חשבתי רבות בימים האחרונים על האופן שבו אני תופסת את עצמי, בכל הקשור למשקל שלי. עד היום, למרות כל השנים שחלפו, כשאני מביטה בראי אני מופתעת למראה האישה השמנה הזו שמביטה בי. בתודעה שלי אני עדיין חושבת על עצמי כעל אותה נערה צעירה ויפה (אני חסרת בושה, אני יודעת) שהייתי פעם.  קשה לי לתפוס את השינוי שעבר עלי.

כשאני מביטה על נשים שמנות שאומרות: "אנחנו שלמות עם עצמנו, טוב לנו כך, הדימוי העצמי שלנו לא נפגע בגלל דימוי הגוף שלנו", אני משתאה.

עם החלק האחרון של המשפט אני מצליחה להזדהות במידה מסוימת. הדימוי העצמי והביטחון העצמי שלי אינם כרוכים בלי הפרדה בדימוי הגוף שלי. יש חלקים בי שאני מכירה בהם ובחיוב שבהם, והם עומדי בפני עצמם.

אבל לומר שטוב לי כך?

אני לא מכירה את האישה הזו במראה. אני מסתכלת עליה ורוצה שתיעלם, ולפעמים נדמה שרצוני מתגשם. כשאני הולכת ברחוב, אני לא מרגישה שהולכת שם אישה – אדם – שמקבל התייחסות כלשהי מסביבתו. אני מרגישה לא קיימת.

השינוי הזה, שמתבטא במשקל העוטף אותי, כאילו מייצג שינויים אחרים שעברו עלי ואולי הם מעט פחות בולטים לעין. הויתור על השובבות. הויתור על נקודת המבט האישית, השונה. אימוץ תפקיד "המבוגר האחראי" בכל רמ"ח אברי.  הויתור על היצירה.

באיזשהו מקום, אני חושבת שהרצון שלי לרדת במשקל, קשור לחיפוש שלי אחר אותה נערה, אישה צעירה שאינני עוד. לרצון לחזור למה שהייתי אז, כולל כל התכונות שאפיינו אותי. ייתכן וזו שאיפה מסוכנת. כי בינינו, לעולם לא אוכל לחזור ולהיות מי שהייתי אז. אבל אולי בחיפוש הזה אצליח להחזיר לעצמי דברים שאיבדתי ושכחתי בדרך.

ואולי, אם אצליח לפגוש שוב את עצמי, כבר אוכל לומר "אני שלמה עם עצמי, טוב לי כך".

שולחת יד לקחת ספר ישן. מן הדפים מנשב אלי ניחוח שמים אפורים, גשם ודשא באחו, וזכרון מילותיו של הסיפור, שקראתי אינספור פעמים.
 
ומאחורי הזכרון הזה, כאילו אורב לי, זכרון שלך.
 
אני שוב ילדה שחוזרת הביתה מבית הספר. אתה מחכה לי, יושב במקומך הקבוע, מחייך אלי. החיוך המשפחתי המפורסם שהיום אני רואה על פני אחי.
ואחר כך -
מה את קוראת היום?
מספרת לך, ואנחנו מדברים. על הספר, על חווית הקריאה. על המחוזות שאליהם הדמיון סוחף אותנו.
 
אני נזכרת בהליכה המשותפת לשבוע הספר. אוספים ספרים ביחד, מרשימות קריאה משותפות. אתה ואני.
ובבית, "חוטפים" זה לזה את הספרים המוצלחים, אפילו חולקים אותם, אתה קורא בבוקר ואני בערב.
 
 
כל כך מהר, ובלי שאני שמה לב כמעט, אני שוקעת במחשבות עליך, בזכרונות שלך.

המילים נכתבות כאן כל כך תמציתיות, וכל כך מאופקות. תיעוד סדור וקר כמעט. הן לא מצליחות לצייר את הדמעה שמאיימת להמלט, ואת המחנק הזה בגרון, או את הפנים המתכרכמות לבל אבכה. אני מתגעגעת אליך כל כך וזה מחריף בכל פעם שאני מרשה לעצמי לחשוב עליך.