אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 42, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
24 |
תקווה [פרויקט אוהבים 2007] | |
|
תגיות:
|
קודם כל, אני יודע שאיחרתי במועד של פרסום הפוסט בכמה ימים. הפוסט הזה הוא עוד אחד משרשרת פרויקט אוהבים של ארז זוננשיין, והרגשתי מחויבות לפרסם בגלל המעורבות שיש לי בפרויקט, גם אם היא מינורית (למרות שזה נחמד לראות משהו שאני עשיתי מתנוסס לו בכל מיני מקומות). הבעיה היא שצריך למצוא משהו טוב לכתוב עליו, ובזמן האחרון אני קצת מתקשה בכל העניין הזה. מהשביתה המציקה הזאת שנגמרה (עם תוצאות לא הכי טובות) ודרך שאר כל התסביכים הידועים שלי. אבל מכיוון שהחלטתי להוציא את עצמי מהבור של הג'יפה שנפלתי לתוכו, צריך לכתוב משהו טוב גם אם לא מזמן כתבתי משהו כזה. למרות הכל, השנה אני רוצה לציין את התקווה שלי שיהיה לי בסופו של דבר הרבה יותר טוב. לא פעם אני מוצא את עצמי מיואש מהרבה סיבות, כועס בעיקר על עצמי ומאוכזב שהעניינים לא עובדים כמו שאני באמת רוצה. לפעמים אני מרגיש שאני חי בחלום מסוים, שאני רוצה דברים מסוימים והנחיתה בחזרה למציאות היא הרבה יותר כואבת, והיא נעשית כואבת כל פעם מחדש והכאב גם מתגבר כל פעם. אבל אני לא מוכן לוותר לעצמי. יש לי עדיין את התקווה הזאת בפנים שבאמת יהיה לי טוב, שאני אצליח ושאני אוכל להרים את הראש ולהרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי ועם מה שסובב אותי. אני לא מוותר כל כך בקלות על החלומות שלי ועל הרצונות שלי ולא מוכן לוותר על שום דבר רק בשביל קיצורי דרך שלא יועילו אחר כך בשום דבר. כן, לא איבדתי את התקווה להשיג את האהבה שאני מחפש. זה אולי יראה אידיאליסטי וקיטשי, אבל אני עדיין מאמין באותם דברים ולא מוכן לוותר עליהם. אני מעדיף קודם להכיר את הצד השני לעומק, להסתכל לה עמוק בפנים ולתת גם לה לעשות את אותו הדבר, ללמוד לסמוך האחד על השני ולהבין אחד את השני. אני מחפש את האינטימיות, את הקרבה והמגע שנוצר מתוך הרצון להרגיש קרבה וחיבה, לתת לה להכיר את מי שאני באמת מבעד לכל המסכות והחומות. אני לא יודע איך היא נראית, מדברת וחושבת. אני לא יודע איך קוראים לה, מאיפה היא באה ומה היא עושה. אני לא יודע מה היא אוהבת, למרות שהייתי מעדיף שיהיו לנו לא מעט תחומי עניין משותפים, אבל גם כאלו שלא, בשביל שנוכל ללמד האחד את השנייה דברים, להשלים אחד את השני. זה נכון לכל תחום ועניין, אפילו מוזיקה (אם כי הייתי מעדיף שיהיה לפחות סוג של מכנה משותף ולא הבדל עצום בסגנון). דווקא על דבר אחד לא הייתי מתפשר והוא קשור לספורט: אם במקרה היא אוהבת ספורט, רצוי שתאהב את הקבוצה הנכונה, אחרת זה יהיה כמעט בלתי אפשרי מבחינתי. גם עם השריטה הזאת צריך לחיות. אני לא מוותר על הרצונות האלו. אני לא מוכן להגיד לעצמי שהאהבה פסחה מעליי. כל עוד קיימת התקווה הזאת, יש סיבה להמשיך ולא להפסיק. "הו יפתי המופלאה והרחוקה [עדיין מחכה לך – גידי גוב]
אני לוחש געגועי
האם גם את לי מחכה?"
12 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
22 |
הקליק [פרויקט אוהבים 2006] | |
|
תגיות:
|
קליק. לפעמים זה מה שמחבר בין אנשים. לא תמיד שמים לב לזה, וכששמים לב, לא מבינים איך היו החיים בלי זה. קליק קטן, לפעמים זה מה שמספיק להתחיל חברות גדולה. את פוסט האוהבים השנתי אני רוצה להקדיש לחברים הכי טובים שלי. כשהתגייסתי, אמרו לי שחברים טובים אני אמצא מיטה ליד באוהל בטירונות. מי שאמר לא ידע כמה זה נכון. בשבילי הצבא הייתה תקופה של להתחיל מחדש את החיים, לנער את החיים שהיו לי לפני מעליי ולהתחיל מחדש, כבן אדם חדש. נכון, בסך הכל הייתה טירונות קצרצרה ומגוחכת של חודש אי שם, אבל מצאתי לי שם חבר טוב, מיטה ליד. בסוף הטירונות כל אחד הלך לחיל שלו, עשה את הקורס במקום אחר (אני ליד הבית שלו, הוא ליד הבית שלי) אבל הקשר נמשך, עד היום, 4 וחצי שנים אחרי שהטירונות הסתיימה. מדברים כמעט כל יום (כמה טוב שיש אינטרנט), עוזרים בעניינים (הכוונות בגוש דן/חיפה, שיעורים, ספרים מספריית הטכניון). אחרי שהחלפנו חוויות צבאיות אנחנו מחליפים עכשיו חוויות סטודנטיאליות, אני ממקום מושבי והוא שם למעלה, בקצה ההר. המשך השירות הוסיף עוד שניים לרשימה. כשמתחיל השירות האמיתי, ביחידה קבועה, מתחילים להכיר לאט לאט את האנשים, להבין מי נגד מי ולמה, לשרוד בפוליטיקה המקומית שבין אנשים הקבע לבין עצמם לבין חיילי החובה. דווקא המוזיקה חיברה בינינו, והכל בגלל ארקדי דוכין ומיכה שטרית. אחד זיהה את זה והתחברנו. בדרך הוא הכיר לי עוד בן אדם והם ביקשו את עזרתי בסידור אוסף שהם הכינו עם כל הדיסקים של הנטאשות ושות'. הכנתי, והמנגינה עודנה מתנגנת באוזניים. אם הם לא היו, הייתי כנראה משתגע ביחידה, הם שמרו לי את השפיות. הופעות (אין כמו ניצנים או צוותא), טיולים (אכזיב) ומה לא, ועוד היד נטויה. אלה שני הקוראים הראשונים של הבלוג הזה (נו, טוב, אחד מהם גרם לי לפתוח אותו) ככה שיש להם מקום של כבוד. הידידות. ידידות שונות מחברים. ההבדל העיקרי מתחיל ונגמר בעובדה הקטנה והפשוטה: תמיד יהיה את המשהו ההוא ברקע, או שלפחות יהיו כאלו שיחשבו. לא מזמן הייתה לי שיחה עם מישהי בנושא שטענה (חברה שלה טענה) שבחור ובחורה לעולם לא יוכלו להיות "רק ידידים". תמיד יהיה משהו. יכול להיות שזה נכון, כל אחד ואיך שהוא רואה את זה. זה תלוי בהמון דברים ובעיקר ברצון של שני הצדדים להפוך ידידות למשהו שהוא הרבה יותר מזה. כאן בא הסיכון הכי גדול שזה פשוט יהרוס את הכל. לא תמיד זה שווה את זה. לפעמים שווה לוותר על ידידה בתור בחורה, ולהרוויח אותה פי כמה וכמה בתור בן אדם. יש לי שתי ידידות. שתיהן מכירות אותי הרבה יותר טוב מכל אחד אחר (עוד הבדל בין לדבר עם גבר ובין לדבר עם אישה...). האחת הכרתי כשעבדתי בעבודה מועדפת לפני קצת יותר משנה. אין ספור פיקסלים נשפכו כאן עליה, והייתי צריך לדעת לסדר לי את הראש ולהרוויח בן אדם בחיים שלי. הוכחה שמאחורי גוף ופנים יפות מסתתר בן אדם טוב עם לב זהב. קליק שנוצר ואי אפשר לנתק אותו. גם על השנייה אני מסתכל ולפעמים לא מבין איך נוצר קשר כל כך חזק. מאז שהבלוג קיים פנו אליי לא מעט אנשים דרך כל התוכנות, והתחילו בשיחה. עם רובם השיחות מתנהלות מדי פעם, שואלים מה קורה, מחליפים חוויות, מוסיפים עוד קצת מעבר להצצה שמספקים הבלוגים. היו לי לא מעט שיחות ארוכות אל תוך הלילה, אבל איתה זה היה שונה. אני שקט והיא לא סותמת, אני רגוע ושקול והיא פרועה, אני אופטימי והיא יכולה להיות מאוד פסימית, ולמרות הכל נוצר קליק. היא זאת שלימדה אותי להיפתח, להנמיך קצת את החומות שהקמתי מסביבי וגם לצאת מהמחבוא שהכינוי ברשת יוצר, היא זאת שהייתה שם בשבילי כשהייתי צריך אוזן קשבת לשפוך את הלב (גם אם זה היה מול מקלדת), היא אחת שמסוגלת לגרום לי לדאוג לה מאוד ולא להפסיק עד שאני שומע ממנה שהכל בסדר. ויש עוד, אבל לא כאלה. הלוואי ולכל מי שקורא כאן יהיו חברים כאלו. זה הפוסט לשנה זו, מקווה שבשנה הבאה אני אוכל לספר גם על אהבה אמיתית, שאולי תמלא את החלל שיש לי בחיים.
17 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
22 |
עיין ערך אהבה [פרוייקט אוהבים 2005] | |
|
תגיות:
|
אהבה. מילה קטנה, בסך הכל 4 אותיות. אני לא מכיר עוד מילה כל כך קצרה עם כל הרבה משמעות. מילה אחת קטנה שמסובבת אנשים לגמרי. פוסט אוהבים שלי השנה ינסה להבין בדיוק מה היא רוצה ממני, מכל הבחינות, מכמה שיותר כיוונים. 4 קטעים קצרים בתוך פוסט אחד גדול. יש כל כך הרבה מזה מסביב שפשוט קשה להחליט מאיפה להתחיל. אני מתחיל את הכתיבה כשאני מרכיב לעצמי פלייליסט. מוזיקה מבחינתי זה סוג של תרפיה. אני לא משתמש בה בשביל לזוז, לרקוד אבל היא תמיד ברקע אצלי. המוזיקה שאני הכי אוהב היא כזאת שלוקחת אותי הכי רחוק שאפשר, זאת שאיתה אני צולל לעולם אחר. כל מה שצריך זה ללחוץ על PLAY, לעצום את העיניים ולתת למנגינה ולמילים להיכנס הכי פנימה שאפשר. אין הרבה שירים שמסוגלים לגעת כל כך בעצבים הפנימיים, יש כאלה שאני לא מסוגל לשמוע אותם מרוב שהם נוגעים. בגלל זה אני לא מצליח להגדיר לעצמי כיוון מוזיקלי ספציפי שאני אוהב ואני לא יודע מה לענות לאנשים ששואלים אותי. אני מחפש זה את התחושה הזאת שהנפש מתחברת למה שהיא שומעת. השירים שאני אוהב הם אלה שהכי נגעו בפנים, הם אלה שמעצבים את האישיות שלי. הם מופיעים פה משמאל (וכן, הרשימה צריכה עדכון). לפני שנה בערך, הייתה לי אהבה מסוימת בחיים. הייתי פוגש אותה פעם בשבועיים בשבתות, לוקח איתי את הצעיף בצבע שלה, בוחר את החולצות שהיו אמורות להביא מזל, לוקח את האוטו ונוסע ליפו. לפעמים אוסף חבר או שניים בדרך, לפעמים מגיע לשם ישירות, מחנה את האוטו ליד אי תנועה ועושה את הדרך שנשארה ברגל. עובר מחסום משטרתי אחד, אחר כך את הביקורת בכניסה, עולה במדרגות ותופס את המקום שלי בין שאר האנשים מסביב, שהרגישו אותו דבר כמוני. כולם מחכים שהיא תופיע ואז מתנתקים מהסביבה לכמעט שעתיים, שבהם רק מה שקורה מול העיניים זה מה שחשוב. העצבנות מסביב חוגגת, אבל ברגע אחד קטנטן הכל משתנה, והשמחה שנאגרת בעצבנות יכולה להתפרץ ואין לה גבול. מה שקרה בשעתיים האלה השפיע על המצב רוח שלי בימים שאחר כך. בשבתות שהיא הייתה נוסעת רחוק לא הייתי מצטרף, אבל הייתי שם ברוחי ועם הרדיו הקטן שהעביר אליי מה שקורה שם. בסוף השנה שעברה החלטתי לחתוך. אחרי 3 שנים, זה כבר לא היה אותו הדבר כמו פעם. האווירה נהייתה קודרת יותר, האהבה של האנשים מסביב דעכה והפכה לכעס ולרוע, ואני כבר לא מצאתי את עצמי נהנה. הרגשתי שעדיף לי להשאיר את זה בצד, לשמור על הכסף אצלי ולקחת קצת מרחק. בתחילת השנה נראה כאילו עשיתי טעות כשהכל נראה פתאום טוב. אפילו הוצאתי 500 שקל בשביל שני ביקורים (שהתגלו כרגעי השיא של השנה), אבל מאז הכל התפרק והתחילה להתפתח אצלי אדישות למצב שלה. התקופה האחרונה היא תקופה של חיזור. היא מחזרת אחרי כל אותם אלה שהפסיקו לבקר אותה, שהתחילו להיות אדישים אליה, שהפסיקו לאהוב אותה. היא אוספת מתנות ומפזרת הבטחות על עתיד טוב יותר. אני לא יודע אם זה קונה אותי. בכל זאת, אני כנראה לא אהיה בסביבה בשנה הבאה. אבל יש שיפור, יש תקווה. פעם האמנתי שהבחורה שתבוא ותסיט את האהבה הגדולה בלב שלי מהקבוצה אליה, תזכה בו להרבה מאוד זמן. היום המשימה הזאת נראית הרבה יותר קלה, אבל עדיין לא פשוטה. יש את האהבה הזאת, למקום שבו נולדת, לארץ שבה גדלת. להיות קשור למה שהיה, למה שגורם לנו להיות כאן. לחגוג ביום העצמאות כאילו כמה שעות קודם לא הזלנו דמעה על אלה שמתו, להתרגז מכל השמצה, מכל בידוד, מכל מחשבה נגדנו. לנפח את החזה בגאווה על כבוד שמביאים, ואחרי זה לרוץ בכל רחבי הרשת בשביל לראות את זה. להיות שגריר שלה מול זרים. להתפעל מחדש מהנופים שלה ולחפש את כל המקומות הנסתרים ביותר שלה, אלה שהררי הזבל עוד לא הרסו, אלה שהכי קסומים והכי יפים מכל מקום אחר בעולם. המרחבים האלה קוראים לי לפעמים, לבוא ולגלות אותם. עוד לא החלטתי אם אני רוצה לנסוע לנקות קצת הראש בחו"ל בקיץ הקרוב. בפנים תמיד יהיו הקולות האלה שישאירו אותי כאן, שיגרמו לי געגועים לריח, לאווירה, לחדשות כל שעה. משוגע כמו כל העם. (ורק להבהיר: אין בטקסט הזה מילה על פוליטיקה. אני מאמין שהחיים חזקים מכל פיסת אדמה) ויש עוד אהבה אחת. זאת שעוד לא ממש יצא לי לחוות, להרגיש את כל העוצמה שלה. זאת שהיא כמו סם, שגורמת הזיות, שגורמת לאנשים להתנהג מוזר, שממכרת ושכאב הגמילה הוא קשה. בשבועות האחרונים יצאה להתנסות בקמצוץ מכל זה. התנסיתי ונשרטתי. ימים יגידו כמה עמוקה השריטה הזאת, אבל הימים האלה יסגרו את הפצע ויעלימו את הצלקת, אם תהיה. למדתי מה אני צריך, מה אני מחפש. המחשבות בתקופה הטובה, לפני שהכל התפרק לי בפרצוף, נתנו לי כיוון של איך צריך להוציא את כל הדברים האלה החוצה. המחשבות האלה כיוונו אותי להבין מה זה בדיוק הרגשות שאני מרגיש. הרצון להעלות חיוך, להעלים את כל הכאבים ברגע, הרצון לחפש מישהי לקום איתה בבוקר (ולא רק ללכת לישון איתה). אני וההיא, זה לא נועד לקרות. יש לה דרכים אחרות להיות מאושרת (למרות שהיא בכלל לא). אני ממשיך בחיפושים שלי. יש יותר מ-6 מיליארד אנשים בעולם, יותר מחצי מהם נשים. יש אחת בשבילי, לא? ואם זו לא אופטימיות, מה כן?
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הבא
דפים: 1 2
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,379
כניסות