:: נגיסה מהתפוח

כואב לו ואני בוכה

אני חושבת שאין דבר שיותר קשה להורה, מאשר לראות את הילד שלך סובל, מבלי שתוכל ממש לעזור לו. כשברקע נמצאות החלטות שקיבלתי, ומשפיעות עליו, זה הופך את ההתמודדות למייסרת הרבה יותר.

השנה העברנו את השובב שלי לגן חדש. גן פרטי, שמאוד משקיע בילדים, והבכורה בילתה בו שנה אחת מהנה ומפרה מאוד. ההתלבטות היחידה - שלנו ושל הגננות - היתה שהוא הילד הכי קטן בגן. הוא התחיל את השנה כשהוא בן שלוש וחודשיים, צעיר בארבע חודשים כמעט מהילדה הבאה אחריו.

היום, שלושה וחצי חודשים אחרי תחילת השנה, אני נפרדת כל בוקר מילד אומלל. בשבועות האחרונים, אחרי שבילה כמה ימים בבית עם שפעת, אפילו מה שהשתפר מתחילת השנה חזר ונסוג.

לא אלאה אתכם בכל הבעיות והקשיים. אנחנו אמורים להפגש בשבוע הבא עם הגננות, ולחשוב ביחד מה לעשות. האם זה משהו שקשור לבית? האם זה הגן שלא מתאים? הרכב הגילאים?

אבל הדבר שהכי כואב לי, הוא שאני מרגישה כמה שהוא אומלל. אומלל ובודד.

החזרתי את האביב לבלוג. שיהיה קצת פרחוני.

מאזינה ברקע
12/12/2006 13:45, בקטגוריות משפחתי, חיפוש עצמי
40 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'

תגובה אחרונה של נינה ב-14/12/2006 07:27

ספוטניק

אני לא מכירה את ספוטניק. לא באמת. אני קוראת את הבלוג שלו באדיקות מזה כמה חודשים, ומחכה לכל פוסט חדש שלו.
לספוטניק יש את היכולת לתאר סבל במילים יבשות ומדוייקות, שמצליחות לחדור עמוק לקרביים ולנשמה. הכאב מצטייר כדבר מה מוחשי, גשמי, דביק. דבר שאי אפשר פשוט להתעלם ממנו.
זה סבל שלא עובר עם אקמול. או הקרנות. או ניתוח. שאין לו בכלל תשובה בסל התרופות. זה כאב שלא באמת מכירים, או חווים. כאב של מישהו אחר. כי אם הוא היה שלי, אני לא יודעת אם הייתי יכולה להכיל אותו.

העניין הוא, כמובן, שזה הכאב שלו. עבורו זו מציאות יום יומית, בלתי נתפסת.

כשאני קוראת על החיים שלו ועל איך נראית כל דקה ודקה, אני נטרפת.
צד אחד בי מזנק ורוצה לעזור, לטפל, לעשות משהו. קשה לי מאוד לקבל את מה שספוטניק כותב - שאין מה לעשות. אני יודעת שזה מאוד מרגיז אותו, שלא מאמינים לו שהוא עושה כל מה שאפשר לעשות. אני כן מאמינה. אבל הנפש לא מוכנה לקבל את חוסר האונים הזה.
צד אחר בי מתחיל מיד למדוד. כל הקשיים היומיומיים, הלבטים, גדולים ככל שיהיו, קטנים והופכים פעוטים ושוליים. אפילו המחשבה הזו נדמית לי אנוכית מדי - איך אני בכלל מעיזה להשוות את מה שעובר עלי, לעומת מה שעובר עליו.

אני לא יכולה לעזור לו, גם לא אתם. אבל אתם יכולים לקרוא אותו.

בלוגבאסטר

מאזינה ברקע
3/12/2006 14:30, בקטגוריות בלוגינג, חיפוש עצמי
1 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'

תגובה אחרונה של דרורית ב-3/12/2006 15:04

דו"ח ביניים

אוקיי, בלוג זו בעיה. כתבתי שמצאתי את הדרך לשמור על בית מסודר ונקי. כרגע הבית שלי נראה כמו חנות בגדים אחרי סייל. מביך. סיפרתי שאני שומרת על אכילה מסודרת, בריאה ודלת שומן, ושאני מתאמנת 3-5 פעמים בשבוע. לא התאמנתי כבר שלושה שבועות (או שאולי זה ארבעה?) ואני מנשנשת שטויות בלי הכרה. מביך ומדאיג.
אני אומרת לעצמי שאולי עדיף פשוט לא לכתוב ולא לתעד את התהליך, וכך אני אמנע מעצמי פאדיחות מהסוג הזה. מצד שני, זה לא שאי-כתיבה בבלוג תעזור לי להסתיר את המציאות מעצמי. הכשלון הוא פה, והוא מהדהד.

לפני כמה שבועות קרה רצף של אירועים שהוציא אותי לגמרי מהאיזון. התבטלו לי מספר פגישות עם המטפלת שלי ועם פסיכולוגית הבית. היה לי ריב עם העזר כנגדי, שאמנם הסתיים בטוב ונאמרו בו דברים חשובים, אבל כנראה טלטל אותי מאוד. כמו מערבולת שמעלה טינופת מקרקעית האגם. הילדים היו חולים זה אחר זה, והשגרה שלי השתבשה למדי. תוך זמן קצר חזרתי כמעט לאותו מקום שבו הייתי לפני כמה חודשים.

אני מפחדת. מפחדת לאבד את כל מה שהשגתי עד היום.
אבל אני לא מצליחה לגרום לעצמי לקום ולעשות משהו בנידון.

אתמול עברתי חוויה אינטנסיבית מאוד בטיפול. לראשונה טיפול בדמיון מודרך, שמטרתו התמודדות עם קושי. זו היתה הדמייה של הליכה במסלול, שנראה בהתחלה פשוט ומתברר כרצוף מכשולים. להפתעתי הגדולה, זו היתה חוויה כמעט פיזית. יכולתי להרגיש את הקושי שבדרך מתבטא בתחושות ממשיות לגמרי. לא הייתי מסוגלת להזיז את הידיים שלי. כשנאלצתי למצוא דרך לעבור על פני תהום פעורה, מצאתי את הפתרון מיד, אבל בקודי הצלחתי להביא את עצמי לעשות את מה שנדרש. הרגשתי שאני לא מסוגלת לנשום.
עוד דבר מאוד בולט היה התחושות שלי כשהצלחתי לעבור את המכשולים. מצד אחד, תחושת נסיגה, במקום תחושת הצלחה. ההנאה בהגעה לפסגה התפוגגה לה בן רגע. כשהייתי צריכה להמשיך וללכת במסלול, והפעם בדרך קלה ונקיה במורד ההר, נדדה דעתי למחוזות שונים, כאילו התקשיתי להשאר ממוקדת במה שלפני.

ההדמייה הזו העלתה אצלי מחשבות רבות. מהו הפחד שמשתק אותי? מהם אותם מכשולים שעומדים בפני ואני מתקשה לעבור אותם? כיצד אגייס את הכוחות שיש בי ואעשה את זה בכל זאת? האם העובדה שהאתגרים הקשים היו מאחורי לפני כמה שבועות, ובעצם פסעתי בדרך סלולה, היא זו שאפשרה לי להתפזר ולאבד את המיקוד? איך למצוא את האיזון בין האתגר המשתק ובין השגרה המפוזרת?

ההדמיה העלתה אצלי הרבה מחשבות, אבל לא נתנה לי כוחות חדשים. אני עדיין באותה נקודה. אני מאוכזבת, מתוסכלת ומודאגת.

מאזינה ברקע
30/11/2006 15:16, בקטגוריות בואו לא נקרא לזה דיאטה, חיפוש עצמי, יאללה בלגן
13 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'

תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-3/12/2006 14:06

האויב של הטוב מאוד

אני מתחילה להבין עד כמה הפרפקציוניזם שלי הוא מכשלה. אני מודדת כל דבר שאני עושה לפי הקריטריונים שלי, והם גבוהים, גבוהים למדי. אל תחשבו לרגע שכל דבר שאני עושה הוא מושלם. למעשה, כמעט שום דבר מהדברים שאני עושה אינו כזה, ואפילו לא מתקרב לכזה. לפעמים בגלל מגבלות של זמן או משאבים. לפעמים בגלל חוסר השקעה שלי. לפעמים בגלל שאני מתחייבת ליותר מדי דברים ולא מצליחה לעמוד בהם. ולפעמים פשוט כי אין לי את היכולת הנדרשת.

אני מנסה לשכנע את עצמי שיש דבר כזה "טוב מספיק". אבל יש פער גדול בין השכל שמבין ומקבל, והנפש שמבטלת את הקביעה הזו.

זה גורר כמות מטורפת של רגשות אשם ותחושת כשלון. מה אני שווה, אם שום דבר שאני עושה לא מספיק טוב? איזו מן אמא/רעיה/בת/חברה/שכירה אני שלא מצליחה לעשות דברים או להגיש תוצרים ברמה מספקת?

וכמובן, זה מיד גורר את תגובת הנגד: אם אני לא מצליחה ממילא, אז מה הטעם? למה בכלל להשקיע? ואפילו - למה בכלל לטרוח ולעשות? תגובת הנגד הזו פוגעת בי בכל תחום בחיים, החל בדיאטה וספורט, המשך בעבודה וכלה בבית. נדרשים ממני כוחות רבים להלחם בתגובת הנגד הזו, או לתקן את נזקיה.

בלי שום קשר, החל מהערב הבית שלי תחת מתקפה של אלפי ברחשים קטנים. בעעעעעע

מאזינה ברקע
15/11/2006 00:37, בקטגוריות חיפוש עצמי
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'

תגובה אחרונה של דרורית ב-18/11/2006 12:14

ואיפה יש מקום לאמהות?

חברה טובה שלי מדוכאת מאוד. אתמול התברר לה שבמקום לקדם אותה לתפקיד הניהולי הבלתי מאוייש הקרוב, לו היא ממתינה כבר שנתיים, "הנחיתו" עובד אחר, שאין לו שום רקע או כישורים מתאימים לתפקיד, ולעומת זאת שירת עם מנהל החטיבה באותה יחידה. היא סיפרה לי על השעות הרבות שהשקיעה בשנתיים האלו, על המחמאות המקצועיות להן היא זוכה כל העת, אבל אינן משנות כלל כשזה מגיע לקידום או לשכר. ולבסוף אמרה את המשפט הזה שרבות כל כך אומרות: "את יכולה להיות הכי טובה והכי מקצועית בעולם, אבל מספיק שפעם בשבוע את יוצאת בשעה שלוש, וזה כל מה שזוכרים".

עולם העבודה מתעלם לגמרי מכל צרכי המשפחה. זה כל כך פשוט, הרי הילדים הם באחריות האשה, והיא - היא תסתדר. אם היא מתעקשת על קריירה, שתתאמץ, ותמצא "סידור". אם לא, שתשב בשקט ותגיד תודה שנותנים לה לצאת מוקדם מהעבודה ולהמשיך לעבוד בשעות הלילה.

כשהבכורה נולדה החלטתי שלא לגדל ילדים על ידי בייביסיטרים. הורדתי הילוך, עברתי לעבוד במשרה מפוצלת (עד שתיים וחצי/ שלוש במשרד, השאר בלילה בבית) ויצאתי ממירוץ הקידום. כמובן, שאין בכך כדי למנוע רגשי אשם בבית, כשהעבודה פולשת למרות הכל לשעות שלי עם הילדים. ואין בכך כדי למנוע תסכול מהעבודה, כשאני מוצאת את עצמי אחרי כל השנים האלו עוסקת שוב ושוב באותם דברים משמימים. כמו שכתבה נינה - הגשמה עצמית ואושר גדול.

ובכל זאת, אני חושבת, יש מקום לאפשר גם את ההתפתחות המקצועית, ולתת הערכה, למי שכן עושות את שני הדברים יחד. מישהי שמצליחה לעבוד משרה מלאה, לעמוד בלוחות זמנים וכל זה תוך כדי שהיא מגדלת חמישה ילדים - מדוע היא צריכה להיות בעלת ערך פחות לחברה שבה היא עובדת, מאשר רווק צעיר שמגיע לעבודה בעשר ונותן את אותן תפוקות ב-12 שעות עבודה?

מיה סלע כתבה שאין מקום לאמהות. אולי היא צודקת. אני חולמת על אותו מקום עבודה שבו לא אצטרך להתנצל. שבו המנהל שלי יבדוק כמה שעות אני עובדת בפועל, ולא יניח שאני עובדת בחצי משרה רק בגלל שבארבע אני כבר לא במשרד. זה יהיה גם מקום העבודה שבו גברים ירשו לעצמם לצאת מוקדם כדי לפגוש את הילדים שלהם בשעות היום, ולא רק בסוף השבוע. זה יהיה מקום שבו מותר יהיה להיות בעל תחביבים. מקום שיאפשר לחיות, ולחיות בלי רגשות אשם.

אוטופיה.

מאזינה ברקע
7/11/2006 14:04, בקטגוריות מעורבות, משפחתי, חיפוש עצמי
35 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע
שלח ל'שווה קריאה'

תגובה אחרונה של מאזינה ברקע ב-9/11/2006 07:31

הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4

שם משתמש:	סיסמה:
שכחת סיסמה?	זכור אותי
לפתיחת בלוג חדש

	חפש שם בלוג/בלוגר
	חפש בכל הבלוגים