את הפוסט הזה אני כותבת (מעתיקה ומוסיפה) לכבוד עליתו בדרגה של היריב (אבא של ישראבלוג) ומאחרת בגלל זה לעבודה. אחד מהם מכיל את המילה רס"ר והשני בא קופלט עם הראשון.
שני קטעים (פאדיחות) שליקטטתי בהקשבה לחיילים: שני הסיפורים מתחילים בישבתי באוטובוס בדרך ליחידה כמעט ישנה והקשבתי לשיחתם של החיילים שישבו לפני:
נראה שהם הכירו פעם ולא נפגשו כמה זמן.
חייל ב' לחייל א': מה שלומך?
חייל א' לחייל ב': אל תשאל, אני בדרך למשפט (או לכלא לא זוכרת).
חייל ב' לחייל א': מה קרה? (אמרו לך אל תשאל :))
חייל א' לחייל ב': "אז ככה, הרס"ר הבן-^ביפ^ תפס אותי מעשן ואמר לי לצבוע את המשרד שלו, הקיצר אני צובע את המשרד ומעשן כשראיתי אותו מתקרב אלי, אז זרקתי את הסיגריה לדלי מים שהיה לידי, מסתבר שבדלי לא היו מים אלא נפט/בנזין (לא זוכרת) הנוזל נדלק בעטתי בדלי הבוער, לכיוון הקיר של הרס"ר, הצבע הדליק הוצת... מסתבר שהרס"ר לא אוהב את המשרד שלו א-לה-פלמבה ואני עכשיו בדרך למשפט."
סיפור שני (חיילים אחרים לגמרי)
חייל א' מפליג בתיאורים של גברת מסויימת בפני חייל ב' היקפים, גובה, רוחב בלונדינית עיניים כחולות - נשמע מבטיח.
חייל ב' מפסיק אותו ואומר "עזוב איך היא נראת, ספר לי על האופי שלה"
חייל א' בשוק, לא מאמין שחייל ב' באמת שאל אותו את זה ופולט "האופי שלה?!"
אני במושב מאחריהם נמסה, חייל ב' הצדיק האחרון בסדום שלא אכפת לו רק מחיצוניות אלא גם מתוכנה של הגברת. הנחיתה הייתה קשה, הייתי צריכה לראות את זה בא... חייל ב' המשיך "נו, האופי שלה - נותנת או לא"
יום טוב לכולם.
(גילוי נאות, כבר סיפרתי את זה בעץ הפדיחות - בפורום העמותה ממש ממש מזמן)