אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
9 |
דרבי | |
|
תגיות:
|
הדבר הכי מעניין שהיה לי בזמן שראיתי את הדרבי היום בערב היה הציד אחרי החרקים המעופפים הקטנים שהחליטו לפלוש לי לחדר בהמוניהם. כל שתיים-שלוש דקות התנפלתי על כמה מהם החליטו לעופף להם על הקיר לידי או שנחתו על המיטה. לא כל כך ברור מאיפה הם הגיעו, וגם הרשת שעל החלון לא מצליחה לעצור אותם (הם כל כך קטנים שהם מסוגלים לעבור דרכה). באופן מוזר, לא הרבה אחרי שנגמר, גם הם נעלמו… ובלי קשר, היה חרא משחק. משעמם, צפוי, שבלוני ולא מעניין (אבל יותר טוב מהבושה של יום שני). אני לא מבין את כל אלו ששמחו בסיום המשחק כאילו ניצחנו. הלו?! נגמר 0-0, התבטלנו לגמרי מולם, בקושי הגענו למצבים, שיחקנו בונקר כמעט כל הזמן ולא החזקנו בכדור. זה ניצחון זה? זה כלום, ועוד עונה נגמרה בלי לנצח דרבי. ככה זה שמשחקים כאילו אין לנו על מה להילחם וכל מה שאנחנו רוצים זה לקלקל להם, כאילו אין מקום לאירופה שצריך להבטיח, כאילו אין כבוד עירוני שצריך להילחם עליו. משהו רקוב שם, ובצורה הזו אי אפשר לראות שינוי. חבל.
0 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
28 |
מעברים | |
|
תגיות:
|
בסוף זה היה בהתראה די קצרה, כל המעבר דירה הזה. ברביעי גיליתי שאני יכול לעבור, בחמישי כבר לקחתי מפתח והתחלתי לארוז בהמתנה לערב, שבו אבא שלי יגיע ויעזור לי לסחוב הכל עם האוטו לדירה החדשה. חשבתי שאולי יהיה לי קצת זמן ללמוד באותו יום אבל די מהר הבנתי שטעיתי. את האריזה עצמה התחלתי רק ב-12 בצהריים אחרי שהייתי צריך ללכת ולקחת את המפתח ולהספיק לעוד כמה סידורים קטנטנים במרכז הקמפוס. אי אפשר כמובן בלי לבזבז קצת את הזמן עם המחשב החדש, אז לקח לי קצת זמן להתאפס על הכל ולהתחיל לסדר. כשמתחילים לארוז, במיוחד במקום שגרים בו במשך שנתיים, פתאום מתחילים לגלות הרבה דברים שלא ממש ידעתי שהם קיימים. מכל מיני בגדים שהסתתרו להם בין מדפי הארון (איך הצלחתי לצבור כל כך הרבה בגדים כאן?), דרך כל מיליון המחברות שגרמו לי להבין שטוב עשיתי שעברתי בשלב מסוים לקלסרים ועד לקופסאות. סתם קופסאות, בכל מיני גדלים, צבעים ושימושים. המון קופסאות. לעזאזל, איך הצלחתי לצבור לעצמי אוסף כזה? חלק גדול מהן פשוט ישבו להן בארון הגדול בחדר במדפים העליונים במשך שנתיים וראו שוב את החדר רק כשארזתי אותן. היו עוד המון בארון במטבח, כאלו שהגיעו עם אוכל מהבית ומעולם לא חזרו אליו. די ברור שאני צריך לזרוק את רובן ולהשאיר רק את מה שאני באמת צריך (אמא שלי הבהירה שהאוסף שלה גדול מספיק...). כשאבא שלי הגיע בערב, לא התקרבתי לסיום האריזה. חלק מהמחברות והקלסרים היו עדיין על המדף, המגרות היו מלאות והשטיח התחבא לו מתחת לים השקיות ולתיקים שכבר הספיקו להתמלא. בזריזות התקדמתי לקראת סיום והתחלנו להעמיס את האוטו. היה די ברור שזה ייקח יותר מנגלה אחת, ואחרי נסיעה של הלוך ושוב ועוד העמסה, התגלה לו חדר ריק מכל זיכרון וכל דבר שהיה שלי. גם כל הדברים שלי בסלון (תמונות וטלוויזה) והאוכל מהמקרר נזרקו לתוך האוטו ואני התפניתי ל"מסדר אחראי בניין", לנקות הכל לקראת הזיכוי. מה לעשות, הוא ראה את המשחק של מכבי ורק כשהוא נגמר, הרבה אחרי שסיימנו לפרוק את כל מה שנשאר באוטו, הוא הגיע בשביל לזכות אותי (ואני עברתי את כל הקמפוס בשביל זה). מבט קצר, מילוי של טופס וזהו. הסתיימה לה תקופה. עכשיו הגעתי לחלק המעניין של הערב והוא לפרוק מחדש את הכל. טוב, לא ממש יכולתי לסיים את הכל כי בכל זאת השעה כבר הייתה די מאוחרת. בסופו של דבר, החדר קיבל צורה של חדר, עם סידור חדש ומתאים הרבה יותר לסטנדרטים שלי ולהתאים אותו למה שאני באמת אוהב. רק אז הייתה לי הזדמנות להרים קצת את הראש ולראות לאן נכנסתי, והאמת, כל צעד שעשיתי כאן גרם לי להרגיש יותר טוב עם המעבר הזה. נכון שהחדר עצמו יותר קטן, אבל הגודל שלו עונה בול על הדרישות ועל הציפיות. השולחן יותר נוח, המיטה רחבה יותר עם מזרון שאי אפשר לקמבן אפילו בצבא ואפילו יש שידה קטנה שעליה אמורה לנוח הטלוויזיה. אמורה, כי הכבל של הכבלים קצר מדי ולכן היא צריכה לזוז מדי פעם לשולחן בשביל שאני אוכל לראות טלוויזיה בשקט (והמקום המתוכנן שלה ממש מתאים). גם החלל המשותף קטן בהרבה ממה שהיה לי קודם, בעיקר כי כאן אין סלון אלא רק מטבח (עם הרבה יותר שיש) ופינת אוכל קטנה. המקרר קצת יותר גדול אבל עמוס בהמון דברים של השותפים שכבר כאן, ובינתיים צריך להצטופף. במקום כיריים רגילים יש כאן פלטת חימום (כדי להזכיר לנו שמשלמים כאן חשמל?) ויהיה מעניין לראות איך אני אסתדר עם זה. האמבטיה מרווחת יותר, עם מקום שבו כל השותפים יכולים לשים את השמפו והסבון שלהם (בדירה הקודמת היו מריבות על זה) והכיורים נראים כאילו הם בית מלון. בכלל, רואים כמה הבניין חדש ומתוחזק בהתאם וכיף לגור במקום כזה. חוץ מהמזגן שיחמם בחורף ויקפיא בקיץ, מבחינתי הדבר שהכי שווה כאן זה לקום כל בוקר ולהעיף מבט מהחלון. אני חושב שבמשך כל שלוש השנים שאני כאן רציתי להגיע למעונות האלו רק בשביל להסתכל על הנוף, ואיזה נוף זה. כל מפרץ חיפה נפרש ממנו, כל הקריות נוצצות להן בלילה ובימים בהירים (כמו אלו שיש עכשיו, אחרי הגשם) אפשר לראות גם את ראש הנקרה. בתי הזיקוק מוסתרים על ידי עץ שנשתל בדיוק למטה (כי אי אפשר בלי) אבל גם בלי זה הנוף הזה עושה חשק לקום בבוקר. בסוף אני עוד אתרגל, אבל בינתיים זו אחת ההנאות הקטנות של החיים. אגב, דוגמית קטנטנה מאתמול: באמצע היום התחיל לרדת גשם אבל השמש הספיקה להציץ ואני קמתי מהכיסא וניסיתי להסתכל לכל הכיוונים בשביל לחפש קשת בענן. הסתכלתי שמאלה, הסתכלתי ימינה ואז הפנתי את המבט קדימה ובום, היא הייתה שם, מרשימה וצבעונית. בהיעדר מצלמה נורמלית (המצלמות בסלולריים שלי לא ראויות להיקרא מצלמות), ניתקתי את המחשב מכל הכבלים שלו, הפעלתי את המצלמה שלו, כיוונתי החוצה וצילמתי. לאט לאט מתרגלים לכאן. אתמול סוף סוף חוברתי לאינטרנט אחרי סוף שבוע שהייתי מנותק לגמרי עד שעדכנו את הפרטים שלי ועכשיו כל מה שנשאר זה לחזור וללמוד כמו שצריך למועדי ב'; ולקוות שהאיום של השביתה יוסר עוד לפני שנצטרך לעשות משהו בעניין. 1 ירד, עוד 4 מבחנים נשארו. היה זה יום סגריר והקבוצה הפסידה
בוהו 
18 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
27 |
אחקטן | |
|
תגיות:
|
אז אתמול לכבוד היום הולדת שלו החלטתי לקחת אותו למשחק כדורגל, שיראה. כל אוהד כדורגל נורמלי מפנטז על הרגע שבו הוא יעביר את האהדה שלו לדור הצעיר, החוויה של אבא ובן הולכים למגרש כדורגל. אומנם הוא אח שלי, אבל הפער של ה-12 וחצי שנים בינינו נותן תחושה כזאת. אבא שלו לא ממש בעסק, עוקב מראש וגם זה בקושי, ורק בגלל שהבן הגדול שלו בעסק. מאז שהוא עזב את הבית, יש לי איזה תחושה של יותר מאח גדול ששומר.
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
דפים: 1
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות