אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
13 |
המסע לפולין: היום השני | |
|
תגיות:
|
נסיעות טיקטין טרבלינקה
היום הזה היה בעיקר יום של נסיעות עם שני קטעי נסיעה של יותר משלוש שעות ועוד אחד "קצר" של קצת פחות משעתיים. כדי להעביר את הזמן ולהכניס לאווירה המתאימה, הקרינו לנו סרטים: כנר על הגג בדרך לטיקטין והבריחה מסוביבור בדרך לטרבלינקה. הדרכים בפולין יחסית פרימיטיביות. כמעט ואין אוטוסטרדות (או לפחות לא ראינו כאלו), ורוב הכבישים הם דו מסלוליים. ביום הזה התלהבנו מהנוף הירוק שמתוח עד האופק, מהיערות שמסביב ומהכפרים הקטנים שצצים להם פתאום. הכי מוזר היה לגלות בתים שממוקמים באמצע הירוק הזה, רחוקים מכל ישוב אחר ונראה מרחוק כאילו הם חיים שם עדיין כמו במאות הקודמות.
אחרי 3 שעות של נסיעה הגענו לעיירה קטנה, כפרית מאוד, שקטה מאוד. התחלנו לסייר בה קצת ולנסות להבין את חיי העיירה היהודית לפני השואה, במיוחד כש-70% מתושבי המקום היו יהודים. ראינו שם את בית הכנסת של העיירה שממש נבנה כמו מבצר, עם קירות בעובי של 3 מ'; ושהצליח לשרוד את כל השנים. ביקרנו בכיכר המרכזית של העיירה, מול הכנסייה, בכיכר השוק, וגם ראינו את הנהר שחוצה אותה ואיך תושבי העיירה השתמשו בו בחיי היום יום שלהם.
משם נסענו ליער לופוחובה הסמוך, כדי לראות את גורל יהודי טיקטין. ירדנו מהאוטובוס בלב היער, כשמסביב רק עצים גבוהים ושקט מתעתע. הלכנו מרחק הליכה קצר רק בשביל לגלות 3 קרחות מגודרות עם מצבת אבן קטנה שמספרת את הסיפור הנורא שהתרחש שם. ביום קיץ אחד בשנת 1941 אספו הגרמנים את כל יהודי העיירה והצעידו אותם אל היער, לבורות שנחפרו שם מראש, וירו את כולם לתוכם. החלקות נראות קטנות מלהכיל את כמות האנשים הגדולה שהייתה בכפר, והשקט מסביב רק מגביר את האימה. בניגוד לוורשה, כאן כבר לא מדובר במונומנטים שהוקמו לזכר, כאן מדובר בקבר גדול, שמראה את האכזריות הגדולה שהתרחשה שם. קיימנו במקום טקס קצר וכל אחד התייחד עם השקט המצמרר, ולאחריו בצעדה חרישית חזרנו לאוטובוס להמשך הנסיעה.
מחנה המוות שוכן באמצע שומקום, בלב היער, כמעט ונסתר מעיניי העולם. אחרי נסיעה ארוכה במבוכים של כבישי פולין, הגענו למקום שבעצם מהווה קרחת די גדולה ביער ואין זכר למחנה כי הנאצים הרסו הכל. ניתן רק לראות שחזור של פסי הרכבת והרמפה (התחנה) ובמקום שבו עמד המחנה נמצא מונומנט אדיר עם 17000 אבנים שמסמנות את הקהילות שהושמדו במקום, כשעל חלקן מוזכרים גם שמות הקהילות. אחרי הסברים על המקום הסתובבתי וחיפשתי את העיירה של סבא שלי אבל כל שאר המשפחה הגדולה שלו הגיעה לשם ולא נותר מהם זכר. מצאתי את האבן, הדלקתי מתחתיה נר (הפעם היחידה בכל המסע שהדלקתי נר זיכרון) וצילמתי אותה יחד עם הדגל שסחבתי איתי. טרבלינקה היה המקום הראשון לאורך כל המסע שבו סחבתי איתי דגל גדול עם מוט על הכתף. קשה לי להסביר למה החלטתי לעשות את זה (בלופוחובה היה לי דגל על התיק) אבל זה מה שהרגיש לי נכון. הדלקת הנר הזאת הפכה את המסע הזה לאישי, ונגעה בעצבים החשופים של המשפחה, פתאום הסיפורים שרואים כל הזמן בטלוויזיה ובסרטים הפכו אמיתיים וקרובים, אם כי בנקודה הזו לא ידעתי כמה זה יהפוך אחר כך לאישי. אחרי טקס קצר במקום, חזרנו לאוטובוסים ונסענו נסיעה ארוכה עד למלון בלובלין. כל הדרך פמפמו לנו שהוא הולך להיות די נוראי, אבל הוא היה די בסדר. זה היה הלילה היחידי בכל המסע שישנו רק שניים בחדר בגלל הגודל המיניאטורי של החדרים. בכל שאר הלילות ישנו שלושה בחדר, ולפעמים נדמה היה שפשוט מנסים לחסוך קצת כסף על הגב שלנו.
0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
12 |
המסע לפולין: פתיחה + היום הראשון | |
|
תגיות:
|
פרולוג הטיסה ורשה הגטו ונתיב הגבורה המלון
רציתי לכתוב את יומן המסע הזה ממש בימים שהוא התרחש, אבל הנסיבות והעייפות המצטברת גרמו לי לוותר. כששואלים אותי היום איך היה שם אני מסכם את זה במילה אחת "חוויה" ולא מוסיף, כי קשה לתאר את כל מה שראיתי, שמעתי, הרחתי והרגשתי שם. זה נראה ממש קצר, כמו יום אחד ארוך ומתמשך, רק שהיה מדובר ב-8 ימים שבהם התרוצצנו בכל פולין, עוברים מגטו למחנה, מקבר אחים לנסיעה ארוכה באוטובוס דרך הנופים הירוקים אל בית המלון הבא. כשהסתכלתי מוקדם יותר על התמונות (והיו הרבה מהן, והן תפורסמנה בנפרד, לפי שיבקש) יחד עם הסברים לשותפה באחד מתרגילי הבית, התחיל להיווצר גוש קטן בגרון ופתאום חלק מהדברים עלו למעלה. יכול להיות שזה מה שיקרה גם עם הכתיבה של הפוסטים האלו, ואולי אני אבין לאט לאט מה קרה שם ואת ההשפעה של כל זה עליי.
טיסות לפנות בוקר הן תמיד נוראיות, לא ממש אפשר לישון בלילה וצריך להיזהר לא להירדם בדיוטי פרי. גם מראש לא באתי עם רשימת קניות, ככה שפרט לעוד סוללות נטענות וקפה, לא קניתי כלום. הטיסה שלנו הייתה דרך פרנקפורט עם לופטהנזה, מה שהוסיף נופך אירוני לתחילת המסע. שיחת הפתיחה הייתה בשדה התעופה שם, כשהמדריך פתח עם השמעת קטע אותנטי של שירת התקווה מסוף המלחמה. הטיסה לוורשה הייתה לגמרי מטלטלת, וחשבתי שעוד שנייה נופלים (וכמו שקורה כמעט כל פעם שאני טס, מטוס אחר נפל).
העיר נראית קומוניסטית לגמרי, וכולה נבנתה אחרי המלחמה מחדש ורק ביום האחרון הבנו עד כמה זה נכון. הסיור התחיל משרידי חומת הגטו שנמצא באמצע שכונת מגורים. באמצע שכונה קטנה ושקטה ניצבת לה חומת אבן דוממת שנראית כאילו לא קשורה למקום. זה האתר הראשון שביקרנו בו ומכאן כל הסיפורים התחילו לתפוס צבע אמיתי ולהיראות חיים. פתאום עולות התמונות של אנשים ובעיקר ילדים שמנסים לברוח ולהבריח דברים מעל לחומה הזו. משם המשכנו אל בית הקברות היהודי הישן שנמצא בקצה הגטו. בית הקברות השתמר כמעט במלואו והוא מלא בקברים בני מאה שנים ויותר שמפוזרים בכל היער. כן, פתאום באמצע העיר יש יער ומתחתיו במקום פטריות צמחו קברים (כולל קבר אחים אחד לפחות מימי הגטו). כמות הקברים שם פשוט עצומה והעושר שם פשוט עצום, כל מצבה היא לתפארת הבן אדם ורק מלהסתכל עליה ניתן לראות מה עשה אותו ז"ל, אם היה שחקן, רופא, חסיד גדול או סתם פשוט עם. אי אפשר לתפוס את כל בית הקברות הזה בביקור קצר כמו שעשינו וכמעט שסגרו אותנו בפנים. בדרך החוצה עוד הספקנו לראות את קברו הסמלי של יאנוש קורצ';אק, אליו עוד נחזור בהמשך, ולאנדרטה לזכר הילדים שגם היא מורכבת משרידי חומת הגטו.
הסיור התחיל באומשלגפלץ, כיכר השילוחים. במקום ניצבת כיום אנדרטה של לוחות הברית שבורות עם שמות יהודיים שחקוקים על השיש כשרעש של הרכבת החשמלית שעברה ברחוב והרעמים (אחר כך גם התחיל גשם, שירד כמעט כל יום במהלך המסע) רק הוסיפו לתחושת האימה של המקום הקטן הזה. ממול ניצב לו בניין מאיים נוסף, המקום בו שכנה מפקדת ה-SS, רק בשביל לאיים עוד יותר. הסיור נמשך לאורך הרחוב (נתיב הגבורה) כשבדרך נמצאות אנדרטאות קטנות שמספרות סיפור קטן על אנשים שניסו ככל כוחם לשרוד בתנאים הקשים. הגדולה שבהן ניצבת במילא 18, מקום הבונקר של ארגון אי"ל, שהניף את נס המרד. האנדרטה הזו היא למעשה הקבר של מרבית המורדים, היות והם נקברו חיים כשהמרד חוסל. במקום הזה עצרנו ודיברנו על הגבורה היהודית והמשמעות שלה בחיים שלנו היום וסיימנו בהצדעה לגיבורים. משם הלכנו בגשם לכיוון אנדרטת רפפורט לזכרם של נרצחי הגטו ולזכרם של המורדים, והסיור הסתיים בנגינת קטע מוזיקלי "ליל הסדר האחרון בגטו ורשה" (מאיר, המדריך שלנו, השתמש הרבה בטלפון שלו כדי לנגן לנו שירים שיתאימו לאווירה המתאימה של המקום). משם התקפלנו ונסענו למלון הראשון.
המלון שלנו היה ממוקם מחוץ לעיר ונראה עתיק למדי מבפנים ומבחוץ. הקבוצה שלנו הגיעה אחרונה (כל המשלחת התחלקה ל-3 קבוצות) ולכן נתנו לנו רק חצי שעה להתארגן ולרדת לאכול. בגלל שיצאנו במסגרת ארגון שנקרא נפש יהודי, כל האוכל היה כשר והובא מהארץ וגם נראה ככה (כולל שימוש בכלים חד פעמיים). למרות זאת, הוא בסך הכל היה סביר והיינו כל כך עייפים מהלילה הלבן שעברנו שכבר לא היה כוח לחשוב. אחרי האוכל התעקשו על שיחת פתיחה עם נאום לעוס של האחראית מטעם ההתאחדות ושירים של הזמר (אותו אחד שנתן הרצאה ביד ושם). היינו כל כך עייפים שחיפשנו תירוץ לברוח משם והיה נדמה כאילו ממש משאירים אותנו בכוח. חזרתי לחדר, התקלחתי, שמתי את הראש על הכרית והדבר הבא שאני זוכר זה את הצלצול של השעון המעורר בבוקר למחרת.
3 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
1 |
יוני 2009: יוצא למסע | |
|
תגיות:
|
התיק כבר ארוז, הבגדים מקופלים ומסודרים, המוזיקה טעונה בנגן, הסיפורים של סבא וסבתא מסודרים בתוך השמרדפים שלהם והדרכון איפה הוא? אוקיי, הוא בתיק הקטן. אפשר לצאת לשדה.
היו לי מספיק הזדמנויות לצאת למסע מהסוג הזה, אבל הפעם החלטתי שאני חייב את זה לעצמי. מספיק חייב בשביל לעזוב את הלימודים לשבוע בלי לדעת את ההשפעה שיהיה למסע הזה עליי אחר כך. אפילו שקלתי להיות ראש המשלחת אבל ויתרתי בסוף. אני יכול לתרץ את זה בסיבות טכניות אבל כנראה שמסע כזה צריך להיעשות בלי שום דבר אחר על הראש, גם אם מדובר ב-13 אנשים נוספים, גם אם הם מהטובים שניתן למצוא (והם אכן כאלו).
אולי בגלל זה קשה לי להגדיר מה אני מצפה מהנסיעה הזו. זו הייתה החלטה של רגע, של אני נוסע וזהו ועם כל השאר נתמודד אחר כך. כמעט ולא התלבטתי בעניין ובקושי התייעצתי עם אנשים אחרים בעניין (פרט לסימפ וענת), פשוט לנסוע, וזו לא החלטה פשוטה כל כך. אני יכול לדבר, בדיוק כמו בראיון הקבלה, שאני רוצה לנסוע כדי ללמוד ולהבין איך ולמה זה קרה, להתחקות אחרי חלק מהשורשים שלי ולחזור אחר כך ולנסות להסביר לאחרים את כל זה. יש לי סלידה גדולה מכל השימוש במונחים שקשורים לשואה, מתופעות של שנאה כלפי האחר מכל סיבה שהיא, ואולי דרך המסע תהיה לי דרך טובה יותר להסביר את דעתי.
אבל כנראה מילת המפתח בשבילי היא התמודדות. התמודדות עם המראות הקשים, הסיפורים, הדבר הבלתי נתפס שמחכה שם. בשנתיים האחרונות אני מאתגר את עצמי להתמודד עם דברים שאני מפחד מהם, במטרה להשתנות, להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר, להפסיק להסתגר בתוך החומות שלי. זו עוד אבן דרך אחרי התפקיד שמילאתי וכל מה שנלווה אליו.
אני עדיין רוצה להבין את עצמי וללמוד, רוצה להיות חלק ממשהו, לחוות דברים שלא יצא לי לחוות וכנראה שגם לא ייצא בעתיד. קשה לקרוא למסע כזה חוויתי, אבל זו המטרה שלי בסופו של דבר. להבין, ללמוד, לכעוס, לבכות, לצחוק, לתמוך, ליהנות, להיות עם כולם ולהיות גם קצת עם עצמי. להיות הכי טוב שרק אפשר להיות, בתנאים האלו, ולא לוותר.
אני לא ידוע איך אני אחזור משם, אבל ההתרגשות, הציפייה והרצון לנסוע כבר מוכיחים שזה שווה את זה. נתראה עוד שבוע וחצי.
0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם הדף הבא
דפים: 1 2 3 4
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות