לכבוד יום העצמאות תליתי על גדר ביתי שלושה דגלים. כל דגל ניצב על מוט המחובר לגדר. הם מתנופפים ברוח הנעימה שיש לנו פה, ואנחנו שמחים בהם מאוד. כמקובל באזור ירושלים, הדגלים ממשיכים להתנוסס עד ליום ירושלים, ולכן כמובן לא הורדתי אותם.

אתמול בצהריים שמעתי קולות משונים מן השביל הצמוד לגדר, וכשיצאתי גיליתי שמישהו תלש שנים מהדגלים, והותיר מוטות חשופים. איפשהו אחרי הדגל השלישי מצאתי את שני הדגלים זרוקים בתוך ערימה של פסולת בנייה.

אני כנראה סטריאוטיפית, אבל החשד שלי נופל באופן טבעי על מי מהפועלים הערביים העובדים אצל אחד מהשכנים שלנו.

מעבר לתחושה של פלישה לפרטיות שלי, והכעס על השחתה, אני כועסת ובמידה מסויימת אפילו פגועה, מכך שמישהו מעז להשחית את סמל המדינה שלי, בביתי שלי.

* * *

שלשום היו בחירת במבשרת ציון, ואתמול שמעתי שני דברים ששימחו אותי:

1. המועמד שצידדתי בו זכה, וברוב גדול. אריה שמם, אנחנו סומכים עליך שתעשה עבודה טובה ותאפשר לישוב שלנו לשגשג כפי שראוי שישגשג.

2. אחוז ההצבעה היא קרוב ל-40%, הרבה מעל למה שהעריכו בתחילת מערכת הבחירות. דמוקרטיה עובדת, כשמפעילים אותה.

* * *

ולכן, אני אהיה בעצרת הערב. הגיע הזמן לומר להם: "אנחנו בחרנו בכם, ומי שחשוב זה המדינה, לא אתם".

(שקיות הקאה יחולקו בכניסה).

אילנה בר היא חולת לאוקמיה, הזקוקה להשתלת מח-עצם לצורך הצלת חייה. החל מהיום מתקיים מבצע התרמה, ואם אתם עדיין לא חלק ממאגר תורמי מח עצם, אני מבקשת ממכם לגשת ולבצע את בדיקת הדם. היא קצרה, פשוטה ואינה כרוכה בשום סיכון רפואי.

אם אתם בלוגרים, אנא קשרו גם אתם אל הבלוג להצלת אילנה.

אנחנו כבר לא מופתעים יותר כשאנחנו מגלים מקרה נוסף של שחיתות בקרב נבחרינו או אישי ציבור שונים. מאוכזבים - כן, מוכי בחילה - בהחלט, אבל לא מופתעים. אנחנו רגילים לכך, אנחנו שומעים על מקרים כאלו כל הזמן, וכמו בכל תחום אנחנו מתקהים ומתנתקים מהרגשות העזים שמלווים אותנו. ובכל זאת, קשה לנו והתחושה היא שהלכלוך הולך וגואה סביבנו ומצטבר למסה קריטית של גועל נפש. אני שןאלת את עצמי איך זה מגיע לכדי כך.

מה שאנחנו רואים בפוליטיקה הארצית, קיים ביתר שאת בפוליטיקה המקומית. העובדה שרבים רואים בשלטון המקומי קרש קפיצה לפוליטיקה הארצית, צריכה להיות ברורה לכולנו. ההחלטות שלנו כאזרחים יכולות להשפיע בשלב מאוד מוקדם. אם נבחר בנציג מושחת לעיריה או למועצה במקום מגורנו, נוסיף מסמר נוסף לארון המתים של הפוליטיקה הישראלית. אל תבינו אותי לא נכון: אני חושבת שפוליטיקה היא דבר חשוב ונדרש. אבל היא צריכה להתנהל בצורה מסויימת.

אני מתגוררת ב[אאוטינג] מבשרת ציון [/סוף אאוטינג]. זהו ישוב ירוק ויפה, בעל אוכלוסיה מאוד מגוונת, מכל קצות הקשת. מאז שאני זוכרת את עצמי, תמיד היו בעיות של ניהול המועצה. הישוב צבר גרעונות אדירים, ובקושי הצליח לספק שירותים בסיסיים לתושביו. ארבע פעמים ניהלה ועדה קרואה את הישוב, ומעל לראשי התושבים הונף פעמים רבות איום הסיפוח לירושלים, שנמנע רק בקושי, לא מעט בזכות מאבקם של התושבים.

כשכרמי גילון נבחר להיות ראש המועצה בשנת 2003, קיוויתי שזו תהיה התחלה של משהו טוב יותר. במובן מסויים היה שיפור: לא היו שביתות יותר. לראשונה נערכו אירועים ציבוריים כלל ישוביים, כגון עדלאידע, צעדת אביב. הורגשה בהחלט השקעה במסגרות החינוכיות בישוב. אבל עדיין שמענו על קשיים רבים מאוד במועצה, לא רק בגלל הגרעון הגדול, אלא גם בגלל מעורבותם של גורמים (איך לומר את זה בעדינות?) עבריניים במה שמתנהל במועצה.

גילון התפטר מראשות המועצה בסוף חודש ינואר השנה (התפטר, חזר בו, ואחרי חודש התפטר שוב). אישית חשתי מאוד מאוכזבת, לא בגלל שאני לא מסכימה עם הסיבות שמנה להתפטרותו. לא בגלל שאני לא שותפה לדעתו שמשרד הפנים אינו מתפקד כפי שמוטל עליו וסדרי העדיפויות שלו שגויים. אלא בגלל שבסוף של יום, הוא הלך ואנחנו נשארנו פה עם משרד הפנים, הגירעון, וישוב שחייבים להמשיך ולהשקיע בו.

בעוד כשבועיים יתקיימו שוב בחירות בישוב. רוב התושבים שאני מדברת איתם זוכרים שיש בחירות, גם אם לא בטוחים מתי, אבל מהססים אם בכלל להצביע. התחושה היא של אכזבה קשה ויאוש, שלא משנה מי ייבחר, גם התקווה הגדולה ביותר תכזיב. רבים לא מכירים כלל את המועמדים השונים. פרט לאחד.

מי שנוסע היום ברחובותינו ומביט על שמות המועמדים מוצא בניהם, בשלטי ענק ופוסטרים בהמונים, את הרצל כהן. הרצל כהן הוא שם נרדף בישוב לעבריין שעושה ככל העולה על דעתו. בין היתר, הוא השתלט על שטחי קרקע ציבוריים ובנה עליהם נכסים פרטיים. אני מודה שלא ברור לי כלל, איך עד היום הוא לא נעצר ולא נשפט. מעבריין מקושר היטב, הוא התקדם לנציג ציבור היושב במועצה, ועכשיו הוא מתמודד על ראשותה.

השלט "עכשיו כולם יודעים, טוב חבר כמו הרצל כהן במועצה" מתנוסס בפתחה של חנות, ומזכיר לי סוג של פרוטקשין. אתה תבחר בי, ואני לא אעשה לך בעיות אחר כך. אני חושבת על האפשרות שהוא אכן ייבחר להיות ראש המועצה, ולו בגלל אחוזי הצבעה נמוכים של תושבים מיואשים, ואני מצטמררת. מן הסתם לא נהיה הישוב יחיד שיש לו ראש מועצה עבריין, ואחר כך כבר יהיה לו רקורד ציבורי, והדרך לכנסת פתוחה לרווחה. טוב חבר כמו הרצל כהן בכנסת.

נראה לי שבפוסט הזה אני קצת מסתבכת, למרות שהסיכוי שהרצל כהן ואנשיו קוראים את הבלוג שלי, הוא מאוד קטן. ובכל זאת, צוואה וירטואלית: אם אני לא כותבת פה בשבוע הקרוב, אנא בדקו האם במקרה הגופה שלי לא מוטלת איפשהו באיזור התעשייה הישן. תודה.

אבא שלי נקבר ביום השואה. הוא שרד את מלחמת יום העולם השניה ולחם בה, ומעולם לא ראה בעצמו "ניצול", ובכל זאת השואה תמיד היתה נוכחת שם, אצלו, אצלנו. היתה בכך סימליות מרירה בכך שדווקא ביום הזה הוא הלך לעולמו. הצפירה היתה משונה מאוד באותו הבוקר וחבריו של אחי הגיעו לבית הקברות הישר מטקסי בית הספר, לבושים חולצות לבנות, חגיגיים כל כך.

לא ניצול שואה, אלא לוחם. והדבר שעליו לחם הוא זכותו של כל אדם לחיות בכבוד, בלי אפליית גזע או לאום. משפחתו שילמה מחיר כבד, אולם אבא ומרבית אחיו ואחיותיו הצליחו להגיע לארץ ישראל, מקום המפלט שבו ידעו כי איש לא יוכל לטבוח בהם רק בגלל יהדותם.  הוא סיפר לנו על המלחמה: על הזוועות, על הטרגדיות האישיות, על האבדן. על המאבק לעלות לישראל ולהלחם בה למען הקמתה והישרדותה.

ביקורת היתה לו תמיד גם על המדינה ומוסדותיה. אבל תמיד אמר לי וחזר שוב ושוב, עד כמה חשובה המדינה הזו לנו, כיהודים.

אבא היה אדם חכם ורב פעלים שבנה לעצמו בית ומשפחה חזקה ותומכת. אילו היה היום בין החיים, היה יכול לחיות בכבוד. אבל במדינת ישראל בשנת 2007, רבים שעברו את התופת אינם יכולים לעשות זאת.

השנה אני בעיקר מתביישת.