דברים שעושים בשביל הילדים

כשהייתי בערך בכיתה ג' ההורים שלי החליטו שקמפינג על שפת הכנרת, בשיאו של חודש אוגוסט, זה רעיון נפלא לחופשה. מהיכרות מעמיקה עם ההורים שלי, אני מניחה שלא היה מדובר ברעיון מקורי שלהם, אלא ברעיון של חברים שעבדו קשה כדי לשכנע את ההורים שלי להצטרף לחוויה משפחתית מדהימה. ההורים שלי קנו אוהל משפחתי גדול ויקר, ואפילו השקיעו במרפסת לאוהל. וכך, באחד מימי אוגוסט, נסענו לאחד מחופי הכנרת לחוויה של פעם בחיים. וכאן אני מתכוונת לביטוי במובן הכי מילולי שלו. זו הייתה חוויה בודדת, שאף אחד מהמשפחה שלנו לא הצליח לשכוח ולא רצה לשחזר. זה התחיל משעות של מאמצים להקים את האוהל (כולל המרפסת המפוארת!), עבר דרך קיטורים של אמא שלי על הלכלוך ועל הרעש במאהל, קיטורים של אמא שלי על הטינופת במקלחות, קיטורים של אמא שלי על זה שהיא צריכה כל הזמן להכין אוכל, קיטורים של כולם על היתושים ומסדר טאטוא שאמא שלי העבירה לאוהל כל שעה עגולה.

היו גם כמה רגעים משעשעים בחופשה, אבל מה שבעיקר נשאר זה הזכרון של הקיטורים ושל חוסר הנוחות. מאז כל פעם שזורקים לכיווני את המילה "קמפינג", אני מצטמררת ומצהירה שטיול כזה יעשה רק על גופתי המתה. ובכל זאת, השבוע יצאתי לקמפינג. אחחח... הדברים שאנחנו עושים בשביל הילדים.

הבטיחו מטר מטאורים, ואמרו שיראו אותם הכי טוב בשמי מצפה רמון. זו נשמעה לי סיבה מספיק טובה כדי להדרים וכדי ללון תחת כיפת השמיים. האמת היא שההעדפה הראשונה הייתה בכ"ז למבנה בעל 4 קירות ומקלחת צמודה, אבל מכיוון שבמצפה עצמה כל מקומות הלינה היו מלאים, הרחבנו את רדיוס החיפושים עד שהחלטנו על לינה בחאן השיירות.  לזכותו של המקום יאמר שהוא מאוד מסודר ונקי. יש בו כמות מכובדת של אוהלים בדוואים, כמה צימרים פרטיים (במחיר מטורף) וגם אפשרות ללינת שטח באוהל שאתה מביא בעצמך. אנחנו השתמשנו באוהלים הבדוואים שאחרים הקימו עבורנו. תמורת מחיר של 400 ש"ח קיבלנו אוהל ענק, כמות מכובדת של מזרונים, מקלחת נקיה עם מים חמים ושירותים. כל השאר היינו צריכים להביא בעצמנו. אני מודה שתמורת 400 ש"ח ללילה, הייתי מצפה לקבל יותר מאוהל מזרון ומקלחת, אבל אין לי תלונה על הטעייה, מכיוון שמהרגע הראשון היה לי ברור שאני הולכת לשלם מחיר מוגזם תמורת התענוג של להתענות לילה שלם. אבל מה לא עושים בשביל הילדים.

האמת צריכה להאמר, היה לגמרי לא רע. אחרי שהתגברנו על האכזבה שבמקום מטר של מטאורים ראינו רק 4-5, ואחרי שהשכנים באוהלים שלידנו סתמו סוף-סוף את הפה, זו הייתה חוויה לגמרי לא נוראית. שכבנו מתחת לכיפת השמים וראינו מיליון כוכבים. מדי פעם ראינו אחד נופל. אח"כ הלכנו לישון בלי מזגן, ולפנות בוקר אפילו קפאנו מקור. המדבר מכתיב קצב חיים איטי ושקט יותר, ובכלל משרה שלווה, אפילו בייצורים עירוניים סופר לחוצים כמונו. ואתם יודעים מה, אולי אפילו אחזור על החוויה הזאת מתישהו בעתיד הרחוק, כי מה לא עושים בשביל הילדים.

אני בטוחה שככה גם ההורים שלי חשבו: שהם עושים את הכול בשביל הילדים. אני בטוחה שהרבה הורים חושבים שהם עושים הכול בשביל הילדים. אז זהו שלא. את רוב הדברים אנחנו עושים בשביל עצמנו. בשביל שנרגיש טוב עם זה שאנחנו הורים כאלה נהדרים שעושים הכול בשביל הילדים. בשביל שנשאיר להם חוויה (אפילו כזו שמצלקת) שיזכרו אותה ואותנו לכל החיים.  בשביל שנוכל לסמן וי שהתאמצנו והשתדלנו בשבילם, למרות שבפועל בחרנו במאמץ מינימלי שמתאים ליכולות שלנו ולא לצרכים של הילד.

הכרתי ההורים כאלה שהיו בטוחים שהם עושים הכול בשביל הבן שלהם. הם פנו למטפלים פרטיים שמתיימרים להתמחות בהתפתחות הילד. הם שילמו הון תועפות על הדרכה שוטפת מצד אותם מטפלים. הם הלכו לרופאים פרטיים. אבל מה, הם התקשו לקבל את העובדה שלילד שלהם יש בעיה נוירו-התפתחותית שכדי לטפל בה צריך ללכת לרופא מתחום התמחות אחר מזה שהם פנו אליו, וצריך לעשות טיפולי פיזיוטרפיה אינטנסיביים ולא תרגילים בשקל תשעים לחיזוק חגורת הכתפיים. קרוב משפחה שלי שראה את הילד של אותם הורים הפנה אותם אלי כדי שאייעץ להם, כי הוא חש שהם מטפלים בכיוון הלא נכון. התחושה שלו הייתה צודקת לגמרי, אבל מאוד התקשיתי לשכנע את האמא של הילד שהיא צריכה גישה אחרת. היא סמכה על אותם מטפלים בעיניים עצומות והייתה בטוחה שאוטוטו הילד שלה יתחיל לזחול או לצעוד. מאוד קשה להסביר בעדינות להורה מדחיק שלבן שלו יש בעיה רצינית ולא סתם עיכוב התפתחותי. מצד אחד, לא רוצים להפחיד את ההורה, שלא יברח עמוק יותר להדחקה. מצד שני, חייבים לנער את ההורה שיבין שהוא צריך לטפל אחרת בילד. בסוף הצלחתי לשכנע את האמא ללכת לפזיוטרפיסטית של הבת שלי. הבנתי שהם אכן התחילו טיפול אצל הפיזיוטרפיסטית, אבל בסוף עזבו בכעס, כי ההנחיות של הפזיוטרפיסטית סתרו את התרגילים שהמטפלים הלא מקצועיים נתנו להם. אני חושבת שמה שהבריח אותם הייתה ההבנה שלילד שלהם יש משהו חמור יותר מסתם עיכוב התפתחותי. אני חושבת שהם העדיפו לרוץ לזרועות האופטימיות של מטפלי ההתפחות, שמכרו להם עתיד ורוד שבו הבן שלהם אוטוטו מתחיל ללכת, במקום המציאות הריאלית שהפזיוטרפסטית הנחיתה על ראשם. מתישהו הם יתפכחו, אבל זה כבר יהיה מאוחר מדי לבן שלהם. רוב ההורים מתישהו מתפכחים, אבל אז הנזק כבר נעשה, וצריך לתקן הרבה יותר מאשר את הבעיה המקורית.

אז בכל פעם שאתם בטוחים שאתם עושים הכול בשביל הילדים, תבחנו את עצמכם טוב טוב. האם זה באמת מה שטוב לילדים או שאולי זה דווקא מה שטוב לכם.

קצת לפני שעזבנו את המאהל הבדוואי שאלתי את הילדים: נכון שזו חוויה שתזכרו לכל החיים? אני אפילו לא זוכרת מה הם ענו לי (כנראה בהו בי במבט תוהה והמשיכו לריב זה עם זה), כי פתאום תפסתי את עצמי. שוב עשיתי משהו למעני ולמען הזכרון שאשאיר בהם. וכדי להצדיק את האגואיזם שלי, השתמשתי בתירוץ השחוק של "דברים שעושים בשביל הילדים". אולי בסופו של דבר הם באמת נהנו. אולי חווית הקמפינג הייתה בדיוק מה שהם אוהבים. ואולי עצם הבילוי עם ההורים היה להם חשוב ונעים. כל אלה רק תהיות שנותר לי לתהות עכשיו, בדיעבד. דבר אחד ברור לי: באוטו, בדרך חזרה למרכז, הבן שלי הודיע לשנינו שבפעם הבאה הוא ישמח לנפוש בבית מלון באילת עם בריכה וג'קוזי.

הכיתה של הוד מעלתה (AKA: מס' 1) הוזמנה להצטרף ל"עזרא". הילדה הואילה לדווח לי כמה וכמה פעמים על חוסר שביעות רצונה מביקורן של המדריכות המיועדות בכיתה, ואני התקשתי להבין מה כ"כ נורא בביזבוז כמה דקות לימוד. כילדה, תמיד נהניתי מביקורים לא צפויים של גורמים שונים, שבאו להודיע לנו הודעות באמצע השיעור ותוך כדי הוציאו את כולם מהריכוז וחירבו את כל השיעור.

אחרי כמה ימים הילדה שאלה אותי אם היא חייבת להצטרף ל"עזרא". ניסיתי להסביר לה את הקונספט של תנועת נוער, אבל די קשה להסביר את הצורך בחשיבות תנועת נוער בשנות ה-2000, לכן בסוף הסתפקתי בהגדרה: "מקום שכל החבר'ה הולכים אליו, ויש שם פעילויות". "אז לא חייבים ללכת לשם?" היא וידאה שוב. "לא, ממש לא" עניתי "אבל זה נחמד".

לא היו לי ציפיות שהיא תהיה פעילה במיוחד בתנועת נוער, אבל היה לי ברור שהיא תנסה לפחות פעם אחת את הקונספט, ותראה אם זה מתאים לה או לא. הבת שלי אינה חיה חברתית. היא ידידותית ונחמדה, אבל מעדיפה לבלות בבית. לרוב אני לא נאבקת בנטיה הזאת שלה, כי אני לא רואה צורך להכריח אותה להתעמת שוב ושוב עם הנכות שלה במסגרות חברתיות לא מוגנות. אבל יש מקרים בהם הבדידות שהיא כופה על עצמה מטרידה אותי. לא מפריע לי שהיא לא תלך לתנועת נוער. הכרתי הרבה בנות כאלה. הן היו בריאות בנפשן, גם אם לדעתי הפסידו הווי חברתי שלא הייתי מוותרת עליו בשום פנים ואופן. אבל מאוד מפריע לי שכל הכיתה שלה הלכה לפעילות הראשונה בעזרא, ורק הבת שלי לא. ולא רק שהיא לא הלכה לפעילות, אלא היא גם הסתירה את קיומה של הפעילות ממני, כדי שלא אנסה לשכנע אותה (או אכריח אותה) ללכת לשם. מפריע לי מאוד שהיא הוציאה את עצמה מהכלל. מפריע לי שגם לאחר שראתה שכל בנות הכיתה הלכו לפעילות ב"עזרא" היא העדיפה להשאר בשבת אחה"צ בבית ולא להצטרף לפעילות של שבת.

יש משהו מאוד נח בבדידות ובהסתגרות שהיא כופה על עצמה. כל התחככות חברתית חדשה מצידה גורמת לי כאב לב חדש. שוב המבטים, שוב הצורך להסביר, שוב ההעלבויות, שוב התהיות והשאלות, שוב הצורך שלי לתפקד כפסיכולוגית / יועצת / פותרת משברים. אני מרגישה את הלב שלי מדמם עם כל בעיה שהיא מציגה בפני,  וככל שהיא גדלה, היכולת שלי לתת מענה לבעיות שלה מצטמצמת. אני מנסה לא להגן על הכאב שלי ולא לסגור את עצמי בפניה, אבל אני מרגישה איך אני נסגרת יותר ויותר, לא מסוגלת לשאת יותר את הכאב שלה ושלי. אני רוצה להיות לה אוזן קשבת, אבל אני לא יכולה, זה כבד לי מדי. נח לי לשמור אותה בצמר גפן כל הזמן בבית, אבל אני יודעת שזה לא נכון ושזה לא בריא. לכן, אני מנסה לנתק את התחושות האישיות שלי ולנסות לעשות את "מה שנכון". רק שלא תמיד ברור לי אם זה באמת נכון. כמו חיטוט בפצע כואב שכבר החל להחלים, אני מוצאת את עצמי לפעמים שולחת אותה לשדה הקרב, מכריחה אותה להתחכך בסיטואציות חברתיות חדשות, מכריחה אותה להתקל בבעיות חדשות.

רווח לי שהיא לא רצתה להצטרף לתנועת הנוער, אבל באותה נשימה ביקשתי ממנה שתנסה, שתתן לזה סיכוי, שתלך לפעילות אחת בשבת כדי לראות אם זה כזה נורא. אני לא יודעת אם נהגתי בחוכמה.

לכבוד בנק לאומי למשכנתאות

פקיד יקר,

שלום.

1. קיבלתי אתמול מכתב המדווח לי, כי במהלך הרבעון הראשון של שנת 2007 גביתם ממני עמלות ודמי ניהול בסך 6 ש"ח.
2. בחישוב שערכתי עולה, כי עלות זמן עבודתו של הפקיד שבדק את המידע יקר הערך הזה, עלות זמן עבודתו של הפקיד שהיה אחראי להדפסת ושליחת המכתב, עלות הנייר עליו הודפס המכתב ועלות המשלוח, עולות כולן יחד על 6 ש"ח.
3. לפיכך, הריני להציע לכם הצעה עסקית משתלמת: אתם תוותרו על גבית אותם 6 ש"ח לרבעון מחשבוני, ואני בתמורה אוותר על קבלת מכתב מטעמכם המודיע לי על גבית אותם 6 ש"ח. כך אתם תוכלו להציג התייעלות נפלאה למנהלי הבנק, ואני אחסוך 24 ש"ח בשנה.

בכבוד רב, ובתקווה להמשך שיתוף פעולה עסקי פורה בעתיד הקרוב,

נינה.

ליכלכתי פה לא ממזמן על נעלים מסויימות, כשאמרתי שהן עדיין לא ממלאות את ההבטחה הגלומה בהן. אני רוצה לחזור בי מדברי. הנעלים מסתמנות כנעלי פלא. ההליכה של הבת שלי השתפרה פלאים. היא הולכת בגב זקוף ממש עם צליעה יחסית מנימלית (אין מה להשוות לצליעה שהיתה לה לפני הניתוח ולפני הנעליים). הבעיה שלה מתמקדת עכשיו בעיקר באזור אגן הירכיים.

בזכות הנעלים האלה, אני מרשה לעצמי לגלות טיפה אופטימיות.

אם ראיתם לאחרונה אישה קטנה ועצבנית נוסעת בחדווה על פיאט פנדה בצבע בננה, דעו כי מצאתם אותי.

רצה הגורל והאוטו שלי הלך לעולמו בטרם עת (איך לאוטו שנת 2003 הולך הגיר??? איך??????), וכך מצאתי את עצמי מכתת רגלי בין כל חברות השכרת הרכב באזור גוש דן, עד שאחת מהן הסכימה להשכיר לי את הפיאט פנדה השובבה הזאת.

מסקנותי:

1. גיר אוטומטי עולה המון כסף. המון!

2. פיאט פנדה לא מאיצה מ-0 ל-100 קמ"ש ב-16 שניות כמו שנכתב בלינק דלעיל. זה לוקח לה הרבה הרבה יותר זמן (ותאמינו לי שניסיתי).

3. האוטו נהדר לנסיעה עירונית (נכנס כמעט לכל חניה). קצת פחות לנסיעה בין עירונית.

4. מאוד קשה לשכור רכב בארץ מהיום להיום.

5. אנשים מזלזלים בכלי רכב קטנים, מבלי לדעת שכשהנהג הנכון יושב בהם האוטו הזה מסוגל להותיר אותך פעור פה ביציאה מהרמזור (אפילו אם לוקח להם יותר מ-16 שניות להאיץ ל-100 קמ"ש). איסטה לה ויסטה אוטו גדול ואיטי, נפגש ברמזור הבא (או שלא).

איזה אובך מגעיל יושב עכשיו על ת"א.

בינתיים אני נושמת בסדר, אבל הבן שלי כבר עבר הבוקר 2 אינהלציות + משאף. נקווה שזה יחזיק אותו עד אחר הצהרים, אחרת אקבל קריאת אזעקה מהעבודה. באחס. וזה לא שאחרי שיגמרו השרבים האלה יהיה יותר טוב. החום של יולי-אוגוסט זוועתי לא פחות.

אובדן
יש רגעים מכוננים כאלה שזוכרים לכל החיים. אני זוכרת שהלכנו למכון להתפתחות הילד למעקב פגים שיגרתי. ידענו שיש לילדה טונוס שרירים גבוה, אבל חשבנו שמדובר במשהו זמני שבסופו של דבר היא תתגבר עליו. ישבנו מול מנהל המכון לאחר שבדק אותה מכל הכיוונים. "הגענו למסקנה" הוא אמר, שיש לבת שלכם CP - שיתוק מוחין.
 
אנשים תוהים לפעמים איך הם יגיבו במצבי משבר. רובם נוטים להאמין שהם יגיבו בצורה הירואית. חלק מהאנשים הגונים מספיק כדי להודות שהם יתמוטטו ולגמרי "יאבדו את זה". אני חוששת שאין אפילו אדם אחד שידמיין כי בעת קבלת בשורה קשה הוא יגיב בתגובה טיפשית ופאקצית לגמרי כמו שבעלי ואני הגבנו. הרופא אמר שיש לילדה שיתוק מוחין, והתגובה הראשונה שבעלי ואני הצלחנו להוציא מהפה היתה: "אבל היא ילדה יפה".
אני מודה שלקיתי בסטיגמה, וההגדרה "שיתוק מוחין" התקשרה אצלי לילדים בכסאות גלגלים, בעלי גפיים מעוותות והמון ריר. לזכותו של הרופא יאמר כי הוא לא נראה מזועזע או המום מהתגובה שלנו. הוא הסביר לנו באדיבות ש"שיתוק מוחין" הוא מונח גג, שמאגד תחתיו המון גוונים של נכויות שונות. הבת שלנו היא מקרה יחסית קל.
 
אחד הדברים הראשונים שחשבתי עליהם לאחר שעיכלתי את הבשורה היה: "אז מה? היא לעולם לא תתחתן? לא יהיו לי נכדים?" הצחיק אותי אח"כ לקלוט שזה מה שעניין אותי יותר מהכל. כאילו חתונה ונכדים זה הדבר הכי חשוב בעולם. כאילו היא לא תוכל להיות אדם בעל משמעות גם בלי כל זה.
רק אחרי הכאב על אובדן החתונה והנכדים נזכרתי לברר במה עוד כרוכה הנכות הזאת - האם היא תוכל ללכת? לכתוב? לרקוד? להיות עצמאית? הרופאים כמובן לא מתחייבים על כלום. רק זה חסר להם, שמחר אבוא לתבוע אותם בגלל שהם אמרו לי שהילדה תוכל ללכת, ובסוף התברר שלא. הם משתמשים בניסוחים זהירים: "עוד מוקדם די לדעת", "נדרשת עבודה רבה" וכמובן המשפט האהוב עלי: "זה מאוד תלוי בכם". ההגנה הטובה ביותר היא התקפה. אל תאמר שאין לך מושג, תפיל את האחריות על ההורים.
 
 הפנו אותנו לייעוץ פסיכולוגי, שכמובן שהרגשנו שאנו לא צריכים אותו. הפסיכולוגית דיברה איתנו על "להתמודד עם האובדן", ואני הבטתי בה המומה. "על איזה אובדן את מדברת?" שאלתי אותה "הרי הבת שלנו לא מתה". רק כמה חודשים טובים אח"כ התחלתי להבין על איזה אובדן היא מדברת. זה לא אובדן של מוות שבא בבום אחד גדול, אלא אלה אלף ואחד דברים קטנים שמצטברים לאובדן אחד כואב וגדול. לפצע קבוע שלעולם לא יחלים. כל פעם מגלים משהו חדש שהיא לא יכולה ולא תוכל לעשות. לפעמים מדובר במשהו גדול, ולפעמים מדובר במשהו מטופש. אנחנו מנסים להתמודד עם כל יום בפני עצמו, להציב לעצמנו מטרות קטנות, לא להציץ יותר מדי אל העתיד, אבל לפעמים כל ההדחקה הזאת קורסת ומתמוטטת ואנחנו נשארים עם כאב האובדן.
 
 
דברים שנראים שיגרתיים לאמא רגילה, בשבילי צועקים לעין. אם הייתי רק אמא לילדה נכה, הייתי שקועה בנכות ובעולם הנכים ולא עסוקה בהשוואות, אבל יש לי בבית 2 בנים רגילים (רגילים=שאינם נכים), שמהווים עבורי השוואה חיה.  כשאני משווה בין אופן הגידול של הבת שלי לאופן הגידול שלהם, אני מגלה כמה פשוט וקל להורים רגילים. דברים שהבת שלי הצליחה להשיג לאחר חודשים של עבודה מאומצת, הגיעו בפשטות מרגיזה לבנים שלי בלי שהם יעריכו אפילו את הקלות שבה הם קיבלו את הדברים. לדוגמא, הבת שלי התחילה לזחול בגיל שנה וחצי, לאחר פזיוטרפיה מתישה. שני הבנים שלי התחילו לזחול בגיל 5 חודשים מבלי שאנקוף אצבע. משגע אותי שהורים רגילים מקבלים את ההתפתחות של הילד שלהם כמובנת מאליה. ברור להם שבסביבות גיל 1/2 שנה הילד מתחיל לזחול וברור להם שבסביבות גיל שנה הילד מתחיל ללכת. אין להם שום הערכה לפלא הזה של לידת ילד בריא וגידול ילד בריא.
 
כשהיא היתה קטנה יותר שאלו אותי למה אני כמעט ולא יורדת עם הילדים לגינה. השואלים לא ידעו שהשאלה הזאת דורכת לי על יבלת ענקית. אני לא יורדת איתם לגינה, כי לבת שלי אין מה לעשות שם. בשבילה ובשבילי הגינה היא תזכורת כואבת לכל מה שקשה לה לעשות: קשה לה לרוץ, קשה לה לטפס, קשה לה ללכת על החול, קשה לה להתיישב על המגלשה.
 
כל יום מביא בעקבותיו את הידיעה על דבר נוסף שהבת שלי לא תוכל לעשות בכלל או לא תוכל לעשות כמו כולם:
היא לא יכולה לרוץ.
היא לא יכולה לשחק תופסת.
היא לא יכולה לשחק מחבואים.
היא לא יכולה לקפוץ בחבל.
היא לא יכולה לקפוץ בגומי.
היא לא יכולה ללמוד שחיה כמו כולם.
היא לא יכולה לשחק בכדור.
היא לא יכולה לטפס על עץ.
היא לא יכולה לצאת לטיולים ארוכים.
היא לא יכולה ללמוד בלט או מחול.
היא לא יכולה לקפוץ על רגל אחת.
היא לא יכולה לדלג.
היא לא יכולה לרכוב על אופנים.
 
 
חזרנו אתמול מהפזיוטרפיה ופתאום משום מקום, בלי התרעה מוקדמת, היא התחילה לבכות, בכי כבד כזה שבא עמוק מהלב. "למה אני לא יכולה להיות כמו כולם? למה אלוהים ברא אותי שונה? למה הוא העניש אותי? אני מבטיחה להיות ילדה טובה. אני מבטיחה להתנהג יפה, שרק יקח את זה ממני. למה אני צריכה לסבול? למה אני לא יכולה ללכת כמוך? למה אני לא יכולה לרוץ כמו כולם? אומרים לי שכל מה שה' עושה זה לטובה, אבל מה טוב בזה שיש לי בעיה ברגלים?". היא בכתה ואני הרגשתי שירו לי פגז לתוך הלב. הכאב שלה קרע אותי. חוסר היכולת שלי לענות לה קרע אותי עוד יותר. איך אני יכולה להתמודד עם שאלות אמונה כבדות כאלה, כשהאמונה שלי בעצמה לא שלמה? איך אני יכולה להגן על אלוהים, כשרוב הזמן אני בעצמי כועסת עליו?
 
אני יודעת שאלוהים מנסה אותי, אבל לפעמים נדמה לי שהוא משחק בי איזה משחק מרושע ובודק עד כמה הוא יכול למתוח את החבל לפני שיקרע. "הנה, היא עמדה בנסיון הזה. אולי אני אמתח עוד קצת את החבל כדי לראות אם היא תעמוד גם בנסיון הבא? ואולי אני אמתח עוד טיפה?".  אני מרגישה שאני מגיעה כבר לקצה גבול היכולת שלי. אני כבר לא יכולה. אני סוחבת כבר למעלה מחודש, מנסה לשמור על אופטימיות ועל מראה של שיגרה, אבל אני כבר לא יכולה. אני רוצה יום אחד שקט. רק יום אחד. בלי שיכאב לה, בלי שהיא תבכה, בלי שמישהו מהם יהיה שוב פעם חולה, בלי שאצטרך לסדר להם רשימת תורים, בלי שאצטרך לרוץ אחרי מה שמגיע לנו, בלי שאצטרך להתחנן לשיתוף פעולה מצד הבירוקרטיה הרפואית. רק יום אחד שבו אקום כרגיל, אלך לעבודה בידיעה שכולם בריאים ומאושרים, אחזור, אבלה איתם אחר צהרים שקט בבית, וכולם ילכו לישון. בלי סבב תרופות, בלי תרגילי פזיוטרפיה, בלי בכי, בלי דרמות.
שמור   בטל

הדבר הכי קשה בעולם

הדבר הכי קשה בעולם זה לראות את הילד שלך סובל.

לא, בעצם קבלו תיקון: הדבר הכי קשה בעולם זה לשמוע את הילד שלך צועק: "אמא בבקשה תעזרי לי בבקשה!", ולענות לו שאתה לא יכול לעשות שום דבר כדי להקל על הסבל שלו.

קרן האור היחידה שאני מוצאת ביומיים האחרונים היא לגלות שקיימים עדיין אנשים נחמדים ואנשים טובי לב, ויש הרבה מהם. שאלוהים יברך כל אחת ואחד מהם, ויתן להם כח להמשיך לעזור.

שתהיה לכולנו שנה טובה, שנת בריאות ובשורות טובות.