חסרת מנוחה

4 השעות האחרונות של השבת עברו עלי בחוסר מנוחה קיצוני. לא הצלחתי לנוח (פעילות חביבה עלי בשבת בצהרים), ולא הצלחתי להתרכז בקריאת ספר, ואפילו את העיתונים קראתי מלמעלה. בסופו של דבר לקחתי את הנסיכה הקטנה וירדנו לשחק בגינה. ליתר דיוק היא שיחקה, ואני הקשבתי לבומים שבאו מרחוק וניסיתי לנחש לאן הם ייועדו. כמו בסוף יום צום, הסתכלתי כל כמה דקות על השעון ובדקתי מתי כבר תצא השבת. הניתוק מהעולם שאני כ"כ אוהבת בשבת, הופך לקשה מנשוא בימות מלחמה.

פעם זה לא היה ככה. פעם (כמו שאהוד מנור כתב) חבר היה חבר ושכן היה שכן. פעם תמיד היה מי שיעדכן. אחד המתפללים בבית הכנסת שבו התפלל אבי כשהייתי ילדה, היה אביו של הרמטכ"ל הנוכחי. לרוב הוא הגיע בחגים, אבל כשהיו חדשות חשובות, הוא הגיע גם בשבת רגילה ודיווח בפרוטרוט לכל המתפללים מה בדיוק קרה. זה שכן. במקום להשמיע לי מוזיקת טראנס מעצבנת במהלך שבת, יכל השכן מהדירה הצמודה להשמיע לי קצת חדשות. אולי זה היה חוסך ממני להתהלך בחוסר מנוחה עד לצאת השבת.

אנחנו מספיק קרובים כדי לשמוע את פיצוצי היירוטים, אבל מספיק רחוקים כדי לא לסבול מאזעקות. מצד אחד יש לנו שקט ויש שיגרה. מצד שני, יש תזכורת קבועה למה שמתרחש 5 ק"מ דרומית לנו. וגם השיגרה היא שיגרה מתוחה. כל יציאה של הילדים מהבית מלווה בתזכורת קבועה: "אם יש אזעקה, תזכרו: להישכב על הרצפה ולהניח ידיים על הראש. זוכרים?" כן, הם זוכרים. היום שמעתי אותם משחקים עם אחותם הקטנה במשחק מי מגיע ראשון למקלט. הקטנטנה אפילו חיברה שיר לכבוד המשחק: "למקלט, למקלט, אני הולכת למקלט". ולנו בכלל יש ממ"ד.

אחת הסצינות קורעות הלב בסרט "כנר על הגג" היא לקראת הסוף, כשאחרי פוגרום יהודי העיירה מעמיסים את מעט הרכוש שלהם על עגלה מסכנה (שאותה מושך בידיו טוביה החולב), ועוברים הלאה, למקום אחר. היהודי הנודד. האם גם אנחנו צריכים לזנוח את חבל הארץ המדמם הזה ולנדוד הלאה למקום שקט אחר, או שגם שם ירדפו אותנו? האם זה המקום השקט שעליו חלמו דורות של יהודים בגלות? לא יודעת. בין מלחמה למלחמה יחסית טוב ושקט פה, אבל לפעמים הספק עולה.

היתרונות שבהריון עוד כמה עידכונים קטנים

מוקירי זכרי תבעו במפגיע לשמוע על גבי הבלוג מה שלומי, אז מהשוליים הדרומיים האחרונים שנותרו מחוץ לטווח המלחמה אני מרימה את ראשי ונכנסת לעדכן.

אני בשבוע 31, שזה שבוע אחד מעבר לתאריך שבו ילדתי את בתי הבכורה.

כל הריון שלי מתחלק ל-2: עד לשבוע 30 (+4 ימים) ולאחר השבוע ה-30 (+4 ימים). אני שמחה לדווח שגם הפעם צלחתי את המחסום הפסיכולוגי של שבוע 30, למרות שהפעם זה היה די קשה: בסביבות השבוע ה-28 הופיעו אצלי צירים וקיצור של צוואר הרחם. רופאת הנשים השכיבה אותי לנוח כ-3 שבועות בבית.

לאחר ההלם של השבוע הראשון, שבו כולם הציעו עזרה והתגייסו לשמירה על מנוחתי המוחלטת, הגיעו בני המשפחה למסקנה שהם עשו די ושבשבועיים הנותרים לשמירת ההריון אסתדר לבד. כך שלא ממש יצא לי לנוח, אבל עדיין היה כיף להיות בבית. אם היו לי התלבטויות לגבי עתידי הצפוי כעקרת בית מן המנין לאחר הלידה, הרי ששמירת ההריון הזאת הסירה אותם. כיף להיות עקרת בית! (ואולי זה רק יצר הקינון שתוקף נשים בשליש השלישי להריון???).

בכל אופן, נכון לעכשיו אני בעבודה. יש צירים מדי פעם, אבל צוואר הרחם עדיין סגור, והמונה דופק: שבוע 31 + 5 ימים.

יש יתרונות עצומים למצב של הריון. נכון שכל הזמן כואב לי, נכון שיש לי צירים משתקים מדי פעם, נכון שכבר שכחתי איך נראה החלק התחתון של הגוף שלי, נכון שקשה לי להתלבש (שלא נדבר על גריבת גרביונים!!!), נכון שקשה לי לעמוד על הרגליים יותר מ-10 שניות ונכון שכבר חצי שנה לא ישנתי לילה שלם (נסו אתם להתהפך מצד לצד כשאגן הירכים כואב לכם ושהאפשרות לבצע את ההתהפכות דרך הבטן מבוטלת), אבל יש גם יתרונות לא מבוטלים להריון: גיליתי שלאישה בהריון יש חירות לעשות ולומר כמעט כל מה שבא לה, ולהאשים אח"כ את ההריון בהתנהגותה הלא מקובלת חברתית. לדוגמא, אני יכולה לדבר באופן חופשי ופתוח על צוואר הרחם שלי בחברת גברים זרים לגמרי, והם יהנהנו בהבנה ובסלחנות. אני יכולה להגיע לפדיקוריסטית עם ציפורני רגליים באורך ציפורני נמר ולומר שפשוט לא הצלחתי להגיע לרגלים כדי לגזור אותן, והפדיקוריסטית תביט בי במבט חומל ותציע לי דיל מיוחד של גזירת ציפורני רגליים פלוס מריחת לק ללא פדיקור במחיר מבצע. אני יכולה ללכת לרופאת הנשים עם רגלים שעירות לגמרי, והיא לא תזדעזע בכלל אלא תקבל את הפלומה בהבנה. אני יכולה לצרוח בקולי קולות שאני חייבת פיפי ועכשיו וכולם יחייכו בהבנה ויראו לי באדיבות איפה השירותים. אני יכולה לבכות ולצחוק לחלופין ולטעון אח"כ שאלה ההורמונים של ההריון ואף אחד לא יפקפק בשפיות דעתי. אבל הכי חשוב: אני יכולה לטעון שמתחשק לי לאכול עוגת שמנת 3 שכבות עם תותים טריים שעולה כמו משכורת שנתית של פועל בבנגלדש, ומיד ימצא מישהו (לרוב בעלי) שירוץ לקנות לי את העוגה הזאת ולהאכיל אותי בה. החיים יפים, והם עומדים להגמר בערך עוד פחות מחודשיים. אללי.

השמנתי. כן, אני יודעת שכל אישה בהריון משמינה ושזה מאוד לא פוטוגני לקטר על השמנה בהריון, אבל בהריונות האחרים שלי ההשמנה שלי היתה מינורית, יפה, נסבלת. הפעם אני באמת באמת שמנה. יש לי בטן ע-נ-ק-י-ת. כבר לפני חודש היו כאלה שחשבו שאני אטוטו יולדת. עכשיו הם כבר בטוחים שיש לי תאומים. עוד חודש הם בטח יהמרו על שלישיה. זה נחמד לאכול בלי חשבון (בעיקר עוגות שמנת 3 שכבות עם תותים טריים), אבל המחשבה על היום שאחרי קצת מצמררת. נראה לי שהפעם לא אוכל להתחמק ואצטרך דיאטה.

אחד החברים שלנו גילה לאחרונה את עולם הבלוגים. כולו נלהב, הוא מציע לי מדי פעם לקרוא בלוג זה או אחר. לכי תסבירי לו שאת מיצית את הנושא כבר ממזמן, ושבלוגים מתוחכמים עלאק של הוגי דעות  המאוהבים בעצמם ובפלטפורמה היחודית שנפתחה רק בשביל חשובים שכמותם, כבר לא ממש מעניינים אותך.

בכל אופן באחת הפעמים פלטתי בטעות את העובדה שגם אני מנהלת בלוג. הוא מיד שאל איפה ומה הניק שלי. אמרתי לו שהוא יכול לחלום שאגלה לו, ובכל מקרה הבלוג די מת לאחרונה כי כבר אין לי כח לעדכן. אני בספק אם הוא יגיע לישראבלוג לחפש אותי (הוא בקטע של אתרים קצת יותר מתוחכמים ומלאי סלבס) וגם אם יבוא לפה אני בספק אם ימצא אותי בין אלפי הבלוגים שנשים דתיות מנהלות פה באתר, אבל אם בכ"ז הוא הצליח להגיע לפה, ברוך הבא.

מה שמביא אותי לתהיה מוסרית קטנה:

בשיטוטי באתר דתי מסויים בעל מערכת פורומים תוססת עליתי במקרה על ניק של מכרה, שגולשת בפורום של גרושים וגרושות באתר. מכיוון שגירושיה הכו אותי בתדהמה (ראו פוסט עבר בנושא) קראתי כמה מהודעותיה על מנת לגלות למה בדיוק הם מתגרשים (החלטה שלו. הוא הודיע לה שהוא הפסיק לאהוב אותה וקם ועזב את הבית. כנראה שברקע יש מישהי אחרת). נשבעתי לעצמי שלא אקרא יותר, אבל אני מכורה. כל כמה ימים אני נכנסת לאותו פורום ועוקבת אחרי תהליך הגירושים שלה. פויה, לא יפה.

כן, אני יודעת שיש מלחמה מסביב. סליחה שאני לא כותבת פוסט נוגה בנושא, אבל מאז ומעולם הייתי אגוצנטרית. אני מתפללת לשלומם של כל החיילים. מקווה שהם יצאו משם כמה שיותר מהר. יחד עם את, אני מתקשה למצוא בעצמי רחמים לפלשתינאים. עם טיפש שמקפיד להחמיץ כל הזדמנות להקמת מדינה ולשלום. כ"כ ברור שגם אחרי הסיבוב הזה כלום לא ישתנה.

שתהיה לכולנו שנה אזרחית סבירה שתביא איתה פרנסה טובה ובריאות לכולנו.

כבר לא בועה
לא ידעתי מה לומר לה. עמדתי מולה וניסיתי לנחם אותה במגושמות החברתית המביכה שלי. מעולם לא הייתי שייכת לאנשים המחבקים ולא לאלה שיודעים לומר את המילים הנכונות בזמן המתאים. תמיד הייתי מהמגמגמים שלא יודעים מה לומר, ובסוף אומרים את כל מה שלא נכון. איך אפשר לנחם אישה שאיבדה את בעלה, ושילדיה מהיום הם יתומים? מה למען ה' אני יכולה לומר לה שיקל ולו במעט על הכאב. אם אני מתפללת לגלות שהכל טעות, ושבעוד רגע אראה אותו מחייך במעלית, אז היא בטח ובטח מקווה להתעורר כל רגע מהסיוט. אנשים נכנסים ויוצאים. שכנות יושבות אצלה ארוכות ומנחמות. ורק אני נשארתי שם בדיוק 1/2 דקה ואמרתי בצורה הכי תמציתית שאפשר שאני מצטערת ומוכנה להושיט כל עזרה שתדרש. אה, כמובן שבסוף הייתי חייבת לומר משהו לא מתאים. הייתי חייבת לתקוע "תחזיקו מעמד". איזה משפט מטומטם. מה עבר לי בראש כשהוצאתי אותו מהפה שלי. מאיפה בא לי ה"תחזיקו מעמד הזה". ברחתי הביתה כדי להכות את עצמי על הראש.
 
יש אנשים שכשקורה לזולת צרה, הם מיד נכנסים לפעולה. יודעים למי להתקשר. יודעים מה להביא. יודעים להושיט עזרה עוד לפני שהתבקשה. אנשים אומרים שבזמנים כאלה הם מגלים את החברים האמיתיים שלהם. אני ככל הנראה לא חברה אמיתית של אף אחד. אני לא מסוגלת להציע נחמה או להושיט עזרה. יש פער ענק בין סערת הרגשות שאני חווה ליכולת שלי להביא אותה לידי ביטוי. אני מתה לעזור, אבל לא יודעת איך. מתה לנחם, אבל לא יודעת איך. באינטרנט הכל פשוט לי. מלא אייקונים מחבקים ועצובים, והעברתי את מלוא הרגש. בחיים האמיתיים הכל יותר מורכב.
באופן מעוות לגמרי, אני מקנאה באנשים שיש להם יכולת להתגייס לעזרה. אני מקנאה באלה שיודעים לעמוד לעזרת אחרים בעת צרה, שיודעים מה לומר, מה להביא, מה לעשות. אני, לעומת זאת, מגמגמת, מסתובבת בין הרגליים ובוהה בתקרה.
שמור   בטל

החיים בבועה
לפני כמה לילות חלמתי שאני מבקרת בצפון עם הילדים, ובדיוק על הבית שאנחנו עומדים להכנס אליו נוחתת קטיושה. אני זוכרת את הטיסה של הקטיושה בסלואו-מושן לכיוון גג הבית, ממש מעל הראש של מס' 2 ומס' 3. אני זוכרת את הפאניקה שלי, את הבלבול ואת חוסר הידיעה מה עלי לעשות. אני זוכרת את האימה בלראות את הקטיושה כמעט פוגעת בילדים שלי כשאני נמצאת בקיר השני ויודעת ששכחתי אותם מתחת לקיר שמעליו הקטיושה עומדת לפגוע. שניה לפני שהקטיושה מוטטה את הקיר שבחסותו עמדו ילדי, התעוררתי. הלכתי לשטוף פנים ולשתות משהו, ואז חשבתי לעצמי איזו דרמה קווין אני. אנשים חיים בסיוט כבר למעלה מחודש - חלקם סובלים אזעקות ומטחי רקטות על בסיס יומי, חלקם גרים בבתים זרים, לחלקם נהרס הבית, חלקם נפצעו, חלקם נמצא בהרכב זוגי חסר לאחר שהבעל גויס - ואני יושבת לי בעורף הבטוח, ומרשה לעצמי לסבול מלחץ נפשי ומסיוטי מלחמה.
 
בהתחלה ניסיתי להאחז בשיגרה בכל הכח. איך אמרה לי חברתי הצפונית? "מדהים איך כל החיים שלי ניסיתי לברוח מהשיגרה, אבל בימים כאלה אני מתגעגעת אליה". התעקשתי לא לבטל את החופשה בצפון. קיוויתי שהכל יגמר ונוכל לשכוח את הכל ולחזור לתוכניות החופשה. אבל המלחמה הזאת הולכת ונמשכת. עוד שבוע ועוד שבוע ועוד אחד. אין לי בה חלק, למעט קריאה אינטנסיבית של העיתונים, אבל אני קצרת נשימה ורוצה שתגמר.
 
אני עוקבת אחרי כל מילה שנכתבת בנוגע למלחמה. קוראת הערכה כזאת ומתעודדת, קוראת הערכה אחרת ונכנסת לדכאון. נכנסת לאתרי אינטרנט הזויים, שצופים שתוך דקה או שתיים מדינת ישראל תושמד. קוראת ביקורת על התנהלות צה"ל אל מול תשבוחות על איך אנחנו היינו ועדיין הצבא החזק ביותר בעולם. הנטיה הטבעית שלי, למצוא את האמת האוביקטיבית מבין כל המלל הזה, נותרת ללא מענה. אני לא מצליחה לקבוע מי צודק ומי לא. אני לא מצליחה להבין מה נכון ומה לא. לאיזו פרשנות להאמין.
 
מתוך כל המלל שאני קוראת אני מחפשת קודם כל את שמות ההרוגים. מסתכלת על הגיל, בודקת אם מדובר בחייל סדיר או חיל מילואים, ואז בודקת כמה ילדים השאיר ובני כמה הם. הנה עוד יתום בן 4 חודשים. אולי האלמנה תתחתן ויהיה לילדים האלה אבא? אולי בכל זאת לא יגזר על ילד בן שנתיים לגדול כל חייו בלי אב. בעלי הולך עם הבן ביום שישי בערב לבית הכנסת, ואני מרגישה צביטה של אשמה. אשמה על כך שהחיים שלי נמשכים כרגיל, כשאצל אחרת הם התהפכו ונהרסו לגמרי.
 
ביום חמישי בערב הלחץ הכריע אותי. הרגשתי שאני לא יכולה יותר לשבת ולהקשיב לחדשות. כדי לא לצאת מדעתי נכנסתי לסטראוטיפ הכי נשי שיכול להיות, והתחלתי לנקות את הבית. מאז פסח לא ניקיתי ככה. בעלי ניסה לעזור, אבל נהמתי לכיוונו שיסתלק, שלא יכנס לטריטוריה הנשית שלי, שלא ינסה לקצר הליכים, ולזרז עניינים. הבית דורש נקיון יסודי ואיטי, נקיון נשי, עם תשומת לב לפרטים. אני, שתמיד מתהדרת בזוגיות שיוויונית יחסית, קרצפתי את כל הבית עם אקונומיקה ומים כחולים, בעוד הבעל יושב על הספה בסלון עם רגלים מורמות (כי בדיוק שטפתי שם), ומנסה להבין את התקף הטירוף שעובר על אישתו.
 
החיים בבועה. בעורף הבטוח. מלחמה. קיץ 2006.
שמור   בטל

הזהרו במה שאתם מבקשים
רציתי להרגיש מלחמה? קיבלתי תחושת מלחמה.
פיקוד העורף מבקש ממני להיות עירנית. מה הכוונה להיות עירנית? אני אמורה להסתכל על השמים ולחפש טילים? התקשרתי לבעלי ואמרתי לו שינקה את המקלט. הוא הזכיר לי שאין לנו בבית מקלט. יש לנו מרחב מוגן דירתי. לא מבינה את הקונספט. איך חדר בקומה 4 מתוך 7 יכול להגן עלי מפני פגיעה ישירה של טיל? העובדה שבנו אותו מבטון (נניח) אמורה למנוע ממנו לקרוס ולהתמוטט? למה כבר לא חופרים היום בורות באדמה כמו פעם? למה ויתרו על הקונספט של מקלטים שכונתיים?
 
דיצה נכנסה לאטרף ברגע שאמרו לתושבי גוש דן להתכונן. היא ישר התקשרה לכל העולם, ואז נסעה אלוהים יודע לאן. יש שאומרים שהיא נסעה לתקן את הרדיו ברכב, ויש שנשבעים שראו אותה שולפת את הדרכון ממעמקי התיק ורצה איתו אל האופק.
אותי בעיקר מטרידה המחשבה שאם יפול טיל בת"א בשעתים הקרובות, המשמעות היא שאצטרך לבלות את הלילה במרתפי המשרד ביחד עם דיצה ובתיה.
 
בשלב מסויים החלה לקרקר לי הבטן. החלטתי לחרף את נפשי ולצעוד לכיוון חדר האוכל. חשבתי שאהיה האמיצה היחידה, אבל מסתבר שדכאון עושה הרבה אנשים רעבים. חדר האוכל היה מפוצץ (אם זה המינוח שנכון להשתמש בו בימים אלה).
נראה לי שהטבח סבל מחרדות כאלה ואחרות כשתיבל את האוכל, כי כל דבר שאכלתי היה חריף בצורה שלא תאמן. אכלתי נקניקיות חריפות ושעועית ברוטב עגבניות. אני לא בטוחה שאלה המאכלים שנכון לאכול אותם לפני בילוי ליילי במקלט ביחד עם כל חברי לעבודה. מצד שני, אני תמיד אוכל להאשים את דיצה או לטעון שמדובר בתחילתה של לוחמה כימית.
 
חזרתי למשרד בשלום, רק כדי לגלות שדיצה עדיין לא שבה מהשליחות בעורף האויב. בינתיים לפי האתר של ווי-נט (שאותו אני מרפרשת בקצב פלילי ממש) האויב הוא לא רק החיזבאללה ולבנון, אלא גם איראן וסוריה. שלא תבינו, אני בעד להכניס לכל אויבנו באמ-אמ-אמא שלהם, אבל רצוי שנצמצם את הפגנת הכח שלנו לאותן מדינות שאין להן נשק גרעיני ו/או מטוסים שגם יודעים לטוס.
 
בינתיים במשרד הבוס אופטימי. אני כבר מרעננת את הצוואה, והוא לעומת זאת שוקד על כינוסה של ישיבה ביום חמישי. מי לעזאזל יגיע לפה ביום חמישי? לא ברור לו שכולנו נהיה עמוק במקלט עד אז?
 
אני מנסה לשחזר את תכולת המקרר והמזווה בבית. המקרר שלי לרוב נראה כמו מקרר שמצלמים בכתבות על הרעב בעשירון התחתון. חצי זנב מלפפון רקוב וקופסת גבינה שעבר זמנה. סבתא שלי תמיד אמרה לאמא שלי שכל בית יהודי צריך מאגר של קמח, סוכר וקופסאות שימורים. אני לעומת זאת צרחתי על הבעל כשהעז להביא לי ארגז של 12 קופסאות שימורים של מלפפון חמוץ. "מי לעזאזל צריך כ"כ הרבה מלפפונים חמוצים? מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען". עכשיו אני מלטפת בעיני את קופסאות השימורים האלה, וחושבת שאם לא יתנו לנו לצאת מהבית במשך כמה ימים (כמו במלחמת המפרץ) אני וילדי נשרוד על שאריות פסטרמה מיום שישי, כמה ארטיקים ומלפפון חמוץ. ואם לא די בזה, אז גם ביום שישי חיסלתי את כל קופסאות השימורים של הטונה כשעשיתי חריימה טונה (מתכון שווה ביותר! 5 דקות עבודה, ויוצא באמת טעים). כששאלתי את הבעל אם זה חכם לחסל את כל קופסאות הטונה הוא ענה לי: "למה מה קרה? הגיע הרעב לארץ כנען?" באיבחת חריימה טונה אחת גזרתי על ילדי תזונת מלפפונים חמוצים בעיתות מלחמה (בעצם מס' 3 יכול לשרוד גם על חבילת סוכריות הטופי שיש בבית. גם ככה בערבים האחרונים זאת ארוחת הערב שלו).
 
ברדיו מדברים על יכולת העמידה של העורף הישראלי. תגידו, אתם צוחקים עלי? מיליון ואחת פיגועים לא שברו אותנו, גם זה לא ישבור.
שמור   בטל