אוגי

26 5/2009		יום עיון
		תגיות: פולין 2009, יומן מסע, מסעותיי עם עצמי

בסיכומו של היום הארוך שעברנו אתמול (ראשון), נפל האסימון שנוסעים, שאת כל מה שראינו עד עכשיו בתמונות וסרטים, נראה גם במציאות. גם נפגשנו עם שאר המשלחת (וגיליתי שיוצאת גם מישהי מהכיתה שלי, עוד דבר להתמודד איתו) וקיבלנו את כל הפרטים, אבל זה רק החלק הקטן של יום העיון ביד ושם.
הייתי פעם אחת ביד ושם, בטירונות, אבל אי אפשר לקרוא לזה ביקור. הקבוצה שלי הגיעה אחרונה למקום כי היינו צריכים להביא את האוכל ופספסנו את רוב הסיור. מאז חידשו את המקום ושינו אותו, ככה שאפשר לקרוא לזה הפעם הראשונה שלי שם. אין ספק שהשקיעו המון מחשבה ותכנון במקום עד לרמת הפרטים הקטנים. נכנסים אל מבנה מבטון חשוף ומתחילים מנקודת הפתיחה שמציגה את היהדות שלפני, עוברים בתוך המנסרה הענקית דרך ההר אל היציאה, כשבדרך יש נקודות שבר שמכריחות לפנות לצדדים לחדרים שמתקדמים כרונולוגית ככל שגדלה הזוועה בלי יכולת לחזור אחורה, בלי אפשרות להימלט מהגורל שמחכה בהמשך. בצורה הכי אותנטית וישירה בועטים פנימה את כל הסיפור בלי להחמיץ אף פרט, כולל הסתכלות לרוע בעיניים. הסיפור ממשיך עד נקודת השחרור והרצון ליצור מולדת. שם היה את אחד הקטעים שאותי ריגשו במיוחד, כשמקהלת ילדים שרה את התקווה בקטע וידאו מתחילת שנות השלושים (המדריכה ציינה ש90%- מהם נרצחו אחר כך). משם יוצאים אל מחוץ לבטון החשוף אל הנוף עוצר הנשימה של הרי ירושלים, כאילו אומר הגענו הביתה, שרדנו.
אחר כך הייתה הרצאה מאוד מרגשת של אחד המדריכים שדיבר על המסע ואז התחלקנו לקבוצות של המסע ואחרי שהמדריך הציג את עצמו, כל אחד סיפר עם איזה תיק הוא נוסע לשם ולמה הוא נוסע. זו הייתה הנקודה הראשונה שבה נפל האסימון, שהפרידה בין עוד סיור במוזיאון, עוד הרצאה ועוד שיחה, לדבר האמיתי. להכיר את כולם, להבין מה הולך לקרות עוד שבוע ולעכל את זה.
זה יושב עכשיו איפשהו באמצע המוח וכל הזמן גורם לי לחשוב על זה. בין השיעורים, הנסיעות, החתונה של הבן דוד הערב, הגמר מחרתיים והחג בסוף השבוע, אני יודע שמדי פעם אני אעצור רגע ואחשוב לעצמי למה אני עושה את זה, מה אני חושב שיהיה שם ואיך אני חושב שאני אחזור משם. בשבילי המסע הזה כבר התחיל.

0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע