8/2007
אכזבה וירטואלית
(הקטע הזה נכתב בסביבות 1:30 בלילה, אבל לא נשמר בגלל השבתת האתר לצרכי תחזוקה)
יש משהו נוח מאוד בידידות וירטואלית.
גם אם קרה משהו, אם היה שמץ עלבון או קורט כעס, אם נרשמו שתי שורות של אכזבה או דף שלם של אי אמון, אפשר להמשיך כאילו לא קרה כלום.
אף אחד לא יבחין בעיניים המושפלות מתוך פגיעה, אין מי שיראה את השפתיים הקפוצות מתסכול ואיש לא ישים לב לשתיקות הארוכות, המאוכזבות.
מילים כתובות לא מעבירות הכל, בכלל לא. במילה כתובה אתה יכול להיות הכי רגיל גם כשבגרון מתכדרר לך גוש קטן ולוחץ. אתה יכול להיות החבר הכי טוב, גם אם הבנת, דֵי בכאב, שחברות וירטואלית לעולם לא תשווה לחברות אמיתית, ולא משנה כמה תשלה את עצמך שעם ההוא או ההיא זה אחרת.
ידידות וירטואלית לא תגרום לך מעצמה להוציא דברים החוצה, כמו בידידות אמיתית. כשפוגשים חבר טוב פנים אל פנים, קשה מאוד להסתיר ממנו רגש מהסוג הזה. גם אם הוא לא שאל כלום, יש צורך אמיתי להגיד, לדבר.
נכון, תמיד אפשר להחליק לבד ולשכוח. יש אנשים שדוגלים בכל לב בשיטה הזאת, וגם אני הייתי חלק מהם פעם. אבל היום אני חושבת שטעיתי. אין ספק שיש דברים שחייבים להחליק עליהם לבד, כמו כל אותם דברים קטנים וצובטים שהיום-יום שלנו מלא בהם. אבל יש דברים גדולים יותר, קרעים - אפילו קטנים - שדורשים איחוי. ועם הזמן הבנתי שאיחוי שנעשה רק על ידי צד אחד הוא איחוי חלול, איחוי רדוד. הוא תפל ולא מושלם, כי הוא חסר את המתיקות של הפיוס.
אחרי זמן הכל יהיה בסדר, כאילו לא היה כלום מעולם. אבל איפה שהוא, אני יודעת, נמצאים להם כל אותם קרעים, טלאים טלאים, שעדיין מקווים להתפייסות.
(אולי יום אחד אאסוף את כולם, ואתפור לי מהם שמיכה.)
