1/2005
כמו תהליך של גמילה
התקופה האחרונה הבינה בי דברים.
התקופה האחרונה הבינה בי שפרידה טובה היא כמו תהליך גמילה מוצלח.
זה לא שאתה עוצם את העיניים כשאתה רואה סיגריה, וגם לא שאתה משכנע את עצמך שאין דבר כזה סיגריה בכלל.
אתה יודע שיש, אתה עובר ליד חפיסות סיגריה בחנויות או בכיס של החבר, אתה מסוגל אפילו להחזיק סיגריה ולגלגל אותה ככה סתם, בין האצבעות. אבל פשוט לא בא לך לעשן אותה.
יש סיגריה, יש גם אש, אבל אתה לא מרגיש שום צורך לקרב אותן זו לזו ולשאוף פנימה.
אתה מחפש פורקן וסיפוק במקום אחר, נכון ובריא יותר.
לפני התקופה האחרונה הזאת, שהבינה בי דברים, חשבתי שאני לעולם לא אפרד. שלעולם לא אשכח ושהגמילה שלי לא יכולה להיות מושלמת.
אי אפשר למחוק שנה וחצי בעיפעוף מהיר. זה פשוט לא הולך ככה. החוויות חזקות מדיי והנוכחות שלו עדיין כאן ותמשיך להיות מסביבי מרחפת, כמו שהיא היתה עוד לפני שהכרנו.
לא הבנתי שטעיתי במינוח. חשבתי שלהיפרד פירושו לשכוח, להתעלם, למחוק.
ופתאום שמתי לב שאני שומעת את תוכניות הרדיו שלו ולא נצבטת, נמצאת במקומות שמזכירים לי אותו ורק מחייכת בגלל הבזק זיכרון משעשע, ולא אכפת לי לראות רכב כמו שלו. כשאני מזכירה את שמו אני לא נכווית בשפתיים, וכשעוברת תקופה שלא זכרתי אותו בכלל זה כבר לא מפתיע אותי. קוראים לזה פרידה, קוראים לזה גמילה, ואולי קוראים לזה סיבה שבגללה לא הרגשתי צורך לכתוב כאן בשבועות האחרונים.
יש סיגריה, יש גם אש, אבל אני לא מרגישה שום צורך לקרב אותן זו לזו ולשאוף פנימה.
האש שבי עוד תצית בְּעֵרָה אחרת.
