אז ככה באמת נראים החיים האמיתיים שאחרי התואר. דירה שכורה רק לעצמי, אוטו מהעבודה ומשכורת מכובדת.
העיר הגדולה קוראת לי, עכשיו נראה לאן ממשיכים מכאן.
אוגי, 41, תל אביב.
טבעות:
« טבעת בודדה. » ±
« צהוב/ה » ±
| מיקרו אוגי |
| שכנים |
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת
| הקוראים האחרונים |
אמילי1212
Pillow
Violetsunרוג_Kaia Girlשמחת זקנתיLIL_WHO
Suga Mamaקמיל ה
Yuval's Studio.
ארכיון:
חיפוש טקסט בקטעים:
1/2018
|
23 |
חופשה כפויה - תחילת השבוע השני בבית | |
|
תגיות:
|
"תל אביב מתנמנמת בחוף, לשפת הים התיכון, עצלה, לא כל כך יפה...” [הביאו את הסתיו – איפה הילד] כל הסופרלטיבים, כל הכותרות שמתארות את ההבדלים הגדולים בין חיפה ותל אביב נכונים. זה כל כך מדהים לראות את ההבדלים האלו. השבוע השני לחופשה הכפויה מתחיל. יום רביעי בבוקר, אני והתל אביבית הולכים לים. זה היה עוד מתוכנן שבוע לפני, קצת לנוח מכל המבחנים. הפעם זה היה לנוח מכל הבלגן שמתרוצץ מסביב. חוף הים שקט לגמרי, עם לא מעט אנשים שמנצלים עוד יום של קיץ לברוח מכל החדשות. הדבר היחידי שמחזיר למציאות היא הטלוויזיה שפתוחה במזנון שמוכר גלידות במחירים מופקעים והמסוקים שטסים להם לצפון הרחוק. גם כאן, בבית, אני כל הזמן שומע אותם טסים להם הלוך וחזור אל בסיס חיל האוויר שבסביבה. אצל אחותי בבסיס, לעומת זאת, החיים כרגיל ככה שהיא מספיקה ללכת לשיעורי ספינינג ולרחצות ליליות בבריכה הבסיסית. כל כך משעמם לה, עד שהיא ביקשה העברה לעזור בבסיסים אחרים. גם בגזרת הלימודים אין חדש. אחרי שהודיעו שהיום מחזירים לעבודה את הסגל האקדמי והניהולי ושיודיעו מה קורה עם הבחינות, יצאה אתמול הודעה שבישרה על כך שגם השבוע לא יתקיימו בחינות, וזה דווקא שבוע שהיו אמורות בו להתקיים 2 בחינות. הבאה בתור ביום ראשון הקרוב, והטכניון התחייב להודיע עד יום שלישי בערב אם הוא מתכוון לקיים אותה או לא. כרגע לא ממש נראה שזה מה שיקרה, אחרי שהבוקר נחתה קטיושה ממש לא רחוק, והרגה בן אדם. גם אם יהיה קצת שקט, לא נראה לי שאפשר ללמוד בלחץ הזה, בטח אי אפשר אחרי שהאזעקה מתחילה לנגן ברחובות. אבל אי אפשר לברוח לגמרי מכל הבלגן הזה. חדשות מסביב לשעון, עדכוני אינטרנט ולא חסרים דברים נוספים. שיחות עם אנשי הצפון נקטעות בגלל הצופרים, תמונות מוכרות מופיעות ולאף אחד אין ממש ראש ללמוד ולהתרכז בחומר. לקחתי איתי רק את החומר לבחינות של השבוע, ככה שיש לי בעיה עם החומר של הבחינה שאמורה להתקיים ביום ראשון הקרוב. כל סיכומי ההרצאות שלי נשארו בחדר בחיפה (תרגולים פורסמו ברשת), ככה שהמצב טיפה בעייתי, רק שאחרי מה שקרה היום, הסיכוי שהבחינה תתקיים הוא קלוש. וככה אני יושב לי בבית, נוזל מהחום, מחפש מה לעשות (אין ממש ראש ללמוד) ולא ממש מצליח. לעבוד אי אפשר, כי אני לא יודע מתי יהיה אפשר שוב להיבחן, ללמוד אי אפשר כי אי אפשר להתרכז ואין לי כאן את השקט שלי (רק בחיפה יש לי, אבל לא נראה לי שאזעקות זה שיוצר אצלי שקט). כל מה שנשאר זה להתחיל לעשות את תכנוני הקיץ שלי, לסדר קצת את המחשב, את השולחן ואת הראש. גם לבלות אין ממש חשק, אבל צריך לצאת קצת מהבועה הקטנה שלי ולהתחיל לעשות דברים שדחיתי לחופש. עכשיו יש לי חופש, גם אם כפוי. זה הזמן להתחיל להזיז לעצמי את החיים. אז בינתיים יושבים בבית ומשתגעים, שומעים בחדשות על מצב הטחורים של נסראללה, מתווכחים עם אנשים שחושבים שהם יותר חכמים בסקייפ ולראות חדשות בטלוויזיה החדשה שהופיעה בבית כשחזרתי הביתה לפני שבוע (פלזמה ענקית – עכשיו אפשר לראות תמונות פנורמיות של חיפה ואת החצ'קונים של אהוד יערי בגודל טבעי..). בחזרה לשעמום...
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
|
16 |
שוב לא שקט | |
|
תגיות:
|
ביום חמישי עוד הייתי אדיש לנחיתת הקטיושה בעיר. זה רחוק אמרתי, חתיכת פח קטנה שעשתה הרבה רעש ולא יותר מזה ואין סיבה להיכנס מהדבר הזה לפאניקה. אחרי שהבנתי שללמוד אני לא מסוגל (שיחות הרגעה טלפוניות, להרגיע אנשים היסטריים מסביבי), החלטתי ללכת לידידה שגרה לא רחוק, לא בגלל שהחדר שלי הוא הדבר הכי לא ממוגן שיש (ולה יש ממ"ד), אלא ביקור רגיל ושיחה שהיא הבטיחה לי כבר לא מעט זמן. אחר כך חזרתי לחדר לישון שם (שיחה לא הייתה). הבוקר זה כבר היה סיפור אחר. קבעתי ב-9 בבוקר עם מישהו ללמוד למבחן מחר בחדו"א אצלי בפקולטה. כמה שניות אחרי שיצאתי מהביתן התחילו הבומים. זה היה ברור שזה לא עוד בום על קולי שמשאירים אחריהם עשרות המטוסים שטסים צפונה בימים האחרונים. אחרי הראשון היו עוד כמה, חזקים יותר וקרובים יותר. התחלתי להגביר את קצב ההליכה שלי לכיוון בניין הפקולטה (לשם אני אמור להתפנות אם קורה משהו). בדרך עוד הספקתי להוציא שיחה לאמא שלי להודיע לה שהיו בומים חזקים ושאני מחפש לי מחסה, והעיקר שלא תדאג. כשהגעתי לפקולטה נפגשתי עם מי שהתכוונתי ללמוד איתו ואז ראינו באינטרנט את הידיעה הראשונה על נחיתת מטח טילי קטיושה בעיר. שנייה אחר כך הצופרים התחילו לעבוד. החזרתי את המחשב לתיק וסחבתי את הבחור אל תוך חוות המחשבים, שם ידעתי שיש לפחות 2 מרחבים מוגנים (שאחר כך הסתבר שהיו נעולים), וגם החווה עצמה מספיק מוגנת. חיברתי את המחשב (לקח לו כרגיל שנה להתחבר) בשביל לראות חדשות וגם לנסות לתפוס את אמא שלי דרך האינטרנט, בעיקר כי זו הדרך היחידה לתקשר עם העולם שבחוץ אחרי שהרשת הסלולרית קרסה (וגם ככה אין קליטה בתוך החווה). אחר כך כבר הצלחתי להודיע לאבא שלי ולאחותי, וגם לסבא וסבתא שלי ולתל אביבית שהכל בסדר ובינתיים שורדים. אחר כך ניסיתי ליצור קשר עם החברים שנמצאים באזור, לראות שגם אצלם הכל בסדר. לאורך כל הזמן הזה התחילו לטפטף מיילים מהנהלת הטכניון. בהתחלה ביטלו את המבחנים היום, אחר כך הוציאו הודעה שכל המבחנים מבוטלים עד להודעה חדשה, ואחר כך גם הוסיפו את העבודות. בסוף יצאה הודעה רשמית שהכל סגור. ב-12 קם ההוא שרצה ללמוד איתי למבחן מחר והודיע שנשבר לו והוא רוצה לנסוע הביתה, למרכז. יש לו אוטו והוא מוכן לקחת אותי איתו. אחרי התלבטות קצרה החלטתי שאין לי מה לחפש בצפון, רצתי לחדר, ארגנתי תיק והעמסתי הכל לאוטו. בריחה? אולי. באתי לחיפה בשביל ללמוד, ואם אין לימודים אין לי סיבה להיות שם. גם ככה תכננתי לרדת דרומה אחרי המבחן מחר הרבה לפני שכל הבלגן התחיל, לנקות קצת את הראש ולהיות בבית אחרי שבועיים לא קלים מבחינת לימודים. אז עכשיו אני בבית, מחכה להתפתחויות, מחזיק אצבעות ומקווה לטוב ולשקט. בסופו של דבר, מותר לדאוג לאנשים שחשובים לי. השאלה היא כמה הם דואגים בחזרה...
21 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות לכאן קישור ישיר לקטע
הדף הקודם
דפים: 1 2
אוגי 2011, כל הזכויות שמורות
29,378
כניסות