מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

1 7/2009		המסע לפולין: היום החמישי
		תגיות: פולין 2009

(הערה: לא פשוט לי לכתוב את כל הסיפורים, גם בגלל הלחץ של הלימודים והמבחנים שמתחילים בשבוע הבא. מצד שני, חשוב לי לכתוב כדי לתעד ולזכור, גם אם עבר כבר חודש והזיכרונות מתחילים להיות רחוקים. אני יודע שלא קל לקרוא את זה, אבל אני חייב את זה לעצמי)

אחרי יום המנוחה שהיה לנו, הגיע הזמן לדבר האמיתי, הגדול והכי מוחשי. במרחק שעה נסיעה בערך מערבית לקראקוב נמצאת עיירה קטנה בשם אושוויצים שעל פניו נראית כמו כל עיירה פולנית רגילה. ההבדל מתחיל לבלוט לעין כשעוברים ליד תחנת הרכבת המקומית (המודרנית) ולא ממש מבינים איך לעיירה קטנה כזו יש תחנת רכבת כל כך גדולה שלא תבייש עיר אירופאית בינונית ומעלה (אני חושב שהיא גם יותר גדולה מתל אביב מרכז). בין הבתים מסתתר לו מחנה לא גדול, עם בניינים מאבן אדומה, גדולים ובכלל לא מאיימים. רק גדר התיל החשמלית מספרת מה שהיה כאן לפני 70 שנים, באושוויץ 1.

אושוויץ 1
המחנה היום הוא מוזיאון, כשחלק מהבניינים הפכו לחדרי תצוגה לזוועות המחנה. מזג האוויר היה אביבי באופן מפתיע, והירוק של העצים והתכלת הבוהקת של השמיים התערבבו זה בזה. עברנו דרך שער הכניסה למחנה עם הכתובת המפורסמת, צועדים בשקט בין גדרות התיל המאיימות ובין הבניינים הגבוהים. למרות שהמחנה מלא בקבוצות של תיירים שבאים להסתכל, יש איזה שהוא שקט כזה באוויר, קצת מצמרר. אנחנו נכנסים אל הביתנים, מסתכלים על המוצגים, החפצים שהשאירו אחריהם האנשים שהגיעו לכאן ולמחנה השני, המפורסם יותר. נעליים, תיקים, צעצועים, טליתות ואפילו שיער (אחד הדברים שהדהימו אותי לגלות היה שגזזו מהקורבנות את השיער ושלחו אותו לגרמניה כדי שישתמשו בו לכל מיני צרכים). הכל בכמויות לא נתפסות, ורק מדגם מייצג. עוברים ליד "בריכת השחייה", סוג של הונאה לצלב האדום, ומשם בשקט לכיוון ביתנים 10 ו-11. עצרנו לשבת ולדבר מול ביתן 10, ה"מרפאה", והמדריך שלנו סיפר שדווקא הבניין הזה נשאר נעול ומעולם לא נפתח מאז שחרור המחנה. בנקודה הזו עצרנו קצת, כל אחד עם המחשבות שלו, עם הדברים שהוא ספג, עם הרגשות שמתחילים לעלות. הסתכלתי על כולם וראיתי איך העיניים של כולם מושפלות, חלקן דומעות, והרגשתי שאני לא מסוגל. במקום להשפיל את המבט שלי לאדמה המקוללת, החלטתי להרים את הראש ולהסתכל אל השמיים, עם גאווה, ולהרים קצת יותר גבוה את הדגל שנח לי על הכתף כדי שיתנפנף ברוח. מאותו רגע התחדדה אצלי התחושה שאני נמצא כאן, במחנות האלו, עם תחושה של ניצחון, ולמרות שניסו להרוג את המשפחה שלי ואת העם שלי, העובדה שאני הולך שם עם דגל מונף היא הניצחון. האפר שפזור מסביב מרכיב את הדגל שהסתובבתי איתו, וכל המראות שראיתי מסביב רק חיזקו את הקשר שלי אליו ולמה שהוא מסמל.
המשכנו את הסיור לכיוון תא הגזים של המחנה, היחידי ששרד מבין כל תאי הגזים באושוויץ (ה-4 בבירקנאו נהרסו). בחוץ ניצב לו דומם עמוד התלייה של מפקד המחנה, שהוצא להורג בסוף המלחמה. נכנסנו פנימה, ואני קיפלתי את הדגל והצמדתי אותו אליי, כאילו להגן עליו ממה שיש מסביב. עמדנו בפנים בשקט, נתנו לקבוצות האחרות לעבור, ובשקט בשקט התחלנו לשיר את "התקווה", בזמן שכולם עוברים על פנינו. בסוף השירה מאיר המדריך זרק לחלל האוויר "עם ישראל חי", דבר שהוסיף לצמרמורת שעברה לכולם בגב. הסתכלתי לרגע על יוני, אחד מהאנשים מנפש יהודי שארגנו את כל המסע, וראיתי אותו מתייפח לגמרי. התחלתי להרגיש קצת מחנק, והתחלנו לצאת החוצה. ביציאה הרגשתי שהדבר הכי נכון לעשות עכשיו זה פשוט להניף את הדגל גבוה גבוה כלפי מעלה, כאילו להוסיף לתחושת הגאווה, שכולם יראו מי אנחנו ושיצאנו מהמקום הזה (בשיחת סיכום בלילה האחרון של המסע בוורשה, אחת הבנות אמרה שזה היה אחד הרגעים שהכי ריגש אותה בכל המסע). נשמנו קצת אוויר וחזרנו לאוטובוסים, לנסיעה קצרה מאוד לכיוון בירקנאו במסלול של מצעד החיים. ירדנו מהאוטובוס באמצע הדרך והתחלנו לצעוד לכיוון הכניסה למחנה, כשברקע לאט לאט מתקרב אותו צריח גבוה ומאיים, זה שכולם זוכרים מהסרטים והתמונות.

אושוויץ 2 - בירקנאו
אחרי צילום קבוצתי למזכרת וכמה מילים מאשת העדות לכל המשלחת, עברנו את החומה ונכנסנו פנימה. קשה לתאר ולתפוס את הגודל של המקום. המרחבים פשוט עצומים ומסילת הברזל שחוצה את המחנה נמתחת ממש עד קצה האופק. נכנסנו לאחד החלקים של המחנה, לביתן שהיה בעצם השירותים של מי שהושאר בחיים ועבד בפרך. מאיר אמר לנו שמבחינתו, זו השואה כי הדבר הזה הרבה יותר מוחשי לו מאשר תאי הגזים, שם הוא יכול להבין באיזה תנאים איומים אנשים חיו במחנות האלו. הצריף הענקי הכיל שתי שורות של בטון שחלקו העליון היה מנוקב בחורים, ושם ישבנו ודיברנו ושמענו שיר, ושתקנו. ביציאה מהצריף היה אפשר לראות את כל שורת שרידי הצריפים מסביב. חלקם הגדול פורק אחרי המלחמה ע"י הפולנים שחזרו הביתה (כשהקימו את המחנה גירשו את כל האוכלוסייה בטווח של 40 ק"מ) כדי לשמש עצים להסקה בחורף, ונשארו רק הארובות שנבנו מבטון (כמובן שהארובות לא שימשו להסקה, אבל הן הופיעו בתוכניות הבנייה של הצריפים). חזרנו אל המסילה והתקדמנו לקצה השני של המחנה, כשבינתיים השמיים התקדרו והתחיל לרדת עלינו גשם שוטף. הלכנו בגשם בין שרידי הצריפים ובין הריסות הקרמטוריומים ותאי הגזים לכיוון הסאונה, הביתן שבו אלו שנבחרו לחיים נשלחו כדי להתקלח. אשת העדות שלנו סיפרה לכולם על מה שעבר עליה במקום ההוא (היא ניצולה מהמחנה). משם הלכנו לכיוון האנדרטה בקצה מסילת הרכבת וקיימנו שם טקס קצר, כשבמקביל אלינו קבוצה נוספת של ילדים שלא היה לנו ממש ברור מהיכן הם קיימה טקס קטן משלה. במהלך הטקס שלנו היה אמור להיות קטע של הקראת שמות הנספים של כל אחד, אבל בגלל שהיינו צריכים להתחיל להתקפל בחזרה בגלל כניסת השבת, כל אחד קרא את השמות שלו לעצמו בשקט וגם שם נוצר לי גוש בגרון. אחר כך התחלנו ללכת לאורך המסילה לכיוון היציאה, כשהשמיים שוב התבהרו להם והצבעים העזים רק הבליטו את הפסטורליות המדומה של המקום הנורא הזה, בית הקברות הגדול בעולם.

ערב שבת
כמו במעבר חד, חזרנו למלון והתחלנו להתכונן לקראת קבלת שבת. היות והמארגנים (וגם המדריכים) היו כולם דתיים, עשו לנו קבלת שבת באופן מסורתי. היו כאלו שלא ממש אהבו את זה, אני דווקא חשבתי שדווקא במקום הזה, אחרי יום כזה, כשרחוקים מהבית, חשוב קצת יותר להרגיש טיפה קרוב ליהדות באיזו שהיא צורה. אני יכול להגיד שזו קבלת שבת הראשונה פחות או יותר שעשיתי, אבל היה לה את הייחודיות שלה בלי קשר. אחרי קבלת השבת נכנסנו לחדר האוכל וחיכינו למנות הראשונות שהתחילו להגיע לאט לאט. במקביל, החבר';ה הדתיים התחילו להוציא כמויות גדולות מאוד של שתייה חריפה, וההשערה שלנו הייתה שבמקום שנצא החוצה לעיר לשתות בפאבים, הם יביאו לנו את הפאבים למלון. זה התחיל מבירות פולניות (שתיתי יותר טובות בחיים שלי), המשיך בבקבוק של ג';וני ווקר קטן לכל אחד, שוטים של וודקה והמשיך (ככה סיפרו לי) בבקבוק ששווה 1500 שקל. המנה העיקרית הגיעה ממש באיחור וכשהיא הגיעה היא כבר הייתה די קרה (אם כי ספק אם היא הייתה טעימה גם כשהיא מחוממת) ואנשים התחילו לאט לאט לפרוש החוצה. אנחנו נשארנו בלובי והצטרפנו לחבורה של מקהלה וולשית שבאה לעיר להופעה ושרה בבר של המלון. אחר כך גם אנחנו קצת שרנו לנו באיזה פינה, וסגרנו את הערב בחיוך.

שמור   בטל

0 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע

 

20 6/2009		המסע לפולין: היום הרביעי
		תגיות: פולין 2009

כבר באותה שיחת טלפון, אימא שלי ביקשה ממני להמשיך במסע ולא לחזור הביתה. לא שחשבתי על זה באותו רגע והאמת שלא באמת ידעתי מה אני יכול לעשות. אז המשכתי. לא ניסיתי לזייף שאני מרגיש שונה, אבל הרגשתי שאם אני ממשיך, אז אני לא צריך לתת לזה לחסום אותי מלחוות את כל המסע הזה. אחרי שההלם הראשוני פג, ואחרי השינה בלילה, קמתי ליום חדש עם החלטה אישית להמשיך כרגיל. אנשים באו ודיברו איתי קצת, וסיפרתי את הסיפורים שידעתי, אבל השתדלתי לשדר עסקים כרגיל ולהראות שאני בסדר.

אחרי שהיום השלישי היה קשה לכולם ורגע לפני הביקור באושוויץ, החליטו לתת לנו יום התאווררות קטן. יצאנו מהמלון בקראקוב לכיוון ההרים שסמוכים לגבול הדרומי של פולין עם סלובקיה, בדרך שכללה מרחבים ירוקים עצומים. העובדה שהנוף לא היה מישורי, בניגוד לשאר הימים, רק הוסיף ליופי שלו. עצרנו בכניסה לפארק (אני לא ממש זוכר את המקום), שם חיכו לנו רפסודות מקומיות לקראת שייט בנהר. בכל רפסודה נכנסו 11-12 אנשים ואחרי שצירפו לנו שני משיטים, יצאנו לדרך. הנהר היה רגוע, מזג האוויר היה נפלא והירוק מסביב פשוט בהק. השייט הזה היה באמת אחד הדברים המרגיעים, אם כי אחרי 5 דקות התחלנו להוציא החוצה את כל רפרטואר המסע שלנו, שהיה מלא בציטוטים של מערכונים ישנים של אסי וגורי, חיפושים אחרי ברווזים ודייגים, ניסיונות לגרום לרוכבי אופניים ליפול למים (אנחנו ישראלים מתורבתים, ניסינו לגרום להם לנופף לנו לשלום) ובעיקר לגרום לשני המשיטים להצטער שהם בחרו ברפסודה הזאת עם חבורת המשוגעים עליה. כל השייט ארך למעלה משעתיים, ואחרי זמן מסוים כבר אי אפשר היה לשבת על הספסל הקשה מעץ. בסוף הגענו לעיירה קטנה ונחמדה, הצטלמנו, אכלנו צהריים (צ'יפס מקומי...) ובעיקר חיכינו לקבוצות האחרות שיגיעו. היה שם גם שוק קטן עם המון דברים קטנים וחמודים, כזה שיש בהרבה עיירות ציוריות.

משם נסענו לזקופאנה, שהיא עיר קייט בדרום פולין ואליה מגיעים לעשות סקי בחורף וסתם לנפוש בקיץ (אחרי שחזרתי, שמעתי שסבתא שלי הייתה נוסעת לעיר הזאת כשהייתה קטנה לחופשות). הגענו לשם יחסית באיחור ולכן לא היה לנו יותר מדי זמן ללכת ולהסתובב שם, בעיקר בשוק המקומי שהיה מלא בגבינה מעושנת בסוגים שונים ובניחוחות כל כך חזקים שמסוגלים לפתוח אף סתום. במקום להסתובב, העדפנו לחפש את הפוניקולר שמטפס למעלה במעלה ההר, כדי לראות את הנוף ואת מה שיש שם. הגענו רגע אחרי שסגרו את הכל, ולמרות זאת הנוף שם היה עוצר נשימה, האוויר היה נקי, ולמרות שהשעון הגדול הראה טמפרטורה של 6 מעלות, היה ממש נעים. צילמנו כמה תמונות וירדנו בחזרה למטה כדי להספיק לחזור לאוטובוסים בזמן כדי לחזור לקראקוב, אל אותו בית כנסת כמו הלילה שלפני כן לעוד ארוחת ערב (שהייתה פחות טובה) ובחזרה למלון לשינה טובה לקראת מה שחיכה לנו למחרת.

שמור   בטל

6 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/6/2009 01:17

 

14 6/2009		המסע לפולין: היום השלישי
		תגיות: פולין 2009

קמנו בבוקר בלובלין והצלחנו להשתחל החוצה מתוך המלון הקטנצ'יק. משם יצאנו רגלית במרחק הליכה אל ישיבת חכמי לובלין, שהצליחה להשתמר למרות השנים, במיוחד אחרי שהקהילה שנותרה במקום הצליחה לקנות את הבניין ולהתחיל לשפץ אותו. בינתיים הבניין בשיפוצים במטרה לחזור להיות ישיבה ומוזיאון, אבל כבר עכשיו הוא יחסית מרשים ומעניין. משם יצאנו לנסיעה קצרה לפרבר של העיר, אל מחנה מאידנק.

מאידנק
המחנה הזה התחיל בתור מחנה עבודה גדול שנמצא ממש בקצה של העיר לובלין. הבתים היו ממש נושקים לגדרות שלו אם כי לפני 70 שנים הם היו טיפה יותר רחוקים. מספרים שמפקד המחנה כל כך רצה למצוא חן בעיניי הממונים עליו, שהוא הקים תא גזים וקרמטוריום במחנה ובעצם הפך אותו למחנה השמדה קטן (והוא יוצא דופן בגלל המיקום שלו, בתוך פרבר של עיר). רוב המחנה משוחזר, אבל יש מספיק דברים אותנטיים שם, כשהעיקרי הוא תא הגזים שאליו נכנסו בתחילת הסיור. בחדר הזה אפשר להרגיש תחושה של מחנק, גם אם החלון פתוח עד שבשלב מסוים כבר רציתי לצאת החוצה לנשום אוויר נקי יותר. על הקירות רואים עדיין צבע כחול, שרידים של הגז שהושלך פנימה (מאיר המדריך סיפר לנו שפעם בכמה זמן באים ניאו נאצים וצובעים את החדר, והצבע הכחול עדיין בולט לו החוצה, כעדות אילמת לזוועה). אין לי מושג למה הוא עשה את זה, אבל מאיר החליט שהוא רוצה לסגור את הדלת של החדר רק כדי להוסיף לתחושה, וכמה שניות אחר כך היא נפתחה ע"י איש ביטחון מקומי, דבר שגרם לכולם לקפוץ בבהלה. הצריפים שמסביב מהווים מוזיאון קטן לחפצים שהשאירו אחריהם מי שהגיע למחנה. רגע לפני שנכנסנו לצריף ליד, מאיר עצר ואמר לנו שכאן לא רק נראה שואה, אלא גם נריח אותה. כל הצריף היה מלא בזוגות נעליים שהושארו מאחור, רובן בלויות וחומות, אבל איפשהו בצבצו להן גם נעליים צבעוניות, כאילו נותנות צבע לסיפור. המשכנו משם לכיוון אזור צריפי השינה ששוחזר כדי לראות את התנאים הצפופים שבהם ישנו האנשים ומאיר השתמש בדמיון מודרך כדי לנסות ולהעביר לנו את התחושה. טיפסנו משם לכיוון הר האפר ולצידו הקרמטוריום של המחנה. בפנים ראינו איך לצד התנורים הגדולים ניצבת לה מקלחת קטנה שבה מפקד המתקן היה מתקלח כל ערב לפני שהוא חזר הביתה, דבר שהעלה מיד שאלות ותהיות אצל האנשים. יצאנו החוצה לאוויר הפתוח בשביל לשמוע עוד כמה הסברים וסיפורים (לא רק מאיר סיפר, הפעם זה היה תורו של אחד הסטודנטים שהיה מקור בלתי נגמר למידע על מה שקרה בשואה). בסוף טקס קצר, הצטלמנו לתמונה קבוצתית של כל המשלחת ועלינו לאוטובוסים לכיוון דרום.

יער הילדים
אחרי נסיעה לא קצרה של קרוב ל-3 שעות, הגענו לפרבר של העיר טרנוב ולמקום שנראה בהתחלה כמו איזה פארק קטן ונחמד. רק שהוא לא. כמה אבנים דוממות והמון צעצועים, ספרי ילדים ושירים מספרים את הסיפור המצמרר שהתרחש שם, שבו ביום אחד לקחו את כל הילדים מגטו טרנוב ליער הזה, למקום שעכשיו מגודר. זה לא הקבר היחידי שנמצא שם, ומסביב יש עוד כמה קברים לא קטנים, חלקם גם של לא יהודים (יש צלבים במקום), אבל הסיפור הזה מזעזע במיוחד. גם במקום הזה קיימנו טקס, כשהפעם היה התור של האוטובוס שלי. בניגוד לטקסים האחרים, כאן כל האוטובוס הכין את הטקס ולא קבוצות קטנות בהתאם למוסד שממנו המשלחת הגיעה (בגלל שהאוטובוס שלנו איחד משלחת קטנות מכל מיני מוסדות). אני לא יודע להסביר למה, אבל כנראה שזו הסיבה שהטקס יצא כל כך מרגש, ואנשים בכו בו. הטקסטים, השירים, אולי זה פשוט הנושא שנגע בכולם, שאולי דווקא במקום ההוא הרבה יותר קשה להבין למה, הרבה יותר ממקומות שבהם רצחו אלפים כל יום בשיטתיות. מה שיותר נורא זה הקרבה של הבתים של הכפר הקטן למקום. אני לא יכול לתפוס איך מישהו יכול לחיות כל כך קרוב לאתר כזה, לא ממש מובן.

כשיצאנו מהיער קיבלתי SMS מאימא שלי שהיא מבקשת להתקשר כי יש לה משהו חשוב לספר. רוב התקשורת עם הבית הייתה בהודעות או אם הצלחתי לתפוס רשת אלחוטית, בעזרת מסנג'ר או סקייפ (מותקן לי בטלפון). מחירי השיחות לפולין הם בשמיים אבל היה לי הרגשה שיש סיבה מספיק טובה לזה. אני לא ממש יכול להסביר את זה, אבל רגע לפני ששלחתי לה שתתקשר, עברה לי בראש בדיוק הסיבה למה, ואז היא התקשרה ובישרה לי בשקט שסבתא שלי נפטרה. סבתא שלי, שנולדה במערב פולין והצליחה להימלט לרוסיה כשהמלחמה התחילה, רק כדי לחזור אחריה ללא משפחה וללא כסף אל העיר בשביל לגלות שהכל הלך ושהרכוש שנשאר מאחור נגזל. לא הרביתי לבקר אותה בשנים האחרונות, היא כבר לא הייתה צלולה ולא הייתה בקו הבריאות ואימא העדיפה שאני והאחים שלי לא נראה אותה במצב הזה ונזכור אותה כמו שהיא הייתה קודם. אין לי מושג איך היא הייתה מגיבה כשהייתי מספר לה שאני נוסע לשם, למקום שהיא אמרה שהיא לא מוכנה לחזור אליו, ואיך היא הייתה מגיבה כשהייתי חוזר ורוצה להראות לה את מה שראיתי שם. איפשהו זה היה סוג של סגירת מעגל כזאת, שקטה ומאוד אישית.
נסענו לקראקוב ואכלנו את ארוחת הערב ברובע היהודי בתוך מקום שהיה פעם בית כנסת. קבוצה אחת אכלה בחדר צדדי למטה ואנחנו ועוד קבוצה הצטופפנו לנו בעזרת נשים, וכמעט לא היה מקום לזוז. בסוף האוכל הם החליטו שהם רוצים לשיר ולשחק קצת משחקי שירה ואני אמרתי שזה יותר מדי בשבילי ויצאתי החוצה לנשום קצת אוויר פולני נקי (ירד גשם), לתפוס רשת אלחוטית חינמית מהפאב שממול ולהתקשר הביתה להורים (כל אחד בתורו), לשאול עם הכל בסדר, ואחר כך לחפש אנשים לדברים איתם, לחפש קצת נחמה. בדיוק מה שהייתי בסוף אותו ערב, קצת שקט.

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-18/6/2009 01:55