם שריסנה את הזעם שבוער בי כל הזמן יכול מאוד להיות שהרבה אנשים לא היו חיים היום ושאני הייתי כותב דברים אחרים לחלוטין מבין חומות בית הכלא.