פוטנציאל מבוזבז

אין, אין, אין חגיגה... בלי, בלי, בלי עוגה!
קמתי, ציחצחתי שיניים, התלבשתי, שתיתי שוקו - הרגיש אותו דבר. תמיד בימי הולדת אני מנסה להרגיש את כובד השנה שנוספה לי, אבל בתכלס... זה מרגיש אותו דבר. אני טוחנת בתוך עצמי כ"כ הרבה, שאפילו אין לי כח לעשות סיכומים וחשבון נפש ביום הזה. בסה"כ אני מסתכלת על מה שהשגתי עד עכשיו, ואני די מרוצה...

אתמול נכנסתי לאמוק של בישול ואפיה (כנראה חלק מתופעות הלוואי של סוף ההריון). אפיתי לעצמי ליומולדת עוגת בננות, ואני בכלל לא אוהבת בננות. המתכון היה מיועד לתבנית אינגליש קייק. כשהכנסתי את תערובת העוגה לתבנית לחש לי קול מירכתי המח: "התבנית הזו מלאה מדי, המתכון כנראה מיועד ל- 2 תבניות אינגליש קייק". סילקתי את הקול הטורדני ממוחי, הפעלתי את התנור על תוכנית אוטומטית ויצאתי מהבית לאסוף את הבת שלי משיעור פזיו'. כשחזרתי הביתה מצאתי את המטבח אפוף בסחרון של בצק שרוף. נחשו מה? קרקעית התנור היתה מלאה בבצק שגלש מהתבנית ונשרף שם לתפארת מדינת ישראל. כל התדמית שלי כקונדיטורית בפוטנציה שטרם התגלתה, התנפצה באחת. בלית ברירה נאלצתי לשוב ולאמץ את תדמית עוזרת הבית שמקרצפת את התנור, ומנסה לסלק מהבית ריחות של אוכל שרוף. המזל שלי היה שהשכנה מלמטה שרפה משהו יותר מסריח, כך שהסרחון שעלה מהמטבח שלה חיפה על הסירחון מהמטבח שלי.
מסקנה: לעולם לא להשאיר את התנור על תוכנית אוטומטית כשאופים עוגות שהמתכון שלה טרם נוסה בעבר, ולעולם לא להתעלם מהקולות בראש.

אפרופו קולות בראש - יש משהו בהריון שגורם לי לחלום חלומות מוזרים לאללה. הלילה חלמתי שאני הולכת לקוסמטיקאית לסדר גבות כשאני חשופת חזה לגמרי. אין לי מושג מה היה מוזר יותר בחלום הזה: העובדה שהעירום החלקי בכלל לא הפריע לי, לבעלי ולכל הצופים מסביב או העובדה שהלכתי לסדר גבות.

ואם כבר עסקנו במופרעות נפשית... (הקישורים בבלוג הזה ממש מרתקים). קהילות הורים, תאומים ושלישיות , הריון ותינוק ומנסים להרות בווי-נט סוערות בגלל מטורפת שבדתה סיפור הזוי ביותר. יש לי כ"כ הרבה מה לומר בנושא, אבל השעון מראה לי שזמני תם, ואני חייבת לעוף הביתה. אסיים במילותיו של פוֹקס מאלדר (שע"ש שותפתו המיתולוגית קרויה בתי הבכורה): trust no one. יש באינטרנט (ובעולם בכלל) יצורים מאווווווד מוזרים.

נכתב על ידי nina, 15/1/2004 14:31, בקטגוריות עושה פאדיחות, הריון ולידה, גולשת באינטרנט
30 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של תל אביבית ב-29/1/2004 17:50

גן מיוחד
סיפרתי פה כבר פעם שהבת שלי סובלת משיתוק מוחין בדרגה קלה מאוד. מבחינה קוגנטיבית היא מעל לבני גילה, מבחינה מוטורית היא עצמאית לגמרי, אבל יש לה צליעה מאוד משמעותית. ההגדרה "שיתוק מוחין" יוצרת אצל מרבית אנשים קונוטציה של פיגור שיכלי, ולכן אנחנו מעדיפים לתאר את הבעיה של הבת שלי כ"בעיה בשרירים", למרות שמי שמתעניין ושואל שאלות מקבל את כל המידע (עד כמה שיש לי סבלנות לשתף אנשים זרים בפרטי התיק הרפואי של הבת שלי).

מהרגע בו דיברו איתנו על "שיתוק מוחין" אני מייד נכנסתי לפאזה של: "מסגרת מיוחדת" - אני צריכה למצוא מסגרת מיוחדת שתדע לטפל בבעיה של הבת שלי. הפזיוטרפיסטית של הבת שלי התעקשה מהרגע הראשון: "שום מסגרת מיוחדת. הילדה הזו צריכה ללמוד בחינוך רגיל".
משיטוט בפורומים של הורים לילדים עם צרכים מיוחדים (ובעיקר בפורום CP ב"תפוז") אני רואה שהגישה שלי היא הגישה השולטת אצל רוב ההורים. רובם מיד מתחילים לחפש "מסגרת מיוחדת" (וכמובן את המסגרת הכי טובה), ובכלל לא מנסים לשקול שילוב בחינוך הרגיל.

בויכוח שניהלתי בנושא עם הפזיוטרפיסטית של הבת שלי ניסיתי להסביר לה (ולעצמי) את הגישה הזו - יש מין תחושה של חממה בחינוך המיוחד. בחינוך הרגיל הבת שלי תהיה חריגה. בחינוך המיוחד היא תהיה אחת ממאה. מכיוון שהנכות של הבת שלי יחסית קלה היא יכולה להיות מלכה בחינוך המיוחד, בעוד שבחינוך הרגיל היא תגרר מאוחר, תצטרך כל הזמן להתאים את עצמה, תצטרך להאבק על מקומה, תצטרך להצדיק את השונות שלה. זו ממש הדילמה הקלאסית של ראש לשועלים או זנב לאריות. גם מבחינת ההורים החינוך המיוחד הוא עדיף, מכיוון שמדובר במסגרת שמלכתחילה עושה הכל כדי להתאים את עצמה לחריג ולנכות, בזמן שהמסגרת הרגילה נוהגת בדיוק ההפך. מבחינת מערכת החינוך בישראל - אם אתה חריג לך לחינוך המיוחד. אתה רוצה להתעקש על החינוך הרגיל? תתאים את עצמך. אין למערכת (גם כמערכת וגם לפרטים שבתוכה) רגישות כלפי השונה. אם גננת יכולה להציע להורים בגן חוג להתעמלות, כאשר היא יודעת שיש ילדה אחת בגן שתשב כל החוג ותסתכל מהצד, אז מה יש עוד לומר? וזה עוד לפני שדיברתי על כך שמרבית מוסדות החינוך אינם נגישים לנכים.

בסופו של דבר שוכנענו, בעלי ואני, שהשיקול אינו הנוחות הנוכחית שלנו ושל הבת שלנו, אלא העתיד של הילדה. השאלה שעמדה בפנינו היתה: איזה עתיד אני רוצה לבת שלי? יש בחינוך המיוחד משהו שמרגיל את ילד לחיים של נזקקות. אני רציתי שהבת שלי תגדל להיות אדם פרודוקטיבי ועצמאי. שתתפתח ותמשש את הפוטנציאל שלה כמו כל אדם אחר, בלי להזדקק לקצבאות, לרחמים לעזרה של אחרים. שלא תצטרך בגיל 18 לצאת למאבק כדי להשתלב בחברה הרגילה ובשוק העבודה, אלא שתגדל בתוך החברה הרגילה כחלק אינטגרלי ממנה, ומשם תגיע לכל מקום שהיא רוצה. שתתקל במאבקי ההישרדות שיש בחברה הרגילה מגיל 0. בלי הנחות. בלי הקלות. אז נכון שהיא תצטרך להאבק קצת יותר, אבל בינתיים נראה לי שהיא מסתדרת נהדר. היא היום המלכה של הגן. היא לא מרגישה שונה מאף אחד אחר בגן. היא יכולה לעשות (ועושה) כל מה שבא לה (מי התחיל לזמזמם ברקע את השיר של גלי עטרי?).
כיום אין לאף אדם שמכיר את הבת שלי ספק בנוגע להשתייכותה למערכת החינוך הרגילה. מבחינת המערכת מדובר בילדה רגילה, שסובלת מצליעה קלה. לא מדובר בילדה שסובלת מ"שיתוק מוחין".
כיום אני נמצאת במצב בו אני נכנסת לפורום CP של תפוז, ותמהה לראות את כל ההורים שם ממליצים בחום לאמא שאצל בנה אובחן CP קל על מסגרת של חינוך מיוחד, מבלי בכלל להעלות בפניה את האפשרות של שילוב במערכת הרגילה.

נאמנה למסורת "כתבי בתחתית הפוסט משהו שממש לא קשור למה שכתוב למעלה" קבלו עצה ידידותית:
כשיורד גשם חזק (אבל ממש ממש חזק) בחוץ ואין לכם מטריה ומעיל - אל תצאו החוצה!!!
העצה הזו יפה שבעתיים לנשים בחודש השמיני להריונן שבקושי מסוגלות לרוץ.
יש לגשם חזק נטיה לתת אפקט הדומה לזה של הטוש שבמקלחת, ויש לנשים שמנסות לרוץ בחודש השימני להריונן נטיה להראות מגוחכות במיוחד.
הפצ'י, לבריאות והמשך יום נעים וחמים לכולם.

נכתב על ידי nina, 7/1/2004 12:34, בקטגוריות מהרהרת, cp, הריון ולידה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-18/1/2007 10:37

having it all
יש אנשים שחושבים שאפשר להשיג את הכל - להיות אמא מושלמת, רעיה מושלמת, עקרת בית מושלמת, מאהבת מושלמת והעובדת המצטיינת של החודש. אני כבר ממזמן השלמתי עם העובדה שאין לי שום אפשרות בעולם להצטיין בכל הטייטלים שאני נושאת על גבי. מישהי בפורום האהוב עלי הגדירה את זה כחיים בינוניים (או כפי שהיא ניסחה זאת: "נגזר עלי לחיות חיים בינוניים").
לא יודעת, אני לא מוצאת שום רע בבינוניות. הכשלון בזוי בעיני והמצויינות נראית לי משהו שלא ניתן להשגה (למרבית בני האנוש), לכן כדי להמינע משלל תסביכי אישיות, הבינוניות כדרך חיים מתאימה לי. השלמתי עם זה שלעולם לא אצליח להיות זמינה עבור הילדים שלי במשך 24 שעות ביממה. השלמתי עם זה שהבוס לעולם לא יסתכל עלי בעיניים מעריצות ויאמר: "נינה, בלעדיך המשרד לא היה מתפקד". השלמתי עם זה שהבית שלי לרוב נראה כמו לאחר מהפכה מזרח-אירופאית קטנה. השלמתי גם עם העובדה שלאחר הסקס הבעל לא מניף לי שלט שרשום עליו ציון 10. רוב הזמן אני ממש בסדר עם הבינוניות שלי. אבל לפעמים מתפלקים להם רגשות אשמה.
חכמים ממני כבר כתבו שהפאק של המהפכה הפמינסטית הוא שבמקום לשחרר את האישה, היא הוסיפה על המטלות המסורתיות שלה גם את מטלת הפרנסה. מעניין יהיה לבדוק אם המהפכה הפמניסטית הולידה גם את רגשות האשמה הטבועים באמהות או שזה באמת משהו שקיים מאז ומעולם. בכל מקרה אני לא מכירה אמא מודרנית אחת שמסתובבת בעולם נטולת רגשות אשמה (אולי חוץ מהאמהות האלה ששיכות לסוג הטיפוס המעצבן שבטוח שכל דבר שהוא עושה זה הכי נכון והכי משולם).

בכל אופן, שבת בבוקר. יום יפה. אמא מכניסה את עצמה לשמלה ומתחילה להבין מהיכן נלקח הביטוי "ספינת אם". אבא חוזר מבית הכנסת ורץ אחרי 2 דרדקים בכל רחבי הבית בנסיון נואש להלביש אותם. לאחר ½ שעה של טירוף יוצאת המשפחה המותשת מהבית אל השמש שבחוץ. הולכים לסבא-סבתא בעלי החצר הפרטית והדשא.
בבית של סבא-סבתא יושבים על הגרנולית בחוץ ומתחילים לאכול ארוחת בוקר. הדרדס הקטן מחליט שלעמוד על הכסא ולהשען על המשענת זה רעיון חכם. לפני שמישהו מספיק להגיד לו שזה רעיון מטופש לחלוטין, הדרדס מאבד שיווי משקל ועף על הגרנולית. הסנטר נפתח. 4 מבוגרים מתרוצצים לכל עבר בנסיון לעצור את הדם. בסוף הדרדס נח בחיקה של ספינת האם. מוצץ תקוע בפיו, חיתול מבד עם קוביות קרח על הסנטר. ספינת האם מעיזה ומציצה בפצע. אווץ', חתך עמוק. צריך ללכת למוקד הרפואי לתפור.
עכשיו נשאלת השאלה מה לעשות. האינסטינקט שלי אומר שאני צריכה ללכת איתו למוקד הרפואי, אבל אני כבדה, איטית, ענקית כמו הר וסובלת מכאבים (אל תשאלו, העובר לוחץ על כמה איברים אסטרטגים). ההגיון אומר שאבא ילך איתו למוקד הרפואי, אבל אבא לא יודע להדחף בתור, לא יודע לשאול את הרופא את כל השאלות הנדרשות והוא גם לא האמא של הילד.
בסוף ההגיון ניצח, אבל אני נשארתי בבית מלאת רגשות אשם. העובדה שמהמוקד הרפואי שלחו את הילד למיון בבי"ח לא הקלה את רגשות האשם. ברור לי שעשיתי את הבחירה ההגיונית ביותר (מה גם שהזמן שהיה לוקח לי להגיע ברגל למוקד הרפואי ואח"כ לבית החולים הוא כפול אם לא משולש מזה שלקח לבעלי), אבל העובדה שלא הייתי שם עבור הבן שלי כשהוא הוא היה בבי"ח מציקה לי.

זהו! עכשיו זה רשמי! הבלוגים הוא הטרנד הכי מאוס בארץ. ואני שתמיד תפסתי מעצמי מיוחדת לוקחת בזה חלק. שוק! שקלתי לסגור את הבלוג לאות מחאה, אבל אני מכורה מדי. וחוצמזה אני הייתי פה קודם.
וי-נט גילו את הבלוגים. זה התחיל עם מדור היומנאים (שמילים רבות הושחתו עליו לריק) וממשיך עם
פרוייקט הבלוגרים המובילים בארץ, כאשר יש גם בונוס בדמות פורום. העובדה שמנהלת הקהילות בוי-נט (וככל הנראה מנהלת פורום הבלוגים) מתחזקת בלוג משל עצמה באתר "רשימות" גורמת הן לפרוייקט והן לפורום (לפחות לפי שלושת הימים הראשונים שלו) להראות כמו שלוחה של רשימות. לא שיש בזה משהו רע, אני פשוט לא התחברתי (לפחות לא לפרוייקט. לגבי הפורום, ימים יגידו). לאחת שהוציאה במבחן ה- IQ של המדינה תוצאה כמעט זהה לזו שהוציאה קבוצת הדוגמניות, הטקסטים של מרבית הכותבים ברשימות נראים כבדים מדי וקצת פלצניים. אין בדברים אלה כדי להוות ביקורת על האתר המופלא והקסום "רשימות", אלא דעה אישית של אישה הרה הסובלת מכאבים, וככל הנראה גם מ- IQ נמוך ביותר.

נכתב על ידי nina, 4/1/2004 09:03, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, חלק מהבלוגספירה
15 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-12/1/2004 12:41

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.