בלוגים קרובים  בר קבועים  הוסף לקבועים שלי   שלח המלצה לחבר   הפורום
משלוח תמונות לסלולר   קישור ישיר לכאן   דף כניסה


פוטנציאל מבוזבז

אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.
1/2018

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בקטגוריה זו בבלוגים אחרים, לחצו כאן.

דברים שעושים בשביל הילדים

כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה.

היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה. ובכל זאת, השבוע יצאתי לקמפינג. אחחח... הדברים שאנחנו עושים בשביל הילדים.

 

הבטיחו מטר מטאורים, ואמרו שיראו אותם הכי טוב בשמי מצפה רמון. זו נשמעה לי סיבה מספיק טובה כדי להדרים וכדי ללון תחת כיפת השמיים. האמת היא שההעדפה הראשונה הייתה בכ"ז למבנה בעל 4 קירות ומקלחת צמודה, אבל מכיוון שבמצפה עצמה כל מקומות הלינה היו מלאים, הרחבנו את רדיוס החיפושים עד שהחלטנו על לינה בחאן השיירות.  לזכותו של המקום יאמר שהוא מאוד מסודר ונקי. יש בו כמות מכובדת של אוהלים בדוואים, כמה צימרים פרטיים (במחיר מטורף) וגם אפשרות ללינת שטח באוהל שאתה מביא בעצמך. אנחנו השתמשנו באוהלים הבדוואים שאחרים הקימו עבורנו. תמורת מחיר של 400 ש"ח קיבלנו אוהל ענק, כמות מכובדת של מזרונים, מקלחת נקיה עם מים חמים ושירותים. כל השאר היינו צריכים להביא בעצמנו. אני מודה שתמורת 400 ש"ח ללילה, הייתי מצפה לקבל יותר מאוהל מזרון ומקלחת, אבל אין לי תלונה על הטעייה, מכיוון שמהרגע הראשון היה לי ברור שאני הולכת לשלם מחיר מוגזם תמורת התענוג של להתענות לילה שלם. אבל מה לא עושים בשביל הילדים.

האמת צריכה להאמר, היה לגמרי לא רע. אחרי שהתגברנו על האכזבה שבמקום מטר של מטאורים ראינו רק 4-5, ואחרי שהשכנים באוהלים שלידנו סתמו סוף-סוף את הפה, זו הייתה חוויה לגמרי לא נוראית. שכבנו מתחת לכיפת השמים וראינו מיליון כוכבים. מדי פעם ראינו אחד נופל. אח"כ הלכנו לישון בלי מזגן, ולפנות בוקר אפילו קפאנו מקור. המדבר מכתיב קצב חיים איטי ושקט יותר, ובכלל משרה שלווה, אפילו בייצורים עירוניים סופר לחוצים כמונו. ואתם יודעים מה, אולי אפילו אחזור על החוויה הזאת מתישהו בעתיד הרחוק, כי מה לא עושים בשביל הילדים.

 

אני בטוחה שככה גם ההורים שלי חשבו: שהם עושים את הכול בשביל הילדים. אני בטוחה שהרבה הורים חושבים שהם עושים הכול בשביל הילדים. אז זהו שלא. את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו. בשביל שנרגיש טוב עם זה שאנחנו הורים כאלה נהדרים שעושים הכול בשביל הילדים. בשביל שנשאיר להם חוויה (אפילו כזו שמצלקת) שיזכרו אותה ואותנו לכל החיים.  בשביל שנוכל לסמן וי שהתאמצנו והשתדלנו בשבילם, למרות שבפועל בחרנו במאמץ מינימלי שמתאים ליכולות שלנו ולא לצרכים של הילד.

 

הכרתי ההורים כאלה שהיו בטוחים שהם עושים הכול בשביל הבן שלהם. הם פנו למטפלים פרטיים שמתיימרים להתמחות בהתפתחות הילד. הם שילמו הון תועפות על הדרכה שוטפת מצד אותם מטפלים. הם הלכו לרופאים פרטיים. אבל מה, הם התקשו לקבל את העובדה שלילד שלהם יש בעיה נוירו-התפתחותית שכדי לטפל בה צריך ללכת לרופא מתחום התמחות אחר מזה שהם פנו אליו, וצריך לעשות טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים ולא תרגילים בשקל תשעים לחיזוק חגורת הכתפיים. קרוב משפחה שלי שראה את הילד של אותם הורים הפנה אותם אלי כדי שאייעץ להם, כי הוא חש שהם מטפלים בכיוון הלא נכון. התחושה שלו הייתה צודקת לגמרי, אבל מאוד התקשיתי לשכנע את האמא של הילד שהיא צריכה גישה אחרת. היא סמכה על אותם מטפלים בעיניים עצומות והייתה בטוחה שאוטוטו הילד שלה יתחיל לזחול או לצעוד. מאוד קשה להסביר בעדינות להורה מדחיק שלבן שלו יש בעיה רצינית ולא סתם עיכוב התפתחותי. מצד אחד, לא רוצים להפחיד את ההורה, שלא יברח עמוק יותר להדחקה. מצד שני, חייבים לנער את ההורה שיבין שהוא צריך לטפל אחרת בילד. בסוף הצלחתי לשכנע את האמא ללכת לפזיוטרפיסטית של הבת שלי. הבנתי שהם אכן התחילו טיפול אצל הפיזיוטרפיסטית, אבל בסוף עזבו בכעס, כי ההנחיות של הפזיוטרפיסטית סתרו את התרגילים שהמטפלים הלא מקצועיים נתנו להם. אני חושבת שמה שהבריח אותם הייתה ההבנה שלילד שלהם יש משהו חמור יותר מסתם עיכוב התפתחותי. אני חושבת שהם העדיפו לרוץ לזרועות האופטימיות של מטפלי ההתפחות, שמכרו להם עתיד ורוד שבו הבן שלהם אוטוטו מתחיל ללכת, במקום המציאות הריאלית שהפזיוטרפסטית הנחיתה על ראשם. מתישהו הם יתפכחו, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי לבן שלהם. רוב ההורים מתישהו מתפכחים, אבל אז הנזק כבר נעשה, וצריך לתקן הרבה יותר מאשר את הבעיה המקורית.

 

אז בכל פעם שאתם בטוחים שאתם עושים הכול בשביל הילדים, תבחנו את עצמכם טוב טוב. האם זה באמת מה שטוב לילדים או שאולי זה דווקא מה שטוב לכם.

 

קצת לפני שעזבנו את המאהל הבדוואי שאלתי את הילדים: נכון שזו חוויה שתזכרו לכל החיים? אני אפילו לא זוכרת מה הם ענו לי (כנראה בהו בי במבט תוהה והמשיכו לריב זה עם זה), כי פתאום תפסתי את עצמי. שוב עשיתי משהו למעני ולמען הזכרון שאשאיר בהם. וכדי להצדיק את האגואיזם שלי, השתמשתי בתירוץ השחוק של "דברים שעושים בשביל הילדים". אולי בסופו של דבר הם באמת נהנו. אולי חווית הקמפינג הייתה בדיוק מה שהם אוהבים. ואולי עצם הבילוי עם ההורים היה להם חשוב ונעים. כל אלה רק תהיות שנותר לי לתהות עכשיו, בדיעבד. דבר אחד ברור לי: באוטו, בדרך חזרה למרכז, הבן שלי הודיע לשנינו שבפעם הבאה הוא ישמח לנפוש בבית מלון באילת עם בריכה וג'קוזי.

נכתב על ידי nina, 14/8/2012 22:53, בקטגוריות cp, אם השנה, חופש גדול, מקטרת
תגיות בטכנורטי: , , ,

8 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-22/8/2012 22:08


רוח סתיו

אני מוכנה להשבע שבתוך ענן הלחות שישב על השכונה שלנו הבוקר, הצלחתי לחוש משב של סתיו. אבל גם בלי משב הרוח הזה ברור לי שהסתיו נמצא מעבר לפינה. איך אני יודעת? כי האסטמה של מס' 3 חזרה.

 

גם ה-1 בספטמבר חזר. בכל שנה, בסופו של אוגוסט, ישנם כמה רגעים בהם נראה שהוא לעולם לא יבוא, אבל אז הוא מגיע.

החופש השנה היה לי מאוד קשה. הייתי בטוחה שהתארגנתי מעולה, אבל בסופו של דבר הילדים ישבו יותר מדי בבית, עשו המון בלגן, וכילו את כל הכוחות שלי. לקראת סוף החופש הייתי מיואשת, מתוסכלת, קצרת רוח ומדוכאת. כמעט כל ערב מצאתי את עצמי בוהה בטלויזיה עם דמעות בעיניים.

כמובן, שכדי לשפר את הרגשתי, מיד נמצאו אותן אמהות שטרחו לספר לי כמה היה להן כיף ומושלם בחופש, וכמה הן לא רוצות שהחופש יגמר. מעניין אם הן היו חושבות ככה, אם הן לא היו מורות / עקרות בית. תראו לי אם עובדת אחת (ואני מתכוונת לכזו שעובדת במשרה מלאה) שנהנתה בחופש וחושבת שצריך להאריך אותו במקום לקצר.

 

האמת היא שמתחיל להמאס לי להאבק.

אני מגדירה עצמי כפמניסטית מתונה (או לכל הפחות, תומכת בשיוויון בין נשים וגברים במקום שבו שיוויון כזה אפשרי), אבל לאחרונה אני תוהה בשביל מה אני נאבקת.

עקרון השיוויון בין המינים מקובל באופן תיאורטי כמעט על כולם. היישום בפועל של העקרון הזה לא יתקיים לעולם. לנצח גברים ירוויחו יותר מנשים ויתקדמו יותר מהר מהן בעבודה. לנצח הנשים תהינה אחראיות על תפעול הבית וגידול הילדים. אז כן, אתם מכירים גבר שמתפקד כעקר בית בזמן שאשתו בונה קריירה, אבל הוא מיעוט, הוא יצור נדיר, פריק שואו שמוצג לראווה בשיחות סלון. לדעתי, הוא קורבן שהמין הגברי הקריב, רק על מנת להשתיק את כל הפמניסטיות, ולהסתיר את העובדה שבפועל הגברים עושים קריירה ועובדים בחוץ, בזמן שהנשים משלימות הכנסה ומחזיקות את הבית.

ומתישהו נמאס לי להאבק. נמאס לי לנסות להוכיח שאפשר גם, וגם וגם וגם (גם להחזיק בית מסודר, גם לעבוד במשרה מלאה, גם להיות מטופחת, גם לגדל ילדים נהדרים וגם לבשל ארוחות גורמה לשבת). אני מסתכלת סביבי ורואה כמה קל וכמה טוב לאלה שעובדות חצי משרה, לאלה שלקחו צעד אחורה, לאלה שיושבות בבית ומתרכזות רק בגידול הילדים. הן לא רצות עם הלשון בחוץ אחרי הזמן רק כדי לגלות ששוב איחרו. הן לא קצרות רוח כלפי הילדים. הן מחייכות כל הזמן ולא מסתובבות עם מבט עייף ואומלל כמו זה שיש לי על הפרצוף לאחרונה.

בא לי להתפטר. לשבת בבית. לעבוד באיזו משרה סוג ז' שמקסימום האחריות שהיא דורשת ממני זה לתייק את האות ב' אחרי האות א'. בא לי להשקיע יותר בדברים שחשובים לי באמת. ומה שחשוב לי באמת זה הילדים שלי, הבריאות שלי וחיי הזוגיות שלי. את כל אלה אני מפספסת לאחרונה בגלל עבודה, שגם ככה אף אחד לא מעריך אותי בה, ובשניה אחרי שאעזוב ישכחו איך קראו לי.

תמיד הסתלבטתי על כל חובבי שהאנטי שמזמרים השכם וערב כנגד המירוץ אחרי הזמן ובעד השקעה בדברים ובאנשים שאנחנו אוהבים, אבל לאט לאט המזמורים שלהם מתחילים לחלחל. לעזאזל, החיים קצרים. אני לא רוצה לגמור אותם עם התקף לב בגיל 40, ואני לא רוצה לגמור אותם כשכל מה שהילדים שלי זוכרים ממני זה שתמיד הייתי לחוצה בזמן ועצבנית. אני לא רוצה להשקיע במשהו שלא מחזיר לי חיבוק חמוד בחזרה.

 

בהחלט מרגישים שהסתיו כבר כאן. המלנכוליה וחשבון הנפש של אלול שוב נופלים עלי, רק שהפעם אני מרגישה שאני חייבת שינוי, הירהורים נוגים לא יספיקו כאן.

נכתב על ידי nina, 3/9/2007 10:40, בקטגוריות אסתמה, אם השנה, חופש גדול, מהרהרת, עובדת (?)
תגיות בטכנורטי: , , , ,

70 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     2 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/9/2007 10:44


נו? אז קראתם את הארי פוטר החדש?

אחד הדברים הטובים ביציאתו לאור של הספר החדש בסדרת "הארי פוטר", הוא שמעכשיו כל אוהדי סדרת הספרים הזאת יהיו עסוקים בלפענח את הטקסט המורכב באנגלית, ויפסיקו לנדנד לכל שאר העולם בתהיות על המשמעויות העמוקות המסתתרות בספר זה ובתהיות על תוגת גורלו של הארי.

כן מת, לא מת - יא אללה שלכם, כמה קדחתם לי בשכל עם הספר המצ'עמם הזה!!!

 

כן, ניסיתי לקרוא הארי פוטר, ולמרבה השוק והתדהמה נרדמתי אחרי 3 עמודים. ואני דווקא חובבת ספרים, ובמיוחד ספרי מתח, אבל איך שלא תסובבו את זה, מדובר בספר ילדים, ואני את הילדות שלי סיימתי לפני בערך 15 שנים. גם הסרטים, אגב, שיעממו אותי.

 

לאחר שסיימנו להתלהב כמו שאר העולם מצאת הספר החדש, נותרה השאלה המרכזית והמהותית: איך אנחנו צריכים להתנקם בכל חנויות הספרים שהעזו לפתוח את דלתותיהן בשבת? מישהי הציעה להסתובב מחוץ לחנות עם מגפון ולהכריז בקולי קולות מי הדמויות שמתו במהלך הספר. אותי הרעיון שיעשע מאוד, אבל אין לי שום כוונה להאבק בלמעלה מ-700 עמודים באנגלית בכדי לעשות את זה.

 

 

תשעה באב בפתח, לכן אנסה בכל כוחי להפסיק את שנאת החינם הזאת (למרות שהארי פוטר לא ממש יהודי, כך שעקרונית מותר לי לשנוא אותו כאוות נפשי), ואעבור לקלל את משרד החינוך (או ליתר דיוק: את ממשלת ישראל כולה):

מה לעזאזל עבר לכם בראש כשהחלטתם על חופשה בת חודשיים??? אני מניחה שהעובדה שכל המשכורת שלי משועבדת לחנויות חומרי יצירה ולביביסיטריות נעלמה מעינכם? איך בדיוק מצפים שנשים תצאנה לעבוד אם כל המשאבים (הכלכלים והנפשיים) שלנו ממוקדים רק לנקודה אחת: למצוא תעסוקה לילדים.

אחת הפובלציסטיות (שלמרבה הצער שמה פרח מזכרוני, עקב מיעוט משאבי מערכת) כתבה כי האמהות העובדות בישראל צריכות לקום ולהתמרד כנגד החופש הגדול הזה, אבל ככל הנראה כולן עסוקות ברגעים אלה במציאת סידור לילדים, ולכן אין להן זמן למחאות. כ"כ נכון!

 

אז איך הסתדרתי בחופש?

שלושה שבועות של קיטנה חלפו, ועכשיו אנחנו עוברים ל-4 שבועות של קיטנת בית. שאלוהים יעזור לי ולריהוט בבית, ולביביסיטר הדווקא חמודה ששכרתי לצורך המשימה.

בניתי לילדים קיטנה שמבוססת על הקיטנה הזאת: http://ha-lool.co.il/magazine/article.asp?id=1194

לכל יום יש סדר יום מסודר, ומלא חומרי יצירה ודפי צביעה. עדיין יש בי תחושה עמומה שבסופו של כל יום אגלה שהילדים שלי שוב ראו יותר מדי טלויזיה, ושהבית נראה כאילו עבר רעידת אדמה מאסיבית.

אז כמה עוד נשאר עד לסוף החופש?

 

נכתב על ידי nina, 22/7/2007 08:39, בקטגוריות אם השנה, חופש גדול, מקטרת
תגיות בטכנורטי: , ,

88 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-9/8/2007 20:48


זהירות פוסט גזעני
אני גזענית. לא, לא מדובר בגזענות מתוך אידאולוגיה מוצקה. להפך, אם תדברו איתי באידיאליזם, אני אתן לכם הרצאה שלמה מלאת להט על כך שכל בני האדם שווים ויש להתייחס לכולם באופן ענייני ולא על בסיס עדתי / מגדרי / דתי. אבל אם ארד רגע מאידיאלים ודיבורים בעלמא, ואסתכל עמוק לתוך עצמי ולדרך שבה אני מתנהגת בפועל, אני חייבת להודות שאני גזענית. גזענית, אבל לא יותר מכמעט כל ישראלי אחר ברחוב.
כולנו גזעניים, בעיקר כי כולנו אוהבים לבלות עם אנשים "כמונו". אנחנו לא מגדירים זאת כ"גזענות", אבל הדרך שבה אנו חושבים והדרך שבה אנו מתנהגים מעידה על גזענות. אצל חלקנו (בעיקר אלה הסמולנים) הגזענות מסווית היטב, לעיתים מוסוות ב-over doing לטובת המיעוט הנרדף, אבל גם זו בעצם גזענות (טובה אומנם, אבל גזענות).
 
איתרע מזלנו, ונקלענו לחודשי יולי-אוגוסט (הידועיים גם בכינויים: "חודשי מסחטת הכספים") עם מצוקה תקציבית וחוסר איזון בתזרים המזומנים הביתי. אלוהים יודע לאן נעלמו 2 תוכניות החסכון האומללות שהיו לנו בחשבון וכיצד המשכורת שלי התאדתה עוד בטרם הספיקה לעשות הופעת בכורה בדף חשבון הבנק, אבל ה-11 ביולי מצא אותי במינוס מטריד, ועם רשימת הוצאות ארוכה כאורך הגלות.
מכיוון שסימנים מקדימים התפזרו להם כבר בחודשי מאי ויוני, ידעתי להערך בהתאם ולהודיע לבני המשפחה שהחופש הגדול השנה יהיה בסימן קיצוצים וחסכנות. כצעד ראשון, החלטתי שלא לחדש את המנוי לבריכה היוקרתית, שבה נהננו לבלות עם אנשים כמונו (בערך. כי אחרי הכל רוב האנשים שם חילוניים, ואנחנו דתיים...).
ככל שהתקדם לו החופש הגדול, הגעתי למסקנה שאי אפשר לשרוד אותו ללא בריכה, מה גם שמס' 2 הוא כבר בן 6.5, ולכן חייב ללמוד שחיה. לאחר בירורים רבים, הגעתי למסקנה שהדיל הזול ביותר נמצא בבריכה העירונית, הבריכה היחידה שלא מחייבת אותך לעשות מנוי, ושנותנת לכל אדם להכנס בשעריה במחיר הוגן וללא ליווי חבר, ושמכילה הרבה אנשים שהם... אממממ... נו... לא ממש כמונו.
סנוביזם לחוד ומצוקה תקציבית לחוד. יש רגעים בהם גם גזען נאלץ לחוות רגעי אי נוחות ולבלות עם אנשים שאינם ממש כמוהו, וזה היה אחד מהרגעים האלה. בפרצוף סובל ואומלל, ועם תרמיל מצוייד במנעול (כי בטח פראי האדם בבריכה העירונית ינסו לגנוב את הארנק היוקרתי סטייל לואי ויטון שקניתי בשוק בתורכיה ברגע שבו אלוהים יודע על מה חשבתי) שמתי פעמי לבריכה.
 
מדהים איך הילדים לא חשו בשום אי נוחות. לילדים, כנראה, טבעי לבלות עם אנשים שאינם כמותם, או שהם לא שמים לב לדקויות להבדלים בין בני האדם, ולא מודעים לכך שיש אנשים שהם "כמותם" ואנשים ש"אינם כמותם". מדהים יותר לגלות שגם אי הנוחות שלי נעלמה במהירות. היי, לאנשים פה אין קרניים. ובאופן מפתיע, הם הרבה פחות מופרעים וצעקניים מכל הסנובים העשירים שאיתם שחינו בשנה שעברה. מיי גוד, הילדים פה ממש מחונכים! כן... גם האתיופים. הבריכה היתה נקיה, אף אחד לא התקרב אפילו לתרמיל שלי, אף אחד לא הציק או הרביץ לילדים שלי, אף אחד לא נתן לנו להרגיש שונים רק בגלל שהיינו הבלונדינים היחידים בבריכה (והרגליים שלי סינוורו בלבן הבוהק שלהם), ואף אחד לא בהה בחוסר נימוס מעיק בצליעה של הבת שלי ו/או שאל אותנו שאלות מעיקות בנושא.
 
ישבתי על שפת בריכת הפעוטות, הסתכלתי מסביב ועשיתי עם עצמי חשבון נפש קטן.
 
 




 
אגב, ים ובריכה:
אלכסנדר מאן הציג (לפני מס' שבועות) בפני קוראי הבלוג שלו את השדיני, וגרם לי לתהות מהי אופנת בגדי הים הדתית.
 
חלפו שנים רבות מאז בילתי בחוף ים נפרד. המעט שאני זוכרת מחוף ים שכזה היה תערובת מוזרה של כוסיות בבקיני, נשים המשתזפות טופלס ונשים חרדיות עם טורבן על הראש וחלוק פרחוני על הגוף.
הים מציב בפני האישה הדתית אתגר לא פשוט. מצד אחד, יש חוקי צניעות, ואלה לא נעלמים פתאום רק כי חם ובא לנו ללכת לטבול בים ולשרוץ על החוף. מצד שני, חם! ויש ים! ומתחשק לטבול בו ולשרוץ על החוף!
אז יש כאלה שמנצלות את איצטלת החוף הנפרד, וטוענות שהמקום מוגן מספיק כדי שהן ילכו בו עם בגד ים, אפילו עם בקיני. ויש כאלה שגם בחוף נפרד ילבשו מעל בגד הים השלם חולצה וברמודה.
 
בשיטוטי באינטרנט מצאתי את בגדי הים האלה: http://www.wholesomewear.com/page-4.html וגם את אלה: http://www.modest-swimwear.net/swimsuitpictures.htm ולמוסלמיות אפילו את אלה: http://www.ahiida.com/index.php?a=results&subcat=65
בגדי הים המוסלמים פותרים גם את בעית הצניעות וגם את בעית כיסוי הראש.
הפתרונות המוצעים באתרים דלעיל הם נהדרים, אבל בפועל מעולם לא ראיתי מישהי שלובשת אותם. אולי אחת מקוראות הבלוג, שכן מבלה בחוף נפרד, תוכל לעדכן אותי האם האופנה הזאת תפסה במגזר, ובכלל מהי אופנת בגדי הים בחופים הנפרדים.

נכתב על ידי nina, 16/7/2007 10:08, בקטגוריות אנתרופולוגיה בגרוש, חדשות המגזר, חופש גדול, מהרהרת
68 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/8/2007 07:24


מה עשיתי בחופש הגדול

נאמנה לשיגרה של 12 שנות לימוד בבי"ס אני יושבת בסופו של כל חופש גדול ומנסה לסכם אותו. בעבר בדקתי עד כמה ניצלתי את הזמן כדי לעשות כמה שיותר כיף. מאז שנהייתי אמא, אני בודקת עד כמה ניצלתי את הזמן כדי להקנות לילדים שלל חוויות.
ההורות הופכת אותנו לרודפי חוויות. כמו קצינת בידור אני פורסת את החודשיים הארורים האלה לפרקי זמן שבהם עלי לדחוס כמה שיותר חוויות עבור הילדים. לא ברור לי עד כמה הילדים זוכרים את החוויות האלה לאורך זמן. לפעמים נדמה לי שהם שוכחים אותן בערך 10 דקות אחרי שהם חוזרים הביתה ומדליקים טלויזיה. ועדיין אני רצה אחרי החוויות, וגם מצלמת, כדי שאם הם ישכחו, תהיה לי עדות מצולמת.
 
אז מה עשינו החופש? לא הרבה. בהחלט לא הרבה. אני חושבת שזה היה החופש הגרוע ביותר שאי פעם חוויתי (ואני מדברת בפרספקטיבת זמן של 33 שנים). חופש זוועתי, ארוך, מייגע, מדכא. לא היה לי חשק לכלום, אבל הכרחתי את עצמי, למען הילדים והתמונה. אני חייבת לציין בגאווה שבסוף החופש אלבום התמונות של הילדים אכן יהיה עמוס בתמונות, רק שמבחינתם החוויה המשמעותית היחידה של החופש הזה תהיה המלחמה. לא שממש חווינו אותה על בשרנו, אבל היתה לה נוכחות מאוד ממשית, גם בלי לרדת למקלט או להכנס לממ"ד.
 
היינו הרבה בבריכה. היינו גם פעם אחת בים, אבל אז נאכלנו בידי יתושים מוטנטיים. היינו במוזיאון ישראל בירושלים (מעולה!) ובמוזיאון א"י ברמת אביב (באחס!). היינו גם במוזיאון השיריון בלטרון, אבל זה רק כי האוטו התחמם בעליות לירושלים, ונאלצנו לחזור בחזרה למרכז. קפיצה קטנה ללטרון נראתה פשרה ראויה. היה קצת מוזר לטייל עם הילדים בינות עשרות טנקים, כאשר כמה ק"מ צפונית לנו אותם טנקים בדיוק נכתשים על אדמת לבנון. בסופו של החופש עלינו גם צפונה לטיול ברמת הגולן. מפגש לא ברור ביני לבין שיח קקטוס, הותיר את תושבי הצפון עם הויזואל ההזוי של אישה בלונדינית מוזרה לבושה בבלויי סחבות, מסתובבת עם פינצטה ביד ומדי פעם נראת כתולשת שיערות.
 
מלחמה, עקיצות יתוש בגודל של תפוחים וקוצי סברס בכל מקום אפשרי בגוף - חיי בקליפת אגוז.
 

(ואני מניחה שהפוסט המשעמם הזה גם די מסביר למה שתקתי לאחרונה ונמנעתי מכתיבה. אולי עדיף למחוק אותו ולחזור לשתוק?)

נכתב על ידי nina, 3/9/2006 21:33, בקטגוריות אם השנה, חופש גדול, מקטרת
22 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     קישור ישיר לקטע     שלח ל'שווה קריאה'     הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-6/9/2006 07:19



הדף הבא
דפים: 1  2  
52,560
כינוי: nina
גיל: 51

ICQ:


מצב הרוח שלי:

מלאו כאן את כתובת ה-email שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח
הצטרף כמנוי SMS
בטל מנוי SMS

RSS (הסבר)

 << ינואר 2018 >> 
א ב ג ד ה ו ש
  1 2 3 4 5 6
7 8 9 10 11 12 13
14 15 16 17 18 19 20
21 22 23 24 25 26 27
28 29 30 31      

ארכיון:

חיפוש טקסט בקטעים:

חפש
חלון מסרים:
הוסף מסר

הבלוג חבר בטבעות:
« בלוגרים דתיים » ±
« הדוסים של ישרא » ±
« נשים חזקות » ±





מה השעה?



טפיחה על האגו
25 הבלוגים הנבחרים של אפלטון לשנת 2006
בלוגים על הורות - כתבה מ"הלול"


מי אני?
אישה
אמא לארבעה: בת 13 בן 11 בן 8 ובת 3
מחפשת מה לעשות עם עצמי, ובינתיים עובדת כעצמאית
משתייכת לזרם הדתי לאומי, אבל נוטה ל"אורתודוכסיה מודרנית" (שזו דרך יפה לומר שאני דתייה לייט)
שמרנית ומרובעת. אוהבת שיגרה. צורכת תרבות מיינסטרים.


בטלויזיה שלי
C.S.I
The Amazing Race
איך פגשתי את אמא
האישה הטובה
האנטומיה של גריי
המפענחת
מחשבות פליליות
נשות קבע
עקרות בית נואשות
פרשיות סמויות
רצח מן העבר


תגיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לnina אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על nina ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2006 © נטוויז'ן (ע"ר)
עיצוב: איה