לעמוד בצפירה עם הילדים בגינת ביתנו, לאחוז בידו חסרת הסבלנות של בני הקטן ולנסות שלא לדמיין אותו בעוד 15 שנים, ניצב לצידי תמיר וחסון, במדים.

עד היום אני לא סולחת לעצמי, שלא תיעדתי את כל זכרונותיו, מפיו.

הייתי בת 19, לא חשבתי על הילדים שיהיו לי יום אחד.

הוא היה אבא שלי, לא רציתי לחשוב על מחר, שבו הוא לא יהיה.

אבא שלי נקבר ביום השואה. הוא שרד את מלחמת יום העולם השניה ולחם בה, ומעולם לא ראה בעצמו "ניצול", ובכל זאת השואה תמיד היתה נוכחת שם, אצלו, אצלנו. היתה בכך סימליות מרירה בכך שדווקא ביום הזה הוא הלך לעולמו. הצפירה היתה משונה מאוד באותו הבוקר וחבריו של אחי הגיעו לבית הקברות הישר מטקסי בית הספר, לבושים חולצות לבנות, חגיגיים כל כך.

לא ניצול שואה, אלא לוחם. והדבר שעליו לחם הוא זכותו של כל אדם לחיות בכבוד, בלי אפליית גזע או לאום. משפחתו שילמה מחיר כבד, אולם אבא ומרבית אחיו ואחיותיו הצליחו להגיע לארץ ישראל, מקום המפלט שבו ידעו כי איש לא יוכל לטבוח בהם רק בגלל יהדותם.  הוא סיפר לנו על המלחמה: על הזוועות, על הטרגדיות האישיות, על האבדן. על המאבק לעלות לישראל ולהלחם בה למען הקמתה והישרדותה.

ביקורת היתה לו תמיד גם על המדינה ומוסדותיה. אבל תמיד אמר לי וחזר שוב ושוב, עד כמה חשובה המדינה הזו לנו, כיהודים.

אבא היה אדם חכם ורב פעלים שבנה לעצמו בית ומשפחה חזקה ותומכת. אילו היה היום בין החיים, היה יכול לחיות בכבוד. אבל במדינת ישראל בשנת 2007, רבים שעברו את התופת אינם יכולים לעשות זאת.

השנה אני בעיקר מתביישת.

העיצוב הלבן חזר כדי לשכנע את מזג האוויר. בסוף השבוע שוב יתחמם, לא לדאוג.
כולנו התרגשות וציפייה, לשלג מחר. אני משתדלת לא לדבר על זה הרבה כדי שלא להעלות את רף הציפיות אצל הילדים ולבסוף להשאר עם שלג עלוב שאפילו לא ייתפס. אבל בתוך תוכי אני נזכרת בילדותי, איך הייתי מתעוררת בבקרים כאלו ומציצה דרך החלון על הגג של השכנים, עוד מתוך המיטה, ומנסה להמר האם הצבע הלבן הוא שלג, או רק חלק מהבידוד של הגג.

בכל מקרה, מילאתי אוויר בגלגלים של המכונית, ווידאתי שיש מספיק סולר להסקה, קניתי מצרכים לקדירת בשר אדום מצויינת (מתכון, תיכף) והודעתי לכולם בעבודה שמחר ישכחו ממני (אם אכן ירד).

יש לי הרבה זכרונות שלג נהדרים. מהילדות כמובן, עם איש השלג שהייתי בונה עם אבא שלי ומלחמות השלג עם השכנים.

אחרי שהתגייסתי, החל שלג כשישנתי אצל החבר שלי - הידוע היום בתור בעלי, שיחיה. לקח לנו חצי יום להגיע אחר כך חזרה לבית שלי. אבל הצלחנו וזו היתה חוויה כייפית במיוחד.

אחר כך אני זוכרת את השלג הכבד שהיה בשנת 92, בדיוק ביום ההולדת שלי. חזרתי הביתה מהצבא בשלג שהגיע עד לברכיים. בבית לא היה לנו חשמל, וכל המשפחה בילתה את רוב הזמן בסלון, מול האח הבוער. בצהריים חזר החשמל לשעתיים ואמא שלי ניצלה אותו כדי לכבס ולייבש מדים משבועיים בבסיס, לבשל ארוחה לכולנו ולאפות לי עוגת יום הולדת. רק עכשיו אני תופסת איזה מבצע זה היה.

בכל זכרונות השלג האלו נמצא אבא שלי. בשנותיו האחרונות, ישוב בסלון הבית, מול האח, נהנה מחום האש ומהחמימות המשפחתית המיוחדת של בילוי חורפי משותף באמצע השבוע. אני נוצר את הזכרונות האלו בליבי, כמו פנינים חמות ויקרות.

באביב 92 אבא נפטר, וזה היה השלג האחרון שלנו איתו. החורפים המושלגים שהגיעו אחר כך בקושי זכורים לי. השלג כבר לא היה מיוחד או אהוב כל כך. רק השלג של תחילת שנת 2000 שינה זאת, אבל זה סיפור לפוסט אחר.

ירד, או לא ירד?

הבטחתי:

קדירת בשר ביין אדום

הקדמה:
קדירה בבישול איטי, והתוצאה מצויינת. סוד ההצלחה טמון בטיב היין. כדאי להשקיע ולהשתמש ביין קצת יותר יקר, שיהלום את איכות הבשר.

החומרים:
1-1.2 ק"ג כתף (יכול להיות גם שריר או צוואר)
1 בצל גדול
3 שיני שום
3 גזרים
4-5 גבעולי סלרי ללא עלים
יין אדום משובח (רצוי מרלו)
צרור פטרוזיליה
פלפל אנגלי
עלי דפנה מיובשים
2 כפות סוכר דמררה
מלח ופלפל
שמן לטיגון
20 גר' חמאה (אופציונלי)

אופן ההכנה:
חותכים את הבשר לקוביות 3*3 ס"מ
קוצצים את הבצל
חותכים את שיני השום לקוביות גדולות
חותכים את הגזר והסלרי לקוביות קטנות
מחממים 1/4 כוס שמן בסיר כבד ורחב. מטגנים קצרות את הבשר מכל הצדדים, כדי לאטום אותו.
מוציאים את הבשר לצלחת ומטגנים בשמן את הבצל והשום. אחרי מס' דקות מוסיפים את הגזר והסלרי.
מחזירים לסיר את הבשר. מוסיפים פטרוזיליה קצוצה, 3 פלפל אנגלי ו-3 עלי דפנה.
מתבלים במלח ופלפל, ומוסיפים סוכר.
שופכים פנימה את כל בקבוק היין.

מביאים את תכולת הסיר לרתיחה. מעבירים לאש הקטנה ביותר, ומניחים להתבשל כשעתיים. לערבב מדי פעם, ולהרטיב את הבשר שנמצא מחוץ לרוטב.

בתום השעתיים לטעום ולתקן תיבול. במידת הצורך, אפשר לעבות את הרוטב על ידי הוספת כ-20 גר' חמאה, חתוכה לקוביות קטנות. לבשל חצי שעה נוספת.