פוטנציאל מבוזבז

נחשו מי חזר אחרי 10 שנים?
הייתי עסוקה בלעלעל בכתבה משמימה במיוחד בעיתון "לאישה" (משהו על שמירת התשוקה בחיי הנישואים) כשפתאום נפרצו בסערה דלתות חדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. צוות של 4-5 אנשים שעט במהירות לכיוון חדר הניתוח תוך שהוא מסיע מיטה ועליה אישה בקושי מכוסה בסדין עם כתמי דם. מאחורי העדר השועט נגרר גבר צעיר מבולבל ומבוהל. העדר השועט נכנס לחדר הניתוח והגבר צווה להשאר בחדר ההמתנה.

יש דינמיקה מאוד מעניינת בחדר ההמתנה שליד חדרי הניתוח. אוסף אנשים זרים מתוודעים בלית ברירה זה לצרתו של זה, כשלמעשה כל אחד מהם נמצא במצב שבו הוא כ"כ שקוע בצרתו שלו, שהצרות של האחרים לא ממש מעניינות אותו.

"לידה שהסתבכה" לחשתי לאמא שלי.
"מאיפה את יודעת?" היא צעקה בחזרה (אמא שלי לא ממש מכירה את המושג 'דיסקרטיות' וגם לא את המושג 'לרכל מאחורי הגב')
"תחושה שמבוססת על גיל האישה שהובהלה לניתוח, גיל הגבר הממתין, המבט שעל פני הגבר הממתין ומיקום הכתמים שהיו על הסדין שכיסה את האישה" עניתי.
ממש בשניה הזאת מיהרו 2 אחיות להכניס לחדר הניתוח אינקובטור ובלון חמצן. "את רואה?" לחשתי לאמא שלי.

5 דקות אח"כ יצא רופא ילדים מלווה ב-2 אחיות ואינקובטור מחדר הניתוח.
"רגע" הוא עצר את האחיות "תנו לאבא לראות את הבן שלו"
"הוא חי?" שאל האבא.
"כן" ענה הרופא "והוא הגיב מאוד יפה לאחר הלידה. כרגע הוא מקבל קצת חמצן, אבל בסה"כ הוא מצליח לנשום. הגעתם ממש בזמן"
האבא הביט המום בבן שלו, ואז שמתי לב שלא מדובר בתינוק בשל, אלא בפג צעיר מאוד. הוא נראה חייזרי בדיוק כמו שהבת שלי נראתה מיד לאחר הלידה שלה. התמונה הזאת של הפג באינקובטור טילטלה אותי והחזירה אותי 8 שנים אחורה.

היה מעניין לראות את הדברים מהצד, להבין איך הכל נראה בזמן שאני שכבתי כאובה והמומה על המיטה בחדר הלידה, שניה אחרי שהוציאו ממני את הילדה. זה נתן לי הזדמנות לראות ולהבין מה עבר על בעלי באותם רגעים. ראיתי את הדאגה על פני האבא, את הלחץ שנשבר בבכי, את הבילבול שלו וחוסר היכולת להחליט מה לעשות - האם להמתין ליד חדר הניתוח עד שאשתו תתאושש או ללכת לפגיה לראות מה עלה בגורל הבן שלו. אח"כ שמעתי אותו מעדכן את בני המשפחה על הלידה, לא יודע אם לשמוח שנולד לו בן או לבכות מהדרך שבה הוא נולד, לא יודע אם לקרוא לו "תינוק" או "עובר".

זה היה דה-ז'וו מעניין 8.5 שנים אחורה.
ואז אבא שלי יצא מניתוח, ואמרו לנו שהסרטן חזר לו. זה היה דה-ז'וו פחות מעניין 10 שנים אחורה.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 17/5/2007 08:33, בקטגוריות הריון ולידה, שוקעת בנוסטלגיה, מעדכנת
48 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-20/6/2007 21:13

כמה קטנות
צעדתי הבוקר לעבודה כשרן דנקר תחוב בחיקי. אני מאוד אוהבת את רן דנקר, אבל לא ממש מתה על הזקן שהוא גידל לאחרונה. זיפים זה אחלה. זקן זה מגעיל.

נכון, אני דתיה. זו לא סיבה להפגין בפני את ידיעותיכם בארמית ובפסוקים מהתנ"ך ומהתפילה. אני מאמינה שיש לכם ידע בסיסי ביהדות, באמת שאין צורך להתקיל אותי ב-8 בבוקר בציטטות מרשימות מכתבי הקודש. מה אני אמורה לעשות עם זה? למחוא לכם כפיים על הידע המרשים? להשלים את הציטטה? לתת ציטוט משלי? לציין מה המקור ממנו נילקח הציטוט?

לאחת פה בעבודה יש מאהב, והיא מנהלת איתו כל היום מריבות אוהבים בטלפון. מה שווה מאהב, אם את עדיין מוצאת את עצמך במריבה זוגית? כבר עדיף בעל. לפחות מכירים את נקודות החולשה ונקודות הזכות שלו.

בתיה מתגרשת. היא מנהלת את כל השיחות עם עורך הדין שלה ואת כל המריבות עם בעלה בנפרד ועם הילדים פה במשרד. בקולי קולות. היא יושבת בשולחן הקבלה במשרד, כך שמאוד קשה לפספס. זה מביך ומעורר רחמים בו זמנית, אבל מעבר לכל זה עושה לי חשק לא להתגרש לעולם, לעולם, לעולם.

בחילות בוקר הן גיהנום. במיוחד כשאת לא בהריון. לא רק שאת סובלת ומקיאה את נשמתך, גם אנשים מעיזים לטפוח לך על הבטן ולאחל מזל טוב.

אני שוקלת ללכת עם שלט על הצוואר שיהיה כתוב בו: אני לא בהריון, וגם אין לי כוונות להכנס להריון בחודשים הקרובים. כל מילה שאני מוציאה מהפה בזמן האחרון גורמת לאנשים לקרוץ לכיווני ולרמוז לי שאם אני לא בהריון, אז עכשיו זה הזמן.

- "השמנתי. אני צריכה דיאטה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אז תכנסי להריון ותעשי דיאטה אח"כ"

- "כואב לי הגב"
- "נו, אולי את בהריון? גם לי כאב הגב בתחילה ההריון".

- "אני עיפה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? אולי את עדיין לא יודעת שאת בהריון? תעשי בדיקה"

- "יש לי בחילה"
- "נו, אולי את בהריון? לא? זה סתם וירוס?"

- "מס' 3 החליט לזחול פתאום, במקום ללכת"
- "נו אולי את בהריון? לא? אז הוא בטח מנסה לרמוז לך שהוא רוצה עוד אח"

מה כולם מתעקשים להכניס אותי להריון? ולמה לכל אחד אני מתחילה לתת הסבר מפורט על תוכניותי לעתיד בנוגע לתכנון המשפחה? צאו לי מהשחלות. עשיתי 3 ילדים, אני לא חייבת לכם הסבר לגבי למה לא בא לי עוד ילד, ומתי כן יבוא לי.

התחלתי דיאטה ביום ראשון. קראתי איפשהו שלפי הקבלה יום ראשון הוא לא יום מוצלח להתחלות. אולי בגלל זה אלוהים בחר להתחיל את השבוע שלו דווקא ביום הזה? בכל מקרה, כנראה שיש בזה משהו, כי לקינוח ארוחת הצהרים של יום ראשון אכלתי חטיף בוטנים עם סוכר, ובארוחת הערב אכלתי חצי בגט עם חומוס ומלפפון חמוץ. אני חושבת שאפשר לומר ללא צל של ספק כי גורלה של הדיאטה הזאת נחרץ לכשלון.

לידיעת הטבח בחדר האוכל בעבודה:
רוטב אדום חריף על פילה של דג לא מטשטש את העובדה שמדובר בדג לא טרי שאף אחד לא טרח לנקות לו את העור והקשקשים.
שלום, תודה ואיפה האסלה הקרובה? אני צריכה להקיא.

בפעם האלף, לא, אני לא בהריון!!!

נכתב על ידי nina, 6/12/2006 13:12, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, עובדת (?)
66 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דוסי סטורי ב-3/1/2007 09:45

תמיד אישה
אהההההה... אני בהחלט אני צריכה לקבל.
פצעונים באזור ה-T, בולמוס של רעב (מי זוכר שרק לפני שבועיים התחלתי דיאטה?), בטן נפוחה (כ...ן זה רק בגלל הוסת. לעובדה שאני פרה שמנה אין שום קשר לזה), והתקפי עצבים.
זה המחזור החודשי הראשון לאחר ההריון. חיכיתי וחיכיתי, והנה הוא מגיע.
המוזר במחזור החודשי הוא שלמרות שלל הקיטורים שכל אישה תנפיק ברגע שהוא יתקוף אותה, בתכלס רובנו ממש קשורות אליו, ונכנסות ללחץ כשהוא נעלם או מתמהמה. החיים שלי בנויים במין שיגרה כזו שבה פעם בחודש (למשך שבוע) אני עסוקה בנשיות שלי, ובכל שאר החודש אני עסוקה בעיקר באחרים. כשמשהו נדפק בשיגרה הזו, מתגנבת תחושת חשש. חלקה נובע מחשש לתקלה מסויימת במערכת הפריון, וחלקה נבע סתם מהפחד שבשבירת השיגרה.
אחת הסיבות לפטירת נשים ממצות עשה שהזמן גרמן, היא העובדה שהנשים מודעות לזמן. הן אינן צריכות טקסים מיוחדים שיזכירו להן את המעגליות שבזמן (הסיבה השניה היא העובדה שהיהדות לא ממש מחשיבה נשים בכל הנוגע לטקסים שבה). בעבר זילזלתי בטענה הזו, אבל כשבגרתי הבנתי שיש בה משהו. אנחנו (אני לפחות) באמת חיות במין מעגליות כזו שגורמת למודעות חזקה מאוד לזמן.

נו, טוב... אני מתחילה להשמע כמו כל הפמניסטיות החדשות. עוד מעט אני אטען שעל הנשים להתחבר לנשיות שלהן ולטבע ולכן אסור להן להתקלח בזמן המחזור, ו/או לשים טמפונים ו/או תחבושות אלוויז.

למרות כל הליכלוכים שלי, גיסתי היא מלאך.
קודם כל היא מצליחה לסבול את גיסי במשך 9 שנים. חוצמזה הייתי היום די מגעילה לבת שלה (PMS...), והיא בכל זאת המשיכה להיות סופר נחמדה אלי.

יש לי הוכחה שאני פוטנציאל מבוזבז!
הבוס העביר לי בפקס טופס הערכת עובד שמילא לגבי, ושם כתוב שחור על גבי לבן כי "לעובדת יש פוטנציאל שאינו ממומש". האח הידד.
חוצמזה אני לא ממש עומדת בזמנים ולא מגלה מעורבות (מה לעשות, אני עומדת איתן בסרובי להחליף מעת לעת את שלל המזכירות שיש לנו בעבודה ולענות לטלפונים בזמן שהן עסוקות בלהתקשקש או בללכת לעשות קניות לשבת). למרות זאת אני עובדת ממושמעת, שמבצעת את עבודתה היטב.

המאסטר פלאן שלי קובעת כי עד גיל 35 אסיים את פרק הילודה בחיי, ובגיל 40 אתחיל לעשות קריירה. מארק מיי וורד. אם אהיה פה בעוד 9 שני אדווח על התקדמות התוכנית, ואז אולי גם אשקול לשנות את שם הבלוג.

חגים...חגים...חגים....חגים....חגים....חגים...חגים...

עקב קשים תקציביים לא התקימו בעירנו חגיגות יום העצמאות (אני מודעת לכך שאני מסתכנת כעת בחשיפת מקום מגורי, מכיוון שאנחנו כנראה העיר היחידה בארץ שלא קיימה חגיגות יום עצמאות.
אפילו זיקוקים לא היו.
היה די משעשע לראות גדודי ילדים בני 10 (פלוס-מינוס) מסתובבים עם ספריי קצף ביד ומבט אומלל בפרצוף ומחפשים על מי להשפריץ את כל הטוב הזה.

הערב הדלקנו מדורה. הראשונה שלנו כהורים. עד עכשיו הסתפקנו בלהסתובב עם הילדים במדורות של אחרים.
אפילו מס' 3 הגיע למדורה וחגג אל מול האש. (דפק בקבוק מטרנה, עשה גרעפץ וחזר לישון - הקטנים האלה יודעים איך לחגוג).
הנה מספר מסקנות לשנה הבאה:
1. מנגל!!! (היינו הפראירים היחידים בלי).
2. כסאות פלסטיק (אותו כנ"ל)
3. אולי גם שולחן.
4. מרשמלו
5. דלי עם מים.

שבועות מתקרב. אף אחד המשפחה שלי לא מת על מאכלי חלב, אבל מכיוון שאני היחידה שמכינה אותם בצורה סבירה שבועות הפך להיות הפרוייקט שלי. מתכונים לפשטידות לא יבשות ומרשימות במיוחד יתקבלו בשמחה.

ב-1/6 אני חוזרת לעבודה.
דקת דומיה לזכר חופשת הלידה שלי.
טוווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו
מעניין מה נשאר מהתפקיד שלי. לאחר חופשת הלידה הקודמת התפקיד קוצץ בחצי. מעניין איזה מטאמורפוזה הוא יעבור הפעם.

נכתב על ידי nina, 9/5/2004 00:59, בקטגוריות עובדת (?), יום העצמאות, הריון ולידה, אם השנה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-11/5/2004 21:24

שריפה אחים, שריפה

רמז אפי מקדם:
מוצ"ש שעבר. חבורת נערים ונערות משועממים מחליטים לחגוג את תחילת חופשת הפסח דווקא בגינה שמתחת לבניין שבו אני גרה. על החגיגות עוד הייתי יכולה למחול, אבל כשהם החליטו להדלק מדורה סנטימטרים ספורים ממתקן השעשועים האהוב על ילדי השכונה, החלטתי לגלות אזרחות טובה ולהתקשר למשטרה. מסתבר שכשמחייגים 100, המשטרה באמת עונה. מגניב לאללה.
בכל אופן לקח לי שעה להסביר למוקדן למה לדעתי הדלקת מדורה בגינת משחקים בסמוך למתקני שעשועים מעץ מצדיקה פניה למשטרה. בסוף הוא הבין (או עשה את עצמו מבין). לא ממש עקבתי אחרי המשך הסיפור, כי הייתי עסוקה בנקיונות לפסח, אבל 1/4 שעה לאחר השיחה עם המשטרה המדורה נעלמה. נשארה רק החבורה וגיטרה מעצבנת במיוחד.

האקדח שהונח במערכההראשונה יורה
5:00 לפנות בוקר. הרגע סיימתי להאכיל את מס' 3. הסלולרי של הבעל מצלצל. השותף שלו למשרד על הקו. כל הלילה האזעקה של המשרד ציפצפה. הוא היה במשרד, והכל נרה בסדר. הא לא רואה שומדבר חריג.
6:30 הסלולרי של הבעל שוב מצלצל. אני מפטירה חירחור זעם קל על ההפרעה לשנתי הערבה. על הקו אדון שוטר. המשרד של הבעל נשרף. אני ממלמלת ממעמקי הפוך: "הספקת לסדר את הביטוח לשרפות, לא?" הבעל עונה לא. אני שומעת את משינה שרים לי עמוק בראש: "משהו בחיי הולך להשתנות".

יותר מזל משכל
הצד של השותף נשרף כליל. מכבי האש הספיקו לכבות את השריפה לפני שהיא הגיעה לצד של הבעל. קצת נזקי מים ופיח, מכונת צילום נשרפה לגמרי, המחשב ניזוק, אבל תיקי הלקוחות והמסמכים נשארו שלמים, וזה מה שחשוב.

ביעור חמץ
אם אתם פותחים עסק עצמאי, אל תשכחו את ביטוח השריפות. נכון שהיה יכול להיות יותר גרוע, ונכון שהעיקר שאף אחד לא נפגע, אבל באמת שהיה לי מה לעשת עם ה- 10,000 ש"ח שהבעל צריך להוציא עכשיו על שיקום העסק.

עצות לאישה אחרי לידה:
1. זה לא שומן, אלה רק שרירים רפויים.
2. הסטטיסטיקה קובעת שנדרשים לפחות 10 שנים כדי להעלים את השרירים האלה. את יכולה להרגע, נשארו לך עוד 9 שנים ו- 10 חודשים.
3. הסיבה שהג'ינס שלבשת לפני ההריון לא עולה עליך עכשיו אינה השמנה. ידוע כל שג'ינס שלא נלבש במשך 1/2 שנה מתכווץ משמעותית.
4. את חייבת לאכול הרבה. את מניקה. גם אם את לא מניקה, הטבע התכוון שבשלב הזה תניקי, ולכן הגוף יותר רעב.
5. עייפות גורמת להשמנה: את עיפה> אין לך כח לבשל> את אוכלת את מה שיש בבית> בבית יש רק שוקולד.
6. התמכרות לשוקולד היא התמכרות ידועה. הסביבה חיבת לגלות אמפטיה, ולא לתהות מתי תתחילי דיאטה
7. זה הזמן לקנות מחטב.

נכתב על ידי nina, 7/4/2004 00:32, בקטגוריות מעדכנת, מקטרת, הריון ולידה
10 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של חיפושינה ב-14/4/2004 23:22

מה שהצלחתי להקליד ביד אחת כשתינוק תלוי על השניה
מורשת קרב
קראתי פעם ראיון עם מישהי שטענה שסיפורי הריון ולידה הם בשביל הנשים כמו סיפורי קרבות בשביל הגברים. את השאלה "איפה שירתת?" מחליפה השאלה: "איפה ילדת?". תיאור מהלך הלידה מחליף את תיאור מהלכי קרבות. מהיום שבו נכנסתי להריון הראשון מצאתי פתאום שפה משותפת עם קבוצה נשים מאוד גדולה שהמכנה המשותף היחיד שלה הוא העובדה שהן עברו הריון ולידה. אם בעבר היכולת שלי לנהל שיחה עם אישה זרה הצטמצמה לשיחות סמול טוק בלבד, כיום אני יכולה לנהל שיחה אינטימית וארוכה עם אישה מכל דת, גזע, לאום, כאשר נושא השיחה הוא הריון / לידה / ילדים.

אז למי מבינכם שעברה הריון ולידה, ומוצאת את הנושא הזה מרתק, הנה מורשת הקרב שלי:
הגעתי לבי"ח בעקבות דימום וכאבי בטן שנחשדו כהפרדות שליה. הסתבר שאין שום היפרדות שליה, אבל יש פתיחה של 4 ס"מ בלי צירים. מכיוון שעברתי כבר את תאריך הלידה המשוער, הרופאה החליטה שאין טעם לשחרר אותי הביתה, אלא כדאי לנסות לעודד את הצירים. לאלה מבינכם שלא עברו לידה, הכוונה אינה לשליחת קבוצת מעודדות שתצרח אל מול הרחם שלי "gooooo צירים", אלא לשלל פעולות פולשניות וכואבות במיוחד. הראשונה שבהן נקראת "סטריפינג" במהלכה הרופא/ה דוחף את ידו לעומק הנרתיק עד שרק המרפק שלו נשאר בחוץ, ואז הוא תופס את הרחם ומסובב אותה לכל כיוון עד שנדמה לך שהוא מנסה לדחוף את התינוק החוצה דרך הגרון.
אם השלב הזה לא עודד את הצירים לבוא, נותנים דרך הוריד חומר שגורם לצירים לא טבעיים (וכואבים במיוחד) ואח"כ פוקעים את מי השפיר.
לאחר שעברתי את כל השלבים האלה, התחילו לי סוף סוף אחו'שילינג של צירים. בשלב הזה כל האומץ שאפף אותי בתחילת התהליך אבד, וההתנגדות הרפה שלי לאפידורל נעלמה. תפסתי בדש ביגדה של המיילדת בחוזקה וצרחתי (תוך כדי בכי) "תביאי את המרדים עכשיו!!!". למזלי המרדים היה באזור, והוא הגיע במהירות. יכולתי להשבע שכשהוא נכנס לחדר, מקהלת מלאכים שרה ברקע: "הללויה".
לאחר שהאפידורל התחיל להשפיע (בשלב הזה של הסיפור כמעט כל אישה עוצרת אותי, ושואלת: "נכון שהיה צריך לתת לאיש שהמציא את האפידורל פרס נובל?") התחלתי לדחוף את התינוק החוצה. תוך כמה דקות ספורות ובערך 15 דחיפות חזקות, החזקתי ביד שלי 3300 גרם של אושר.

דברים ששמרתי בבטן
בניגוד לכמה סופרות נשיות, אני ממש לא מתלהבת מאחוות הנשים שאמורה להרקם במהלך האישפוז שלאחר הלידה. עם כל הכבוד, אני עייפה, כואבת ומאלת הורמונים. הדבר האחרון שאני צריכה זה שמישהי עם יותר הורמונים משלי תטחן לי בשכל.
לא מעניין אותי סיפור החיים של אף אחת, אני רק רוצה שיהיו לה מה שפחות מבקרים כדי שאוכל לישון כמה שיותר.
איתרע מזלי ובלילה הראשון שכבה לידי אחד שזו הלידה הראשונה שלה, והבעל שלה היה מאוד נרגש, והתעקש לשכב לידה כל הלילה, ללטף אותה וללחוש דברי כיבושין באוזנה. במהלך הלילה קיטרה לו היולדת כמה קשה לה להרדם, ואני רציתי לצרוח: "אם הנודניק שהתחתנת איתו יפסיק למזמז אותך וללחשש אולי כולנו נצליח לישון", אבל במקום זה ירדתי לעשות פיפי (מבצע!), וקיטרתי לאחות שעזרה לי לרדת מהמיטה על הנוכחות של הבעל.
בלילה השני שכבה לידי אחת שילדה בן לאחר 3 בנות, וכל הזמן היתה עסוקה בלארגן באמצעות הטלפון הסלולרי את ברית העשור.
ביום השלישי שכבה לידי אחת שזו לידתה הראשונה, וכל המשפחה המורחבת הגיעה לבקר אותה. 20 איש עברו בחדר שלנו, כך שלא היה סיכוי שאצליח לישון.

צהוב עולה
מהיום השני לחייו של בני, התלוננתי שהילד צהוב. אמרו לי: "שטויות". דקה לפני השיחרור (שנעשה ביום שישי) הודיעו לי שהילד צהוב, ואני צריכה להגיע במוצ"ש לביקורת.
הגעתי במוצ"ש לביקורת. הילד הצהיב עוד יותר. ביקשו שאבוא ביום א' לביקורת.
ביום א' הילד היה פחות צהוב, ונקבעה לנו ביקורת ליום ג'.
בינתיים הלכתי לרופא הילדים סתם להגיד שלום, והוא מצא איזו בעיה בקצב הלב, והריץ אותי למיון ילדים. לאחר שלל בדיקות וביקורת החליטו שהכל בסדר עם הילד, ורק ביום ג' אחה"צ קיבלנו ok סופי לברית (שהיתה אמורה להערך למחרת).

הנקניקיה
זו אני! כל ההריון נשבעתי שהברית הזו תערך בחיק המשפחה המצומצמת כאשר המוהל יהיה רופא שירדים את המקום.
בסוף שוכנעתי לעשות ברית באולם עם המון אורחים שאין לי מושג ירוק מיהם. והומה המרדים הוחלף במוהל סטנדרטי עם ר' לפני השם ולא ד"ר.
הגיסים והחמות היו מאושרים. הם החליטו שהברית של הבן האמצעי שלנו (אני חייבת למצוא להם כינויים, כי העסק מתחיל להסתבך) לא היתה כשרה, מכיוון שהיא בוצעה בהרדמה והילד לא בכה. טוב, קנה המידה שלהם לברית כשרה לא ממש מקובל עלי. לילד מס' 2 שלהם הם הזמינו מוהל שבשעות הפנאי עובד כשוחט. המוהל כנראה התבלבל בין התינוק לעוף, והילד צרח בטירוף במשך למעלה מחצי שעה. כשהמוהל סוף-סוף הפסיק להתעסק עם התינוק, האב לקח את התינוק האומלל לסיבוב ריקודים ברחבי בית המדרש בו נערכה הברית.
אז את מס' 2 שלי מל ד"ר צ'צקס, אבל מכיוון שהוא לא היה זמין, בחרנו עבור מס' 3 מוהל שאינו מרדים. למזלנו המוהל שבחרנו היה זריז, ומרח על האזור מיד לאחר הברית נוזל שמרדים את המקום ומשכך כאב. הילד כמעט ולא בכה, והחמות חשדה שמודבר בקונספירציה, ושגם הפעם הברית היתה בהרדמה.
אני מודה שמאוד קשה לי עם הטקס של הברית. אני מכירה בחשיבות הכנסת בני לתוך העם היהודי. אני מכירה גם בחשיבות ההיסטורית שיש בכך שאני מבצעת טקס בן אלפי שנים, אבל בתפיסה המערבית שלי קשה לי לחשוב שאני מבצעת בילד בן 8 ימים פעולה כירורגית, כשמסביב מיליוני חיידקים ועשרות מבוגרים שכל מה שמעניין אותם זה לשמוע את השם של התינוק ולדפוק ארוחה.

בכל מקרה הברית עברה בשלום, האזור החלים כראוי, ונראה נפלא.

המשך יבוא...
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 21/3/2004 14:43, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה
14 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-26/3/2004 22:33

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.