פוטנציאל מבוזבז

מספיחי יום השואה

"סבתא שלי ניצלה מהתופת באושוויץ. היא עלתה לארץ עם אחותה שאותה הצילה בקושי. הכירה פה את סבא שלי, דור שביעי בירושלים, לוחם באצ"ל.

כל החיים, זו היתה התחושה שלה, תחושת הגאווה על המדינה שקמה, על נצחון העם היהודי על הרוצים להשמידו. כל לידה, בת מצווה, חתונה, היתה מסיבת נצחון על הנאצים יימח שמם וזכרם. ככה גדלנו, בגאווה ובאהבה לעם ישראל, מדינת ישראל, צבא הגנה לישראל!!

לפני 11 שנים, היא נהרגה בתאונת דרכים. לפני שנה ושמונה וחצי חודשים, צבא הגנה לישראל, הצבא שלנו, הוציא אותה מקברה.. מאז, אני בבעיה.. ואני אפילו לא מסוגלת לתאר אותה."

כך כתבה ים בתשובה לשאלה: "על מה חשבתם בזמן הצפירה".

עושה רושם שמבחינת מרבית הציבור הישראלי. ההתנתקות היא היסטוריה עתיקה. היה, נגמר ועכשיו ממשיכים הלאה לבעיה הבאה. חלק מהציבור הישראלי מודע לקשיים של תושבי גוש קטיף לשעבר (המנותקים? המגורשים? באיזו טרמינולוגיה לבחור?) לשקם את חייהם ולהמשיך הלאה. חלק מהציבור הישראלי גם מודע לכך שמגורשים רבים עדיין חיים בקראוונים, בישובים זמניים, בתנאים זמניים.

הנקודה, שלדעתי, רבים מהציבור הישראלי לא מודעים לה היא עומק הפער שנוצר במהלך ההתנתקות בין ציבור המגורשים למדינת ישראל:

"גם אני נין לנספי שואה משני הצדדים ונכד לניצולי שואה ששרדו. "במעגל הרחוק" היותר דודים ודודות של הוריי ניספו. יחד עם כל הכאב הנורא אינני יכול להתעלם מהצביעות של מדינת ישראל: גם הנאצים לא התחילו מיד לרצוח יהודים קדמו לכך תהליכים ארוכים ובראשונה הפקעת זכות הקניין: במילים אחרות אתה יהודי אז אסור לך לקנות בית בגלל שאתה יהודי: בשבוע שעבר הוציאה מדינת ישראל צווי גירוש ליהודים בעיר האבות חברון, שקנו בית כדת וכדין ושילמו את כל התמורה עד הסנט האחרון, הסיבה: אתם יהודים ומדיניות הממשלה אוסרת על יהודים לקנות בית בחברון. אז נכון זה לא אותו דבר ועמיר פרץ לא רוצה לשלוח מתיישבים יהודים לתאי הגזים אלא רק לגרשם מאדמת הארץ (הוא צריך אותם ביחידות המובחרות) אבל קשה לי מאוד לעמוד בצפירה: לכן קראתי שלושה פרקי תהילים בישיבה, לע"נ הקדושים"

דבריו של "אהבת עולם" באותו שירשור.

אז נכון, זאת עמדה קיצונית יחסית, אבל היא קיצונית בתוך סקאלת עמדות שכיחות הרבה יותר, שכולן מביעות ניתוק מסויים מהמדינה. כשציבור, שבעבר הגדיר את עצמו כלאומי-ציוני-ישראלי, חש ניתוק או ריחוק מסויים מהמדינה, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שבעבר התגאה בדגל ונופף בו בכל הזדמנות, מעדיף (גם היום) סרטים כתומים על פני הדגל, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שהיה ברובו שומר חוק, מרגיש שזה בסדר (ואף הכרחי) לעבור על חוקים מסויימים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שעודד גיוס ליחידות מובחרות בצה"ל (ואף ביצע זאת בפועל באחוזים גבוהים) חש סלידה מחיילים במדים, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשציבור שתמך בעבר במוסדות המדינה וסמך עליהם, מקים לעצמו יותר ויותר ערכאות שיפוט עצמאיות, זה צריך להדליק נורות אזהרה אדומות. כשכל אלה קורים יחד, מישהו למעלה צריך להתעורר לפני שכולנו נעמוד בפני בעיה חברתית עצומה.

נכתב על ידי nina, 18/4/2007 11:53, בקטגוריות חדשות המגזר, יום השואה, קוראת חדשות
51 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של Kim ב-19/5/2007 22:21

הרשעת רמון - מוטיבצית יתר של מערכת המשפט הישראלית

כשראיתי הבוקר שנטע כתבה פוסט בנושא הכרעת הדין בפרשת רמון, אמרתי לעצמי: סבבה. היא חסכה לי להגג בחוסר כשרון על הנושא. כל שאצטרך לעשות זה ללנקק אליה ולהגיד שככה גם אני חושבת. אבל לאחר קריאת הפוסט של נטע, אני חייבת לומר שהפעם אני לא מסכימה איתה.

ראשית אני מבקשת להתנצל על כל בורות שאגלה להלן בנבכי המשפט הפלילי. הפעם האחרונה שבה עסקתי בתחום היתה לפני 14 שנים, וגם אז היה לי מרצה גרוע למדי, שעדיין לא התגבר על העובדה שביטלו את עבירות המין ההומוסקסואלי בחוק העונשין, ובכך גזלו ממנו את אחת השאלות האהובות עליו בבחינת סוף השנה ("ראובן מקיים יחסי מין עם שמעון, כשלוי צופה ברקע. בלהט העיניינים מניח ראובן את ידיו על צאוורו של שמעון ומביא לחניקתו...").

בכל הנוגע לחלק העובדתי ביהמ"ש היה מאוד נחרץ. עדות המתלוננת ועדי התביעה היו אמינות בעיניו, עדות רמון ועדי ההגנה לא.

הצורה המפורטת שבה ביהמ"ש מתייחס לכל פסיק באירוע ולכל עדות שנאמרה במהלך הדיון, התמיכה הגורפת בכל עדי התביעה וההסתייגות המוחלטת מכל עדי ההגנה, הציון החוזר ונשנה כי ביהמ"ש התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, תיאור מפורט של התרשמות ביהמ"ש מהתנהגות העדים במהלך הדיון ותיאור של התרשמות ביהמ"ש ממידת אמינותם, כל אלה מביאים אותי לידי מסקנה שביהמ"ש עשה הכל כדי לכתוב את פסק הדין בצורה כזאת שהעירעור עליו יהיה בלתי אפשרי.

צר לי, אבל אני מתקשה לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. לא בגלל שהעדויות שקראתי בעיתונות שיכנעו אותי יותר מהעדויות שלא שמעתי במהלך הדיון, אלא משום שמבחינה הגיונית לא תתכן שלמות כזאת שבה כל עדי התביעה קדושים וטהורים ואמינים, וכל עדי ההגנה נכלולים ושקרנים. כמתמחה, יצא לי לצפות בדיונים פלילים ואף לסייע לשופט לתקצר את עמדת כל אחד מהעדים. אני חייבת לומר שגם כאשר היה לי ברור שהנאשם ביצע את המעשה, תמיד היה ספק קטן שהתגנב בעקבותיה של עדות מסויימת. תמיד היה עד שלא לגמרי התאים לתמונה וגרם לי להרהר או להתאמץ להפריך את עדותו. במיוחד בתיק סובייקטי כמו זה של רמון, לא יתכן שכל עדי התביעה היו אמינים לחלוטין וכל עדי ההגנה היו שקרנים.

ונניח שהשופטים אכן האמינו בלב שלם לתובעת וחשבו שרמון "לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". מעבר לכל המסכת העובדתית של מי עמד איפה ומי אמר מה, עלתה במשפט גם שאלת ההסכמה - האם המתלוננת הסכימה או לא הסכימה לנשיקה צרפתית?

בימ"ש מתייחס לשאלת ההסכמה כחלק מהמסכת העובדתית. אני תוהה כיצד המתרחש בליבו של אדם יכול להוות עובדה אותה ניתן להוכיח בבית המשפט. אם X פירש את ההתנהגותה של Y בדרך מסויימת, הרי כל מה שהם יכולים לטעון הוא: "אני ממש לא הסכמתי, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך הראש". "אני הבנתי שהיא מסכימה, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך המכנסיים". היא הרגישה כך, הוא הרגיש אחרת, ואף אחד מאיתנו - גם לא כבוד ביהמ"ש - אינו בוחן כליות ולב.

ונניח שבית המשפט אכן התרשם (באופן בלתי אמצעי, כמובן, כדי שחלילה רמון לא יוכל לערער על החלק העובדתי) שהמתלוננת שידרה באופן בולט את חוסר הסכמתה, ורמון היה צריך לקרוא את תמרורי ה"עצור", נשאלה השאלה - וזו לטעמי השאלה המרכזית - האם מערכת המשפט הישראלית השתגעה לגמרי??? מה בדיוק עבר בראשו של היועץ המשפטי כשהחליט להגיש כתב אישום כנגד רמון בגין נשיקה? כן, נכון שיש לקבוע נורמה ראויה, אבל הקביעה צריכה להעשות חברתית, לא משפטית. במדינה לבנטינית וחמה כמו ישראל, נשיקה במקום העבודה, בין גברים לנשים, בין נשים לנשים ולעיתים אפילו בין גברים לגברים, היא דבר של מה בכך. אם מישהי מרגישה שהנשיקה חצתה את הגבול שתפנה ישירות למנשק ותודיע לו על כך באסרטיביות, שתפנה לממונה על נושא ההטרדות המיניות במקום העבודה שלה, שתפנה לבוס הישיר שלה או של המנשק. לבית המשפט אין מה לומר פה.

יש צורך בחוק נגד הטרדה מינית ו/או מעשה מגונה, אבל יש צורך גם למצוא את הפרופורציות הנכונות להפעלת החוק. בעיני, רק התנהגות סידרתית מצדיקה פניה למשטרה ולביהמ"ש. לדוגמא, אם לבוס שלי היה תחביב (ואין לו, תודה לאל) לספר בדיחות גסות במקום העבודה תוך כדי הדגמה בפנטומימה, הייתי מיידעת אותו שלא נח לי עם ההתנהגות הזאת והייתי מבקשת שיפסיק. לו היה ממשיך בהתנהגותו גם לאחר שביקשתי שיפסיק, זה השלב שבו נכון לערב את מערכת המשפט הישראלית המופלאה. אם הבוס שלי היה מאלה שמסוגלים לומר בוקר טוב לנשים רק באמצעות חיבוק מוחץ ציצים, הייתי אומרת לו שהתנהגות כזאת לא מקובלת עלי. אם הוא היה ממשיך לחבק אותי גם לאחר מכן, זה המקום לערב את מערכת המשפט.

התקשורת בין בני האדם היא מילולית כמו גם גופנית. אני בדעה שבית המשפט - בעבירות מסויימות - לא יכול לשפוט אדם רק כי פרש לא נכון את השפה הגופנית של זה שמולו. כדי שתתפרש אי הסכמה, במיוחד בכל הנוגע למעשים הנחשבים בחברה הישראלית כמעשי פלירטוט והבעת חיבה, נדרשת אמירה מפורשת. אף אחד מאיתנו אינו קורא מחשבות, חוץ מאורי גלר.

לסיכום, גם אם הייתי מאמינה לבית המשפט (ואני לא) שמסכת העובדות במקרה הזה חד משמעית נגד רמון, אני סבורה, כמו רונית תירוש, שההרשעה בנושא זה היא בבחינת חצית גבול וגול עצמי לפמניזים.

זהו. עד כאן עמדתי המנומקת בנושא. בשולי הדברים, אני רוצה לחזק את ידה של הקלדנית אביגיל, שהקלידה 73 עמודי פסק דין בלי אף שגיאת כתיב. מלכה!

נכתב על ידי nina, 1/2/2007 07:15, בקטגוריות מביעה עמדה חברתית, קוראת חדשות
131 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-12/2/2007 07:35

לו הייתי גילה...

בעצם, לו הייתי זבוב על הקיר בסלון של הבת של משה קצב בגבעת שמואל.

הסתכלתי על תמונה מכונית השרד החונה בחניה וניסיתי לדמיין את השיחה המתנהלת בתוך הבית.

לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה והולכת. אולי בתקופת החקירה הייתי נוהגת כמוה, ונותנת לו להנות מהספק, אבל מהרגע שבו החליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום, הייתי קמה והולכת. באותה שיחה משפחתית כבדה בבית הבת, הייתי מודיעה לבני המשפחה שהלכתי אחרי האבא שלהם כברת דרך ארוכה למדי, אבל אני לא יכולה לספוג יותר.

אם יש דבר יותר אכזרי מלבגוד באישתך (ותעזבו כרגע אונס או לא אונס) זה לעשות את זה בפומבי, בפריים טיים, בכותרת הראשית של כל העיתונים ומהדורות החדשות. ואם יש דבר יותר אכזרי מזה, זה להכריח אותה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לגרור אותה יד ביד (משל היו חרמנים צעירים בני 18 שלא יכולים להפרד לשניה) לכל אירוע נשיאותי, כשכולם מצלמים אותה, מסתכלים עליה ובוחנים כל תגובה. התמונות האלה שלה מכווצות את ליבי. עם חיוך מאולץ ועינים כבויות גילה נאלצה להיגרר אחרי כבוד הנשיא במשך חצי שנה ולהציג את דמות הרעיה התומכת.

לו הייתי גילה קצב, הייתי מודיעה אתמול בערב לבני המשפחה, שמבחינתי נגמרה הדרך. ביטלתי את עצמי מספיק זמן לטובת האיש והקריירה, ועכשיו אני יוצאת לדרך משלי.

בזמנו נמתחה ביקורת על כוכי מרדכי שקמה ועזבה את איציק מרדכי מיד כשהתפוצצה פרשת ההטרדות המיניות. החברים שלו חשבו שהעזיבה הזאת פגעה במעמד הציבורי של איציק מרדכי. לטענתם, כוכי היתה צריכה להשאר ולתמוך בבעלה לאורך המשפט, ולהתגרש רק אחריו. אני דווקא חשבתי שהמעשה שלה היה אמיץ וראוי. הפולטיקה הישראלית (ובכלל) התרגלה לנשות פלקט, שנמצאות תמיד מאחורי הבעל ומתפקדות כקישוט חסר אישיות וחיים משל עצמו. מצא חן בעיני לראות שיש נשים ששומרות על כבודן ועל עצמאותן ומתנהגות אחרת.

על סמך תקדים כוכי מרדכי, פנתה בילי מוסקונה לרמן לגילה קצב, זמן קצר לאחר שהתפוצצה הפרשה, וקראה לה לעזוב את בעלה בשם כבודן של הנשים:

"ובכן, מה אנחנו כנשים רוצות ממך, הגברת הראשונה גילה קצב? אנחנו רוצות שתרימי את הראש, שתסתכלי לעובדות ההולכות ומצטברות בעיניים. ושתעשי מעשה. אנחנו הנשים רוצות לשמוע את הקול שלך. הברור, הצלול, המנומק, קול של אדם בוגר שיודע להחליט על דרכו ולא מנווט כמריונטה שהחוטים שלה רופפים.
ההתנהגות שלך מקרינה מעצם מעמדך כגברת הראשונה גם עלינו הנשים-כעלובות, כשקופות, כבלתי נראות, כחסרות קול. וכשיגיע הרגע ותחליטי לפעול, ואני מעיזה לדבר פה על סמך אינספור שיחות במעגלי הנשים סביבי, וכולן מודעות לדרך הייסורים שאת צועדת בה בלי שבחרת-נעמוד מאחורייך. כולנו נעמוד מאחורייך. קדימה גילה, זה הרגע להוריד את מחרוזת הפנינים."

בזמנו הסכמתי עם הביקורת שנמתחה על הקריאה הזאת. חשבתי שזה שלב מוקדם מדי בחקירה להחליט שקצב אכן אשם ולקרוא לאשתו לעזוב אותו, אבל מעבר לזה חשבתי שהגב' מוסקונה לרמן הגזימה בחדירתה לחיים הפרטיים של הנשיא ובפטרוניות שהפגינה כלפי גילה קצב.

בעיני, היום זה הזמן הנכון מבחינת גילה קצב לעשות חשבון נפש. אני לא משתמשת בטון הפטרוני-שחצני של בילי מוסקונה לרמן, ולא קוראת לגילה קצב לעזוב את בעלה בשם ההגנה על כבוד הנשים בארץ ובעולם, אבל לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה היום ועוזבת.

קריאה מונחית:

תומר פרסיקו מנסה להסביר למה כוכי כן וגילה לא.

נכתב על ידי nina, 24/1/2007 07:28, בקטגוריות קוראת חדשות, מביעה עמדה חברתית
72 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דפנה ב-28/1/2007 13:11

שרמוטה

בתוך להט הויכוח על המתנחלת המקללת, נראה לי שאני היחידה שפשוט נקרעה מצחוק למראה הסרט. הסיטואציה ההזויה (קימעא) של דוסית כשרה למהדרין המגלגלת על לשונה בכזאת חדווה קללה עסיסית וגסה, היתה (בעיני) מאוד מאוד מצחיקה. כשסיימתי לצפות בסרטון הרגשתי צורך כמעט בלתי נשלט לפלוט לעבר כל מי שעמד סביבי "שרמווווווווווווווטה" בלחישה עליזה וארסית.

אחרים, מסתבר, פחות השתעשעו מהגב' אלקובי. ביניהם, למרבית הפליאה, גם דתיים רבים.

אני חושבת שהזכרתי פה פעם את תאורית אחוות המיעוט שלי (טרם מצאתי שם מוצלח לתאוריה הזאת, סורי). התאוריה הזאת (שברור לי שהיא לא בלעדית לי ויש עוד אלף כמוני שהגו וכתבו אותה, אבל תנו לי להרגיש קצת מיוחדת, תודה.) טוענת שכאשר אתה חלק ממיעוט, אתה תרגיש אוטומטית הזדהות עם חבר אחר לאותו מיעוט, ולכן תרגיש צורך כמעט בלתי נשלט להגן עליו אל מול אנשים שאינם בני המיעוט, אפילו אם הוא עשה דברים שבעיניך הם לא מקובלים.

התאוריה הזאת יכולה להסביר, לדוגמא, מדוע דתיים רבים כ"כ הרגישו צורך לתמוך בזכותו של יגאל עמיר להתחתן ולהביא ילדים, ומדוע הם בוחרים לקרוא לו סתם "יגאל עמיר" ולא "הרוצח המתועב של ראש הממשלה, יגאל עמיר".

אולי בגלל תאורית "אחוות המיעוט" לא ציפיתי לראות תגובות המגנות את יפעת אלקובי מהכיוון הדתי, אבל משתתפי פורום "הורות ומשפחה" בכיפה הפתיעו אותי. מרבית המשתתפים בשירשורפלצת בנושא הביעו מחאה על התנהגותה של יפעת אלקובי. רובם אמנם גילו הבנה לנסיבות שהביאו אותה להתפרץ והזדעזעו בעיקר מהעבודה שבחורה צנועה וחסודה כזאת מנבלת את פיה בקללות עסיסיות כאלה, אבל היו גם כאלה שהזדעזעו מהמוסריות הנמוכה ומחילול השם.

מסתבר שהציבור הדתי יודע לעשות חשבון נפש* או לכל הפחות להגיב עניינית לעוולה שמבצע אחד מתוכו ולא להגן עליו באופן אוטומטי.

מעניין איך תהיה התגובה של אותם אנשים בנושא בפורומים חיצוניים ולא פנימיים, כי אחוות המיעוט מתייחסת להגנה כלפי חוץ, אבל אינה שוללת ביקורת כלפי פנים.

*אגב, לא כולם הסכימו עם הצורך לעשות "חשבון נפש":

"עד כמה צריך לעשות חשבון נפש ציבורי?

לכולנו ברור שהמקרה (שאיננו בכלל כה נורא, שפה מאד נמוכה ולא ראויה, אבל זה בודאי לא עברה על החוק, אפילו הלכתית לא מלקים על זה) לא מייצג את המגזר בכלל. מתי שמענו שהמגזר החילוני עושה חשבון נפש על המקרים הנוראים שקורים בו?

אני מסרב בתוקף לקחת אחראיות על מעשיו של פלוני, אני מסרב להתנצל על מה שאין לי שום קשר אליו.

ולא, לא רצחתי את רבין !!!!"

הדעה הזאת מעניינת במיוחד, כשבודקים את היסודות שהובילו את הכותב לדעה הזאת:

"לפני שנתים כתבתי מאמר מאד חריף על חברון, יצהר ואיתמר. אחרי שהשלטון החריב חבל ארץ שלם שהיה אולי תמצית הציונות, אני אישית יצאתי מהמשחק הזה. כל הקרחון של התנהגותם הגסה והנוראה של קומץ אנשים (נגיד 1000 טוב, כמה זה ליד כל הציבור שלנו, ליד כל המתנחלים?) לא מתקרב לקרסולי הנבלה שנעשה בשם החוק ועל ידי מנגנון השלטון בדמות החרבת גוש קטיף וישובי השומרון. אז חוסר הפרופורציות הוא בין ההטפלות וההכללה שאת (ולא רק את) שותפה לה ביודעין או בלא יודעין."

(ההדגשה היא שלי, ולא במקור)

הנה עוד השפעה של ההתנתקות, שלא נלקחה בחשבון. האם בשל ההתנתקות יכניס הציבור הדתי (או ליתר דיוק חלקים ממנו) גם את השוליים הקיצוניים תחת חיקה של אחוות המיעוט? ימים יגידו.

קריאה מונחית בנושא רצח רבין ונאמנות שבטית ימנית-דתית:

http://www.aplaton.co.il/story_255

(אל תפספו את התגובות)

נכתב על ידי nina, 18/1/2007 13:15, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, קוראת חדשות, רצח רבין
99 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-28/1/2007 07:41

על מצעד, עקרונות ומורשת רבין
נניח שבסופו של דבר המצעד יצעד. מי לעזאזל ירצה לבוא לשם? להגיע למצעד כזה זה כמו להסתובב בכנס צלפים עם מטרה על החזה, כמו לעלות על אוטובוס בירושלים או ת"א בתקופת הפיגועים, כמו ללכת לאכול חומוס במסעדה ברמאללה (ואני חושבת שמיצינו את הדימויים).
העיקר שבעלי העקרונות ניצחו. הההומלסבים (במקום הומואים ולסביות, טוב?) הראו לחרדים האלה שהם יכולים לצעוד איפה שבא להם, והחרדים לעומת זאת הראו לכל הפייגעלך האלה שיש בעל בית בירושלים והוא זה שיקבע אם הם יצעדו או לא.
כל צד הציג עקרונות יפים וטובים, ואף צד לא הסכים להתפשר, כי "למה שדווקא אני אוותר?". הההומלסבים רצו לגננת בג"צ והחרדים עשו פרצוף של "לא שם על הגננת, למה מי היא בכלל?" והתחילו להרביץ.

לא אחת נזרק לעברי שאני אישה נטולת עקרונות. אני לא מתביישת להודות שאני כזאת. אני מאמינה בערכים מסויימים ובצדק אוניברסלי וכאלה, אבל לא ממש מוכנה להקיז את דמי עבור זה. אנשי עקרונות מפחידים אותי. יש בהם משהו טוטאלי, נאמנות עיוורת לעיקרון ואי ראית המציאות מעבר לזה, מין חיים של שחור ולבן. אנשי עקרונות הם בדר"כ אנשים שלא יסכימו לפשרה, כי פשרה יכולה לפגוע חלילה בעיקרון המקודש שלהם, והם חייבים להלחם על העיקרון עד הסוף, להעביר מסר, להראות לכולם שהעקרון צודק.
לא יודעת, לי נח להיות יום אחד ככה ויום אחד אחרת. לא רוצה להתחייב לשום עיקרון. היום אני בעד שלום, אבל אולי מחר אהיה נגד? לא רוצה לכבול את עצמי לדעה כזו או אחרת. לא רוצה להצהיר הצהרות שאח"כ יחייבו אותי וימנעו ממני מלשקול את המציאות מחדש ולבחור בדעה אחרת. אני נטולת עקרונות באופן עקרוני.

אמנם יום השנה לרצח רבין כבר אינו הנושא החם, אבל בכל זאת אני רוצה להפנות אתכם למאמר של אפלטון בנושא (ושווה להציץ גם בדיון שהתפתח בתגובות).

כבר הבעתי פה בעבר את תמיהתי בנוגע למהותה של "מורשת רבין", אבל עשיתי זאת בתמציתיות רבה. אורן צור, לעומתי, הרחיב בנושא, ואני מסכימה לכל מילה. מעבר לזה, הפוסט שלו זיכה אותנו באחת התגובות המלבבות והקורעות ביותר שקראתי בתקופה האחרונה: " אלוהים, רק שאולמרט לא יירצח. כמה קשה יהיה למצוא לו מורשת!" (כל הזכויות שמורות לגמד רשע).

נכתב על ידי nina, 7/11/2006 07:55, בקטגוריות קוראת חדשות, מהרהרת, גולשת באינטרנט
55 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-13/11/2006 08:15

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.