פוטנציאל מבוזבז

חיפוש עצמי
כשאתה נכנס לשוק העבודה, אתה מגלה פתאום שאנשים מעריכים את עצמם בטירוף. מילא זה שצניעות עצמית היא מושג שאסור שיהיה קיים אצל מחפשי עבודה, אבל עושה רושם שגם המודעות העצמית נעלמה לחלק ממחפשי העבודה. לאנשים כנים, כמוני (אמממ.... האם גם אני נדבקתי במחלת ה"החמא לעצמך כמה שיותר"?), מאוד קשה לשרוד את שוק חיפושי העבודה, כי אני לא מסוגלת לשבת מול מראיינת (איך תמיד נשים הן המראיינות במכוני המיון?) ולספר לה כמה אני ביצועיסית, מניעה תהליכים, מניעה עובדים, בעלת יוזמה וחריצות אין קץ, כשבקושי את הילדים שלי בבית אני מצליחה להניע לסדר את הבלגן שלהם. אני לא טובה בניהול. לא טובה בלהניע תהליכים. לא אוהבת ליזום. אבל תנו לי לעשות משימה, ואני אהפוך עולמות כדי לבצע אותה. חייבת להיות איזו עבודה שתתאים לי, ושלא תחפש כישורי ניהול. היום אפילו למשרת "זאת שעונה לטלפונים ושכחנו איך קוראים לה" מחפשים כישורי ניהול. מדינה של מנהלים נהיינו. אולי בגלל זה אנחנו נראים ככה, כי כולם מנהלים ואף אחד לא עובד.

יש משהו ממכר בלשבת בבית. בהתחלה את מרגישה לא נעים. בכל זאת, כולם קמים לעבודה, ורק את עדיין במיטה. אבל לאט לאט בלי שתשימי לב, יש לך כבר שיגרה: קמה בבוקר, מעירה את הילדים, מכינה סנדוויצים, מתלבשת, מזרזת אותם החוצה (כאילו שיש לך משהו באמת חשוב לעשות), מפזרת אותם למוסדות הלימוד, חוזרת הביתה, שותה קפה (שוקו במקרה שלי), מדליקה את המחשב, גולשת באינטרנט. קצת כביסה, קצת סדר ונקיון, ואז ב-12 מתחילה להכין ארוחת צהרים, ב-13:30 אוספת אחד מהגן, נותנת לו לאכול. ב-15:00 מגיעים עוד שניים, נותנת להם לאכול. ב-16:00 באה האחרונה, ומתחילה לבלגן את הבית. אחה"צ יש חוגים, חברים של הילדים, גינה עם פצצת האנרגיה הקטנה (בת שנה ורבע, כפרה עליה), ארוחת ערב, מקלחות, "יאללה תלכו לישון", ואז אני קורסת מול הבעל ופולטת: "איזה יום מתיש". ה"איזה יום מתיש" הזה בא בעיקר כדי לשכנע את עצמי שעשיתי משהו במהלך היום, ושמאוד קשה לעבוד עם 4 ילדים, למרות שיש נשים שעושות את זה בהצלחה יתרה.

כ"כ טוב לי בבית, שלא בא לי לחפש עבודה. אני מורחת את זה במילים יפות כמו: "משקיעה בעצמי", "בוחנת אופציות", "שוקלת את דרכי", "שוקלת הסבה מקצועית", "שוקלת שינוי תחום ואולי אפילו לימודים אקדמאיים", אבל בפועל הדבר היחיד שאני שוקלת זה, איך אפשר להרוויח כסף מלשבת בבית.

"עבודה מהבית" - שתי מילות קסם, שברגע שתאמרו אותן לאמהות עובדות, העיניים שלהן יתחילו להצטעף והן תפטרנה: "אההההההההההה" עורג כזה. יקירותי, "עבודה מהבית" זה קוד ל: "בא לי פראיירית שתעבוד מלא שעות תמורת פחות משכר מינימום". את אחראית על הזכויות הסוציאליות של עצמך, את אחראית על הזמן של עצמך, את מקבלת דד ליינים מטורפים, שכדי לעמוד בהם את צריכה לעבוד מסביב לשעון (גם אז הזמן לא מספיק), ובסופו של החודש את שולחת חשבונית עבה על סך 2800 ש"ח.

אז נכון שכיף לעבוד עם טרנינג ונעלי בית. ונכון שאני יכולה לתלות כביסה תוך כדי. ונכון שאם ילד חולה, אני יכולה להגיע למשפחתון תוך 10 דקות (ותמיד היא נהיית חולה, כשאני עם הדד ליין הכי מטורף בעולם, ויש עוד מלא עבודה להספיק).ואבל תאמינו לי שלא כיף לעבוד עד 2 לפנות בוקר, לא כיף לפספס 4 פרקים של האנטומיה של גריי, כי חייבים לסיים משהו דחוף ולשלוח במייל, והכי לא כיף לעבוד כשבת השנה ורבע (הידועה בכינוייה: "מס' 4") יושבת לך על הברכיים, ומתעקשת להוציא ממקומו את מקש הרווח (הצליחה, הפרצופלוחה הקטנה!).

אבל מה? הורות זה כיף. מישהי מפה (לא מגלה מי) אמרה לי פעם שיש המון בלוגים על כמה קשה להיות אמא, אבל מעט מאוד בלוגים על כמה שהורות זה כיף. הבטחתי לה שאכתוב כמה זה כיף, אבל אז חשבתי ביני לבין עצמי, והגעתי למסקנה שאחד הדברים הכי משעממים ביקום זה לקרוא אמא שמשתפכת על הילדים שלה. הרבה יותר כיף לקרוא אמא שעושה חשבון נפש עם עצמה, ועם הילדים שלה ועם כל העולם. בלוג מעניין הוא בלוג שעוסק בקונפליקט ולא בקיטש.

אז אני לא אספר לכם כמה זה כיף לגדל ילדה מהממת בת שנה ורבע; כמה זה כיף לראות אותה גדלה ולומדת כל יום משהו חדש; כמה זה הורס מצחוק לשאול אותה: "איפה קוקיות?" ולראות שהיא מצביעה על השערות שלה, או לשאול אותה: "איפה עיניים?" ולראות אותה ממצמצת במשך דקה שלמה בעיניים. אושר גדול! באמת! אז נכון שבתמורה אני צריכה לקום באמצע הלילה ולגלות למה היא בוכה, ונכון שהבית שלי נראה כל ערב כאילו עבר סופת טורנדו, ונכון שהחיים המקצועיים שלי בקרקעית, אבל לא הייתי משנה דבר.

(אופס, יצא לי פוסט אופיטמי. החיים בבית מיטיבים איתי. אגב, עדיין מישהו קורא פה?)

נכתב על ידי nina, 25/5/2010 12:41, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מעדכנת, עובדת (?)
תגיות בטכנורטי: אם השנה, הריון ולידה, מעדכנת, עובדת (?)
45 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של mb ב-30/5/2010 13:10

למה את לא מניקה?

אני לא ממש יכולה לשים את האצבע על הנקודה בה השדיים של נשים יולדות הפכו לנחלת הכלל. אולי זה היה לאחר התפוצצות פרשת רמדיה, למרות שאני זוכרת שגם קודם עודדו נשים להניק, אבל לא היה את הנידנוד הכפייתי שיש היום סביב נושא ההנקה ואת מבטי התיעוב והאשמה שנזרקים לעבר אישה ששולפת בקבוק במקום שד.
זה מתחיל בבי"ח: לאחיות במחלקת ילודים אין שום בעיה שתזרקי את התינוק שלך במחלקה במשך 3 שעות רצופות, בהן הוא צורח בטירוף בלי שמישהו מתייחס אליו, אבל אחת ל-3 שעות את מצוּוה להתייצב במחלקה ולקחת את התינוק ל"שעת הנקה". כל האימהוּת הטריה של היולדת נבחנת באותה שעת הנקה אומללה. באותו פרק זמן האחיות מטיילות בין היולדות, בודקות שכולן מניקות, נוזפות במי שלא מתחברת בטבעיות לפעולת ההנקה, מטיפות לה כמה חשוב להניק, ומראות לה שהבעיה נעוצה באיך שהיא מחזיקה את התינוק ולא חלילה בגורם חיצוני כמו מבנה שד / מחסור בחלב או כל סיבה אחרת. רק במקרים נדירים מסכימות האחיות להגניב את היולדת בחשאיות למטבח המחלקה שם הן מספקות לה בסודיות בקבוקון קטן של תחליף חלב.

מנסיון העבר ידעתי שיכולת ההנקה שלי אינה מספיקה כדי להרגיע תינוק למשך 3 שעות, ולכן כדי לחסוך מהילדים שלי צרחות רעב נואשות במחלקה, אני מעדיפה להשאיר אותם צמוד אלי במסגרת מה שנקרא "ביות מלא".
העובדה שטיפלתי בבת שלי מסביב לשעון בלי לזרוק אותה בחזרה למחלקה (למעט בשעות ביקור רופאים, בהם התינוקות חייבים לשהות במחלקה לסידרה של דקירות), לא שיכנעה את האחיות שאני באמת יודעת מה היא צריכה, ולכן הייתי צריכה לנהל ויכוח מכוער וקולני עם אחת האחיות ולהתחנן לקבל תחליף חלב עבור הילדה. כל מי שראה אותי אח"כ מאכילה את הילדה מבקבוק ולא בהנקה, תבע (או ליתר דיוק תבעה) לקבל הסברים מדוע אני מעיזה לא להניק. כל תביעה כזאת לוותה בנאום מייגע על יתרונות ההנקה.

אני יודעת שחלב אם הוא האוכל הכי טוב לתינוקות. זה אפילו כתוב על הקופסא של "מטרנה" ששוכנת לבטח על השיש במטבח. אני יודעת שלהנקה יש יתרונות נפלאים לאם ולתינוק. אני יודעת שתינוקות יונקים גדלים עם מערכת חיסונית פצצתית ועם איי קיו בשמים. עדיין, אני לא מצליחה להניק. הפעולה עצמה מציקה לי. העובדה שהשדיים כל הזמן כואבות (מגודש, מסדקים או סתם ככה כי בא להן) מעיקה ומציקה לי מאוד. אבל הייתי מסתדרת עם אי הנוחות הזאת, לו הגוף שלי היה מסוגל לייצר מספיק חלב בשביל להשביע את הילדה שלי. הוא לא מסוגל.
במשך 3 ימים לאחר הלידה התעקשתי רק להניק, והילדה צרחה מרעב. הנקתי אותה במשך שעה - שעה וחצי, וכחצי שעה לאחר סיום ההנקה היא שוב צרחה ברעב ורצתה לאכול. לאחר 3 ימים נשברתי ונתתי לילדה תחליף חלב. זאת היתה הפעם הראשונה שהילדה ישנה במשך 3 שעות רצופות מאז שנולדה. אח"כ חזרתי להתעקש על הנקה, עד שביום החמישי ללידה גילו שהיא ממשיכה לרדת במשקל, למרות שהיא כבר היתה אמורה להתחיל לעלות כמה גרמים. בשלב הזה 2 רופאות ילדים חביבות ביקשו ממני לשלב תחליף חלב ביחד עם ההנקה. אני מודה שחשתי הקלה לאחר שהן נתנו לי "היתר" לתת תחליף חלב, כי זה פתר את בעית המצפון המעיק. עכשיו אני יכולה לתת לה בקבוק ולהסביר לכל המבטים הזועמים מסביב, שאין ברירה, זאת הוראה של רופא ילדים.

אם יש משפט שמעלה לי את הסעיף (יותר מ: "איך יש לה שיער שחור? לכל האחים שלה יש שיער בלונדיני") זה המשפט: "אין כזה דבר שאין מספיק חלב. את פשוט לא מניקה נכון". אז אני כן מניקה נכון. 4 אחיות אישרו את זה. עדיין אין לי מספיק חלב. נכון שאם הייתי יושבת עם הילדה תלויה על הציצי 24 שעות מסביב לשעון, מתישהו הגוף היה מייצר מספיק חלב כדי שיהיה לה מה לאכול, אבל מה לעשות שאין לי הרבה סבלנות בשביל זה, שאני חייבת לנהל במקביל בית עם עוד 3 ילדים שלכל אחד מהם צרכים משלו, ושאני עצמי אוהבת לישון כמה דקות במהלך היממה.

אני באמת לא יודעת מתי פעולת ההאכלה בבקבוק הפכה מאקט פמניסטי משהו לאקט שיש לדווח עליו ליצחק קדמן. אני גם לא יודעת באיזו זכות כל גורם טיפולי בו נתקל התינוק בשנותיו הראשונות, מרשה לעצמו לחקור את האם אם היא מניקה ומדוע לא. אני לא מבינה למה אני צריכה שוב ושוב להנפיק הסברים לכל העולם ואישתו מדוע איני מניקה. ואני לא מבינה ממתי זה הפך לטאבו חברתי להודות שהנקה זה מעיק ולא כיף בכלל.

ואם לא הבנתם מבין השורות, אז ילדתי בת לפני 3 שבועות בדיוק.
היא מותק. עם עיניים כחולות ושיער חום כהה. היא אוהבת לאכול המון וגם לעשות הרבה קקי. היא גם אוהבת לשבת על הידיים של אמא (מה שמסביר מדוע אני מעדכנת רק עכשיו על הלידה).
אני, למרות השימוש הזוועתי בבקבוק, לא ישנה הרבה בלילה. אבל בינתיים אין תלונות. אני מקווה שמתישהו ארוחות הלילה שלה יצטמצמו לארוחה אחת בלילה (במקום 3...).
האחים שלה מרוצים עד מאוד מהצעצוע החדש שיש בבית. הם אוהבים לעזור, ולפעמים יותר מדי.
אני, כאמור, עסוקה בעיקר בלהאכיל ולחתל, ובין לבין מנסה להתרגל לשיגרה החדשה, וגם למצוא מבצעים של האגיס ומטרנה ברשתות השיווק.

נכתב על ידי nina, 19/3/2009 10:50, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה
126 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של מורטישה ב-10/6/2009 16:50

היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.

נכתב על ידי nina, 5/1/2009 13:00, בקטגוריות גולשת באינטרנט, הריון ולידה, מלחמה, מעדכנת, מקטרת
34 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של ענת ב-3/3/2009 17:57

סוגרים שנה

אני אוהבת שיגרה. הייתי רוצה לומר שאני בחורה ספונטנית וזורמת, אבל האמת היא שאני מתה על השיגרה שלי. אני אוהבת לדעת בוודאות באיזו שעה אקום מחר, מתי אצא מהבית ולאן אלך. אני אוהבת לחיות לפי לוח זמנים מסודר וקבוע מראש. אני מצליחה להסתגל לשינויים, אבל אני מתעבת אותם ומפחדת מהם, גם מאלה שברור לי שהם לטובה.

הפחד משבירת השיגרה גרם לי להתקע בעבודה שאני לא אוהבת במשך 9 שנים. אבל כנראה שגם לי יש גבולות, ולאחרונה הם נחצו.

לפעמים אנשים מבקשים סימן מאלוהים לגבי ההחלטה שעליהם לקבל, אבל גם כאשר הוא כותב להם את הסימן הזה באותיות אדומות על קיר לבן מול עיניהם, הם מפספסים אותו. אני נהגתי בדרך דומה, עד שאלוהים החליט שאם אני לא מבינה סימנים, כדאי לו להיות קצת יותר ברור מזה.

שורה של החלטות שהתקבלו לאחרונה במקום העבודה שלי, וכניסתו לתפקיד של בוס חדש, הבהירו לי בצורה שאין לפקפק בה, כי הגיע הזמן לעבור הלאה. וגם אם את הסימנים האלה פיספסתי, אלוהים דאג למתוח מחסום ברור בקו הסיום: חוזה העבודה שלי כאן הוארך עד ה-30/9/09 והובהר לי כי אין כוונה להאריכו מעבר לזה.

אז כבר השלמתי עם ההחלטה שאני צריכה לעזוב ולעבור הלאה. כבר ברור לי שהמקום הזה עושה לי רע, שהאנשים פה לא טובים, שתרבות הארגון פה לקויה ושהעבודה שאני עושה הינה סיזיפית, מתסכלת ומתחת לרמתי. עדיין אני חוששת מהעתיד, גם אם ברור לי שבמצבי הנוכחי, כל עתיד יהיה טוב מההווה.

נותרו לי קצת פחות מ-5 חודשים עד הלידה (בתקווה שהכל יעבור בשלום), ואני מתכוונת לבלות אותם במקום העבודה הנוכחי בצורה הכי סתלבטנית שאפשר. אח"כ אצא לחופשת לידה, ואז לדרך חדשה, שעדין לא ברור לי מה היא תהיה, אבל אני יודעת שהיא תהיה הרבה יותר טובה מהדרך בה אני צועדת היום. אז אולי אני מתחילה את השנה החדשה עם תחושת עלבון צורב וגרון חנוק מדמעות כעס, אבל עמוק בלב אני אופטימית ויודעת שהשנה הבאה תהיה עבורי הרבה הרבה יותר טובה מהשנה שחלפה.

אני מאחלת לכל קוראי הבלוג (לפחות לאלה שהיו סבלניים מספיק כדי לא לבטל את המנוי או את ה-RSS) שנה טובה ומוצלחת. שנה של בריאות ואושר. שנה של סיפוק והגשמה עצמית. והלוואי שכל משאלות ליבכם יתגשמו לטובה.

נכתב על ידי nina, 28/9/2008 14:00, בקטגוריות הריון ולידה, מעדכנת, עובדת (?)
31 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-5/10/2008 07:39

הפלה ב-5 מערכות

דימום

את מדממת?

לא

ועכשיו?

עדיין לא.

טוב, אני אתקשר יותר מאוחר.

(כעבור 5 דקות)

את מדממת?

אמא, אני לא מדממת. אני אעדכן אותך אם אני אתחיל לדמם.

טוב.

(כעבור חצי שעה)

ועכשיו?

אמאאאאאאאאאא! דייייייייייי!

אני לא מדממת. אולי בגלל זה לאף אחד לא בוער להוציא ממני את העובר המת שמתנחל ברחם שלי כבר שבוע. אני מסתובבת כבית קברות לגוש תאים מת. לאף אחד זה לא מזיז. גם לי בהתחלה זה לא הזיז, אבל עכשיו זה גורם לי להרגיש מתה בעצמי.

שינויים גופניים

השינויים הגופניים שעברתי בחודשיים האחרונים:

החזה שלי גדל, התחילו לצאת לי פצעונים על הפנים, המחזור נעלם לי, התחילו לי בחילות ורגישות לריח, איבדתי את התאבון, התחלתי להקיא בבוקר, נפלה עלי עייפות כבדה, כתמי הפיגמנטציה שלי התכהו והתרבו, התחילה לצאת לי הבטן, הרגישות לריח התחילה להעלם, התאבון חזר, הבחילות נעלמו, הפסקתי להקיא בבוקר, העיפות נרגעה, החזה הצטמק, הפצעונים נעלמו מעור הפנים, וכתמי הפיגמנטציה דהו. עוד נשארה לי קצת בטן, אבל אני מקווה שהיא תעלם תוך כמה ימים, ואז גם יחזור המחזור.

המחלקה שלנו דרעק, אבל יש ציטוטק

כמעט שום דבר לא השתנה מאז שנאלצתי לעבור הפלה לפני כ-10 שנים. המחלקה נראית אותו דבר, אבל מסתבר שיש עכשיו שיטה חדשה לריקון הריון: הציטוטק. כדור פלאים שנדחף לנרתיק, גורם להתכווצויות עזות, דימום כבד וריקון הרחם. מכיוון שהוא גם חוסך לבית החולים צוות ניתוח, זמן אישפוז ושעות עבודה, נראה שהם מאוד מתלהבים לדחוף את הכדור הזה לכל אישה שמגיעה אליהם עם הריון שלא התפתח.

בעיני, הרעיון לדמם בבית כמו פרה שחוטה ולהוציא מתוכי קרישי דם עובריים, לא היה נראה מפתה במיוחד, אבל מסתבר ש-83% מבין המשתמשות בכדור ממליצות עליו לאחרות, אז אולי פיספסתי פה משהו.

לטענת הרופא, לציטוטק יש 80% הצלחה. אם הצלחתי לפול פעמיים לאותם 20% מההריונות שנגמרים בהפלה מוקדמת בשליש הראשון, מה גורם לך, אדוני הרופא, לחשוב שלא אצליח לפול לאותם 20% מהמקרים בהם הציטוטק לא עובד כמו שצריך? אני מעדיפה ללכת על האופציה הבטוחה. תרדימו אותי, תגרדו מה שצריך ונגמור עם זה.

אני בסדר

איכשהו יצא שאני זו שצריכה לעודד אנשים במקום שיעודדו אותי. אני זו שצריכה להסתובב עם חיוך על הפנים. להסביר לכולם שהכל לטובה, ושאני בסדר. אני בסדר, הכל בסדר, הכל ממש נפלא, החיים דבש, הכל טוב, הכל לטובה.

לעזאזל נמאס לי!

כן, הכל בסדר. כן, זאת לא טרגדיה, כן יש דברים גרועים יותר, כן יש לי 3 ילדים בריאים בבית וזה מה שחשוב, עכשיו תעזבו אותי בשקט כולכם וצאו לי מהורידים. באמת שאין לי כח יותר לחייך. לא, לא לקחתי את זה יותר מדי ללב, אבל אני רוצה לגמור כבר עם הסיוט הזה, ובבי"ח מחליטים שבגלל שאני לא מדממת, אז אני לא מקרה דחוף, ואני יכולה להמשיך להיות מנשא לעובר מת עוד כמה ימים.

מחשבה מולידה מציאות?

האמת היא שההפלה הזאת לא הפתיעה אותי. ידעתי שהיא תבוא. הרגשתי יותר מדי טוב בתחילת ההריון. הבחילות היו יחסית קלות. כמעט ולא הקאתי. זה לא הרגיש לי כמו הריון חזק. הופתעתי לראות דופק ב-US שנעשה לי בשבוע 6. לכן, כשבשבוע 9 הרופאה החמירה סבר אל מול צג ה-US לא הפתיע אותי לראות שכבר אין דופק.

אח"כ מישהי אמרה לי שאסור היה לי לחשוב שלילי, כי מחשבה מולידה מציאות. זה נשמע בעיני מטופש. אני חושבת כבר המון זמן על מיליון דולר, ובינתיים כלום לא קרה, אז דווקא בהריון המחשבה שלי הולידה מציאות?

בכל אופן, אם מישהי רוצה לקחת לקח מהפוסט הזה לעתיד טוב יותר: אם נכנסת להריון, תחשבי מחשבות חיוביות, וגם תתרחקי מבית קברות.

נכתב על ידי nina, 10/3/2008 08:22, בקטגוריות הריון ולידה
64 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של שלי ב-31/3/2008 08:01

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.