מיקרו אוגי

שכנים

Symphony
NineLives
Suki da yo
מקליין
צבובה
אראמיס
בימבה
יובל
פ(י)לו
סימבה
האחת

הקוראים האחרונים

אמילי1212
Pillow
Violetsun
רוג_
Kaia Girl
שמחת זקנתי
LIL_WHO
Suga Mama
קמיל ה
Yuval's Studio.

 

26 10/2013		קיצור תולדות הזמן
		תגיות: יומן מסע, יוצא אל האור, לב, אהבה ויחסים, אופטימי

אף אחד לא זוכר מתי היה בדיוק הרגע הראשון, אבל זה כנראה היה איפשהו לפני קרוב לשנתיים. חבר טוב הביא לבירה את הבחורה החדשה שהוא יוצא איתה והפעם הייתה קצת יותר שפה משותפת בינינו. מתישהו שניהם נפרדו אבל הקשר שלנו נשמר בזכות שהפכנו ל-movie buddies. לאט לאט התחיל להיווצר ולגדול פיל בינינו עד שכבר אי אפשר היה להתעלם ממנו. היא זו שהצביעה עליו ראשונה ואני קצת כמו אידיוט היססתי והיססתי (בכל זאת, אקסית של חבר) עד שבסופו של דבר, עם קצת עזרה ודחיפה, שאלתי אותה אם היא רוצה לצאת, איך לא, לסרט.

דווקא הדבר שאנחנו הכי פחות זוכרים מאותו ערב היה הסרט. זה היה סרט מטופש למדי, מלא פיצוצים וכוכבי אקשן מזדקנים, אולם כמעט ריק באמצע הלילה, וכל מה שאנחנו היינו עסוקים בו זה להתקרב האחד לשנייה ולתת לפיל להתפרץ. הצלחנו (בקושי) להחזיק מעמד שבוע עד לסופ"ש הראשון שבילינו ביחד ולא היינו מסוגלים להיפרד בכלל. אחרי הסופ"ש הזה כמות הלילות שבילינו בנפרד הלכה והתמעטה ולי זה היה מאוד נוח, במיוחד שהיא גרה ממש קרוב לעבודה שלי. בערך חודשיים וחצי לתוך הקשר כבר נשארתי לישון אצלה בדירה כשהיא הלכה למשמרת לילה בעבודה שלה תחת התירוץ שצריך לשמור על שני הכלבים שלה מפני סופת הרעמים שהייתה באותו הלילה. לשניהם כמובן לא לקח הרבה זמן לקבל אותי כשותף נוסף שגר בדירה, דואג להם לאוכל, משחק איתם עם הכדורים ונותן להם המון אהבה (וגם מקבל בחזרה). אחרי הלילה ההוא כבר היה לי ברור שאין יותר מדי טעם להחזיק בדירה הקטנה שלי בתל אביב והיא נשארה רק כמקום להחזקת בגדים וכביסה (וגם כצימר קטן בעיר הגדולה אם רצינו לבחור אליו מהפרבר).

אחרי שכבר הבנו שהמשפחות מתלהבות מהקשר, ושאין טעם להחזיק שתי דירות קטנטנות, התחלנו לחפש דירה משלנו ותוך שבועיים מצאנו אחת מושלמת, קרובה לשנינו לעבודה, גדולה מספיק בשביל שני הכלבים (למרות שאין להם גינה) ובסביבה טובה. קנינו ועיצבנו וסידרנו לנו קן קטן משלנו, דירה של גדולים ולא של רווקים סטודנטים שרק מחפשים את הריגוש הבא בחיים. היות וגם ככה סוג של גרנו ביחד כמה חודשים (אצלה), זה נראה טבעי וכל אחד מצא את המקום שלו ובעיקר את הביחד שממש רצינו.

וכמו כל דבר טוב בחיים, דווקא אז העבודה שלי התעוררה והחליטה שהגיע הזמן לשלוח אותי לשלושה שבועות בחו"ל. בלית ברירה היא ליוותה אותי לשדה התעופה וחציתי את האוקיאנוס בשביל לדאוג לעוד כמה דולרים לחברה. רק אז הבנתי את המשמעות שלה בחיים שלי, והגעגועים היו הרבה יותר חזקים ממה שחשבתי שהם יהיו. התכתבנו כל יום במייל, שלחנו תמונות אחד לשנייה, דיברנו בטלפון לפני שהייתי הולך לישון וכשהיא בדיוק קמה ולא היינו מסוגלים להעביר כמה שעות בלי לדבר בצורה כזו או אחרת. בדיוק באמצע התקופה, הכלבה שלנו נפטרה והותירה את שנינו שבורי לב, וזה היה קשה שבעתיים כשאני רחוק בלי יכולת לחזור (ביקשתי ולא נתנו לי) והיא נשארה לבד עם הכלב לטפל בהכל. לקח יותר משבוע עד שהגיע הרגע המיוחל וחזרתי, רק בשביל להישאר איתה ולא יכולנו אפילו להיפרד לכמה רגעים קטנים.

כל חודש שעבר ביחד נחגג ביציאה למסעדה וארוחה טובה (גם אם זה היה רק ופל בלגי משובח בגלידריה מול הבית). כשהתקרבנו לשנה, שאלתי אותה אם היא רוצה לטוס ולחגוג את זה בחו"ל והיא בחרה את פריז. למרות אינספור ניסיונות לעכב אותנו (שנת לימודים שנפתחה שבוע מוקדם מהמתוכנן, טיסת עבודה נוספת שהתבטלה ברגע האחרון, כלב שהחליט לפתח דלקת יומיים לפני ההמראה ואפילו מטוס עם תקלה טכנית) לא מנעו מאיתנו להמריא לשם ולחגוג. ביום השנה עצמו עלינו למעלה אל הסקרה-קר, לתצפית על כל גגות פריז שהיו מכוסים אז בערפל הבוקר, ותוך כדי שיחה קטנה בינינו שניסתה טיפה לסכם את כל מה שעבר עלינו, שלפתי משהו מתוך התיק שהצלחתי איכשהו להחביא טוב טוב ממנה במשך שבוע שלם. היא הייתה מאוד מופתעת מזה ובכלל לא ציפתה לזה (לפחות לא באותו הרגע), היא בקושי יכלה לדבר מרוב התרגשות ואפילו התחילה קצת לבכות.

 

והיא אמרה כן.

 

עבר כמעט שבוע מאז ואנחנו מרגישים כאילו אנחנו בסוג של חלום מרוב כמות האהבה שמורעפת עלינו. המשפחות מאושרות (אבא שלי תופר חליפות, אחותה כבר בוחרת שמלה וסבא שלה חיכה לנו בשדה התעופה בארבע לפנות בוקר עם זר פרחים ענקי ודמעות בעיניים), ואפילו בפייסבוק לא ציפינו לכמות כזו של תגובות ומספר תלת ספרתי של לייקים. עוד לא ממש התחלנו לתכנן את הכל או אפילו לחשוב, כי פשוט עוד לא הספקנו לעכל את כל מה שקרה. זה מרגיש פתאום משהו של אנשים גדולים כשמילים שמתחילות ב-ח' נזרקות כל הזמן לאוויר, ואני שרק לפני שנה ומשהו בעיקר הסתכלתי כמה חודשים קדימה, פתאום מתחיל לתכנן חיים שלמים עם בת זוג, כלב ומשפחה שלמה שאימצה אותי מהר מאוד לחיקה. רגע לפני שאני נכנס לעשור הרביעי של החיים שלי, הם נכנסו למערבולת גדולה, לשינוי תפיסה ובעיקר להתבגרות מהירה.

למרות כל זה, זה מרגיש הכי נכון שרק יכול להיות. כשאחותי בירכה אותה, היא אמרה לה שהיא אף פעם לא ראתה אותי מאושר כל כך כמו בשנה האחרונה, ושהתחולל אצלי שינוי ענקי. אני כבר לא אותו בחור שהיה כל הזמן לבד עם המחשבות שלו, שחולם בהקיץ על חיים טובים יותר, מקווה למצוא לעצמו מישהי שלא תעביר אותו סרטים, תעשה לו את המוות או סתם תגרום לו להוציא עליה המון כסף, ובעיקר למצוא מישהי שתהיה קודם כל חברה טובה, אוזן קשבת ואחת שתראה אותי בדיוק כמו שאני רואה את עצמי, עם כל השריטות והשיגעונות כולל אלו שאחרים לא רואים. איתה זה היה כל זה ואפילו עוד יותר מזה, ברמות שאפילו לא הייתי יכול לדמיין. הקרבה, האינטימיות, החברות, השותפות לחיים, האוזן הקשבת, הם הרבה יותר מכל מה שהיה לי עכשיו, והיא גם נשארת, בלי להרגיש שהיא מתרחקת בגלל חברים אחרים, לימודים, מרחק גיאוגרפי או כל סיבה אחרת שבגללה חברים אחרים החליטו להתרחק קודם. נדמה שכל משבר שעברנו בחיים שלנו בשנה האחרונה (ולא היו חסרים כאלו) רק חיזק את הקשר בינינו וקירב אותנו יותר ולמרות שעברנו "רק" שנה אחת ביחד כזוג, זה מרגיש לשנינו כאילו זו עדיין רק ההתחלה ויש לנו עוד המון לגלות ולחוות בדרך ביחד.

 

לולי ואוגי, סיפור אהבה. סוף השנה הראשונה, תחילת החיים. 

שמור   בטל

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של Quicksand ב-26/6/2016 17:06

 

27 9/2009		עניינים שבלב - חשבון נפש לפני כיפור
		תגיות: יוצא אל האור, לב, מסעותיי עם עצמי

כל אחד מגדיר לעצמו איך הלב נראה. יש כאלו שיראו אותו בתור שריר גדול שמחולק לארבעה חדרים עם צינורות שנכנסים ויוצאים, אחרים רואים צורה סימטרית אדומה עם שפיץ בתחתית שאפשר למצוא על קלפים (ולא רק). אני רואה את הלב בתור צורה אבסטרקטית מבחוץ שמחולקת בפנים לתאים תאים, כשכל תא מייצג משהו חשוב. יש אזור שמוקדש לזיכרונות ולתחושות, אחר לחפצים ועוד אחד לאנשים. המרכז הוא החלק החשוב ביותר וככל שתא נמצא קרוב למרכז, ככה התוכן שלו הרבה יותר חשוב. הכל בפנים יכול להיות דינמי, תאים זזים ממקום למקום בהתאם לזמן בדיוק כמו שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים.

לפני שנה, כמעט בלי אזהרה מראש, תא שהיה ממוקם מאוד קרוב למרכז התפוצץ. גם עכשיו קשה לי לשים את האצבע על שרשרת אירועים מסוימת שהובילו לזה והאמת שכבר אין טעם לנסות ולהבין מה קרה. במשך כמה חודשים החור שנפער דימם בצורה די רצינית, והכאב התערבב בתחושות של בלבול ותדהמה לא ברורים. בנקודה מסוימת הבלבול התחלף באכזבה מסוימת וכעס שכילה את מרבית השאריות של החדר. המיקום המרכזי של החדר היקשה מאוד על עצירת הדימום ועל סתימת החלל שנפער במקומו. יכול להיות שזה גם נבע מתקווה מסוימת שניתן לבנות מהשאריות את החדר מחדש, אפילו באותו מיקום. זה נבע מתוך התמימות שקירבה מסוימת וחברות שעל פניו נראתה חזקה מאוד וקרובה מאוד יכולה לגשר על פערים שצצים, כזאת שתגרום לך להתעלם מהדברים הרעים ולהתרכז רק בטובים (כי לרוב הם יותר חזקים ויותר משמעותיים). ככל שעבר זמן התמימות נמוגה והשאריות נעלמו אבל החור עדיין נשאר והפצע עדיין מדמם, גורם לי לחשוב על מה שהיה שם בפנים מפעם לפעם.

שנה אחרי וכבר קורים תהליכים שיובילו לסגירת החור והפסקת הדימום. זה מעייף ומתסכל אותי כל פעם מחדש להיזכר בזה, ושום דבר כבר לא יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולהחזיר את הכל למצב שהדברים היו לפני כן. התאים מסביב באותה שורה מתרחבים ומנסים למלא את החלל הזה (וגם לפנות מקום לתא נוסף שהצטרף לשורה הזו במהלך השנה) ולהתגבר על הטראומה שנוצרה. חלל מדמם רק תוקע אותך במקום ולא מאפשר לך להתקדם, לגלות חוויות חדשות ולהכיר עוד אנשים וכאב הפיצוץ רק מרתיע אותך מלנסות להכיר כי פיצוץ כזה יכול לחזור. אבל אי אפשר לחיות ככה, במירמור תמידי ובתחושה של כאב וכעס. החיים אמורים להתקדם קדימה ולא להיתקע במקום.

הפוסט הזה הוא לא השלמה עם המצב. הוא לא בקשת סליחה או רצון לקבל סליחה כי פשוט כבר אין על מה. מילה אחת קטנה, גם אם היא תהיה מלאה בכנות, לא תוכל להחזיר אמון שנבנה במשך כמה שנים והתפוגג תוך חודשים, וגם לא יהיה ניתן לבנות את האמון הזה בחזרה באותו אופן. הפוסט הזה בשבילי הוא כמו יוד שאותו אני מטפטף אל תוך הפצע במטרה לסגור אותו ולאפשר לי להשתמש במקום הריק לצורך דברים אחרים, חשובים יותר. אי אפשר לחיות בעבר ואי אפשר לשנות את מה שהיה, וגם אם היה אפשר, לא בטוח שהייתי רוצה לשנות כי מכל דבר בסוף אנחנו לומדים, בין אם זה משהו קטן וחסר משמעות או גדול ומלא ברגש. כמו כל דבר בחיים, אני רוצה לצאת מהסיפור הזה בן אדם טוב יותר, שיודע להבחין טוב יותר מי הוא חבר אמת. מכל הדברים שעברו עליי בשנה האחרונה, זה הדבר שהכי חשוב לערוך לגביו חשבון נפש, כדי להבין קצת יותר טוב מה קרה ולא להגיע לדבר כזה שוב. גמר חתימה טובה.

(נכתב בהשראת הפוסט הזה)

שמור   בטל

2 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-29/9/2009 01:47

 

8 12/2007		דצמבר 07: אמונה
		תגיות: לב, מסעותיי עם עצמי, אופטימי, פתיחת חודש

לכל אחד יש את הרגעים האלו, שבהם הכל נראה אבוד, ששום דבר לא הולך, שכל מה שמנסים פשוט לא עובד. רגעי המשבר האלו הם הרגעים שבהם האמונה הפנימית היא זו שצריכה לעבוד הכי חזק, למשוך החוצה מתוך הבור שאליו נופלים, אבל מה עושים כשגם האמונה מתערערת וכבר אין לה את הכוחות להעמיד על הרגליים?
כשלא מצליח כלום, תמיד תנסה להפיל את האשמה על המעשים הקטנים, על האמונות הטפלות הכי ביזאריות שרק אפשר למצוא, אפילו כשיודעים שזה הדבר הכי מופרך שרק יכול להיות. הכי קל להגיד שזה בגלל שלבשת בגד מסוים, דרכת על שפת המדרכה בצבע הלא נכון או אפילו בגלל זוג המשקפיים שלך, שבאופן פלאי כשאתה שם אותם עליך קורים הדברים הפחות נעימים בחיים שלך. במה כבר אפשר להיאחז כשמאמינים שמשהו לא בסדר בעולם, שמרגישים שתקועים כל הזמן באותו מקום, באותו מצב, בלי יותר מדי אפשרות לשנות?

כשהאמונה העצמית מתערערת, מתחילים להרגיש את השחיקה הכללית, תחושה של ייאוש מצד אחד ואדישות מהצד השני. כבר לא יודעים מאיפה לשאוב את הכוחות בשביל להסתער קדימה פעם נוספת ולנסות לנטרל את כל המוקשים ולהתחמק מכל הפצצות בדרך ליעד. קשה לגייס אותם ולגרום להם להאמין שהקרב לא אבוד מראש, שאפשר למצוא את הנקודה שתסדר את המעבר הבטוח הזה קדימה, שאליה צריך להגיע. ההתערערות הזאת פוגעת בכל סוגי האמונות הפנימיים, אפילו באהבה כבר קשה למצוא שביבי אמונה. רק תחושה שגם היא, כמו לא מעט דברים אחרים, לא קיימת, לפחות לא בשבילי.

קשה לקום בבוקר ולצאת מהמיטה עם התחושה הזאת. קשה ללכת לישון ולעצום את העיניים. דווקא ברגעים האלו מנסים לנבור כמה שיותר פנימה ולמצוא את השביב הקטן של אור שעוד לא כבה, שמסוגל לחמם ולהשפיע לטובה. דווקא במסע הפנימי הזה, העיניים יותר נפקחות, דברים סוף סוף נהיים בהירים ומובנים וטעויות העבר עולות אל פני השטח. אתה מבין לאיזו רמה הגעת וכמה אתה לא רוצה להיות כזה, כמה אתה רוצה להיות מי שאתה חושב שאתה. זה דבר שמנסה להתוות דרך חדשה מתוך הרצון התמידי להשתפר, להיות בן אדם טוב יותר. הרצון הזה, הוא לא מגיע מתוך כוונה להראות לסביבה שאני מסוגל להיות מישהו אחר ממה שחושבים עליי, מישהו שיראה לאחרים שהוא לא באמת מה שהם חשבו עליו, שהוא מסוגל להתקדם, ללמוד מהטעויות שלו. הדרך הזאת מגיעה מבפנים, והיא מכוונת כלפיי פנים. כל עוד אני לא מסוגל להבין מה קורה אצלי בפנים, אני לא יכול לתת מעצמי שום דבר, בטח שלא לאהוב. אני לא יכול לבקש מאף אחד שיעזור לי, אני צריך לעשות את זה קודם כל לבד. מבין כל הדברים האלו, חשוב לא רק להבין ולהתפתח, אלא גם ליהנות מהדרך, לא לוותר ולא להרגיש רע מכל פיפס קטן. לשמור על הראש למעלה ולעשות הכל בשביל הניצחונות היומיים הקטנים, בשביל להבין את החיים, בשביל להמריא.

"וקול תחינה בבקשה, רק תחזרי אלי...
אמונה,
אחת קטנה שנשארה לי,
והיא צועקת ומכה בי,
שהחורף יזכור שזמנו לעבור."

מצד שני...
תמיד יש את הדברים הקטנים האלו, הטובים. הם עדיין לא נעלמו. הופעה מעולה של שלומי שבן, סיום מהיר של שיעורי הבית (היחידים) שיש לי, קבלת מלגה עם סכום די מכובד, לשבת ולשמוע מוזיקה חורפית שעושה חם בפנים בזמן נסיעה ברכבת כשבחוץ סוער, לשחות 190 בריכות בשבועיים האחרונים ולהרגיש כל שריר, לקבל טפיחות קטנות על השכם, לשמוע ברדיו רגע לפני שהולכים לישון את "לילה טוב" של הכבש השישה-עשר ולמצוא זמן גם לרגעים קטנים של כיף, אפילו אם הם טיפה השקעה. לא הכל רע, בסופו של דבר. זה רק מוכיח שעוד לא איבדתי אותה. עדיין.

"אמונה,
שהשמיים לא ייפלו לי,
שהאמת שבי תלחש לי,
שהחושך ילך,
שהאור ימלא את הכל."
[אמונה - כפיר אפשטיין]

שמור   בטל

3 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות לכאן     קישור ישיר לקטע
תגובה אחרונה של og211 ב-15/12/2007 11:19