פוטנציאל מבוזבז

אושר, קיטורים וסיכומי סוף שנה

יש אנשים שחושבים שאושר זה מצב קבוע ששוטף אותך באחת, ונשאר לתמיד. בתכלס, אושר זה קבוצה של רגעים קטנים. לדוגמא, יום שישי בערב, כשהחנוכיות של הילדים דולקות בשלל נרות על השולחן במטבח, האוכל על הפלטה מפיץ ריח נעים, אני חנוטה בתוך פיג'מה נעימה לאללה, הבית נקי ומסודר והילדים יושבים על הריצפה ומשחקים בסביבונים.

אם כבר דיברנו על אושר, אז הנה האנטי-תזה.
בגילגולי הקודם הייתי מרבה לקטר על האנשים שאני עובדת איתם. האנשים לא השתפרו מאז. אני פשוט התרגלתי אליהם. למרות זאת הם מדי פעם מצליחים להפתיע אותי מחדש:
* רפרנטית המיחשוב שאין לה הרבה חיים מחוץ לעבודה ושמקבלת תשלום עבור שעות נוספות, שזרקה עלי פרוייקט שאמור להיות בטיפולה רק בגלל שאין לה כח לסוע מדי פעם לחיפה (העובדה שבמועד בו יסתיים הפרוייקט אני אהיה בחופשת לידה, העובדה שאני לא מקבלת תשלום עבור שעות נוספות והעובדה שלי יש חיים לאחר השעה 16:00 לא ממש מזיזות לה).
* מזכירת היו"ר שסרבה לחזור מחופשה בת 3 שבועות, הודחה מתפקידה, החרימה את זו שמונתה במקומה, קיבלה את ההצעה הנדיבה לפרישה מוקדמת, יצאה לחופשת טרום פרישה ומאז לא שבה כדי להפרד.
* המזכירה החדשה של היו"ר, שהתלוננה על היחס הקר שהיא מקבלת מהמזכירה הקודמת של היו"ר, דבר שלא מנע ממני לתת לי יחס דומה רק בגלל שהבוס הלביש עלי פרוייקט שלדעתה היה אמור להיות בטיפולה (וזאת למרות שכל היום אני שומעת אותה מקטרת על כך שהיא טובעת בעבודה).
* אותה מזכירת יו"ר ששמעה אותי תוהה על כך שהבוס לא ענה ביום א' אחה"צ לטלפון, והציגה פוקר פייס כאשר העלתי אפשרויות משעשעות למה זה קרה, כשהיא בעצם מסתירה את העובדה שהבוס עבר באותן דקות ניתוח, שכל המשרד ידע עליו, אבל הסתיר זאת ממני כאילו מדובר במידע צבאי סופר מסווג.

לפעמים אני תוהה מאיפה הקריצו את כל היצורים האלה, ואיך הכניסו את כולם למשרד אחד. לפעמים אני תוהה כמה טיפש יכול להיות אדם מבלי שיכאב לו. ולפעמים אני סתם מחכה שחופשת הלידה תגיע כבר.

לפני שנה ורבע נתקפתי בהתקף טירוף, מחקתי את כל הבלוג ופתחתי חדש.
לפני שנה החלטתי לחזור.
לפני 5 שנים הבת הבכורה שלי נולדה.

עד כאן סיכומי סוף השנה שלי. לא מתכוונת לחגוג הלילה. לא משהו עקרוני. סתם אין לי זמן וכח. חוצמזה יש איזו התרפסות יהודית מביכה בשלל חגיגות ה"סילבסטר" האלה. מין: "תראו, אנחנו יהודים מודרנים. אנחנו חלק מהעולם הנאור. אנחנו יודעים לשתות שמפניה ולדפוק נשיקות בדיוק כשהשעון מכה חצות". יאללה סבבה. תהנו. ותזהרו לא להתפוצץ או לחטוף איזה לייזר בעין.

עדכון סיכומי סופשנה (גם ככה נראה לי ששיעממתי את התחת של כולם עם הפוסט הזה, אז נעמיס עוד פריט מידע משעמם על קוראי האומללים):
הרגע קיבלתי מכתב מרגש מלשכת עורכי הדין. לאחר 4 שנות גסיסה קריירת עריכת הדין שלי הלכה בשעטו"מ לעולמה - חברותי בלשכה הושעתה.
מעכשיו אני לא צריכה להתלבט האם לרשום ברובריקת המקצוע עו"ד או פקידה. מעתה אני יכולה לרשום בלב שלם ובנפש חפצה: פקידה.
מהיום אני באופן רשמי ומוחלט פוטנציאל מבוזבז.

נכתב על ידי nina, 31/12/2003 09:15, בקטגוריות מקטרת, עובדת (?), אם השנה, אנתרופולוגיה בגרוש
8 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של דיטי ב-6/1/2004 16:12

אבל הגננת, מה אני אעשה אם אין לי אמא?
לא יודעת איך זה עובד במערכת החינוך החילונית, אבל מערכת החינוך הדתית לא מכירה במושג "משפחה חדשה". מבחינת מערכת החינוך הדתית משפחה היא מסגרת שבה אבא ואמא נשואים זה לזה (באושר), האב הוא המפרנס העיקרי והאמא לרוב עקרת בית או מקסימום עובדת בחצי משרה. רצוי שברקע יהיו גם לפחות 2 אחים/אחיות. כל מבנה משפחתי ששונה מהמבנה הזה נחשב לחריג.
החינוך למבנה הזה מתחיל מהשלבים הנמוכים ביותר במערכת החינוך, אבל בולט בעיקר באירועים השונים שמערכת החינוך מארגנת.
אפשר אולי להבליג על שלל תמונות ה"אמא מבשלת" "אבא הולך לעבודה" שמעטרות את קירות הגן, ספרי הלימוד והקריאה. אפשר אולי להבליג על העובדה שבקבלות השבת בגן "אבא של שבת" מביא יין ומנהל את הטקס ו"אמא של שבת" נדרשת להביא עוגה ולהביט על אבא בעיניים מעריצות. אפשר אולי להבליג על כך שהבנות אינן מתפקדות כחזניות בתפילת הבוקר, אלא מקסימום כקולות רקע למקהלת הבנים (וכנראה שגם על זה אני צריכה להודות, הרי בריל לייפ קולן של הנשים בכלל לא נשמע בית הכנסת). אבל קצת קשה לי להבליג על מקומה המרכזי של האמא במסיבות הגן.
האמת היא שהטרוניה שלי באה ממקום מאוד אגואיסטי. אני לא מתה על מסיבות בגן. אני לא ממש משתייכת לזן האמהות שכל ויץ של הילד שלהן מכניס אותן לויבראציות. הילדים שלי מקסימים, יפים, חמודים וחכמים. אני יודעת את זה. אני בטוחה בזה ב- 100%. אין לי צורך לרוץ ולספר את זה לכולם או להוכיח זאת כל פעם מחדש. הצורך לדחוס את עצמי לכיסא שהישבן שלי גדול ממנו, והצורך לקום ולרקוד אל מול למעלה מ- 30 אנשים זרים ולמעלה מ- 30 דרדקים זבי חוטם, גורם לי אי-נוחות רבה.
המסיבה האידיאלית מבחינתי היא: הילדים שלי רוקדים ושרים ואני עומדת בצד ומצלמת. מקסימום שאבא שלהם ירקוד איתם. המסיבה האידיאלית מבחינת הגננת היא: בלי אחים! אבא יכול לבוא, אבל שיעמוד בצד (או בחוץ) ויצלם. במקרים נדירים האבא נדרש כדי לברך על הנרות / העוגה / הילדים. האמא יושבת מאחורי הילד - מגישה לו את האביזרים הנדרשים למסיבה, משכנעת אותו לקום ולרקוד, ומדי פעם מבצעת אקרובטיקה מרשימה של מעבר מעל כסאות הגן אל מרכז הרחבה (נשמע קל? נסו לעשות את זה כשמשקולת של לפחות 5 קילו תקועה לכם במרכז הבטן ומערערת את שיווי המשקל), אחיזה בידי הפעוט וביצוע ריקוד מרשים (רצוי עם נרות).
ילד ש(לא עלינו) אין לו אמא או ילד שאמא שלו לא יכלה להגיע למסיבה מסיבות שונות ומשונות (לדוגמא, נאלצה להשאר בבית כדי לשמור על האחים שאסור היה להביא אותם למסיבה) ממש אומלל במסיבות האלה. הגננת אומרת: "כל הילדים מחזיקים את הידים של אמא ורוקדים איתה ביחד", והילד פורץ בבכי.
השנה נאלצתי לרקוד על 2 חתונות - 2 מסיבות חנוכה באותו יום. נאלצתי לעזוב את המסיבה של הבן באמצע, כשאני משאירה מאחורי את האבא, הסבתא המעריצה ומצלמת הוידאו, ורצתי במהירות למסיבה של הבת כשאני מלווה בהמון מרץ, בטן שמנה ומצלמת סטילס. האבא ומצלמת הוידאו היו אמורים להצטרף בשלב מאוחר יותר (אחחחח... הלוגיסטיקה הנדרשת כאשר יש יותר מילד אחד...). מסתבר שבסוף המסיבה אצל הבן כל ילד היה צריך לרוץ, לחפש את אמא ולתת לה חיבוק. כל הילדים רצו לאמא, ומי נשאר לעמוד באמצע הרחבה בוכה ואומלל? כמובן, הבן שלי! הוא לא מצא את אמא, וסירב להסתפק באבא או סבתא. בעלי חשב שזה מאוד חמוד, וצילם עבורי את הרגעים המרגשים בוידאו. אני דווקא חשבתי שזה קורע לב, וכמובן נמלאתי ברגשות אשם. אבל זה מין מצב של no win - הרי מה יכולתי לעשות? לוותר על המסיבה של הבת?
ההורות שמה אותנו לא אחת במצב בו עלינו לבחור בין 2 אלטרנטיבות - האחת רעה והשניה גרועה הרבה יותר.
בסופו של דבר הילד לא גילה סימני טראומה (בערב הוא השתולל על המיטה שלו בשמחה, ונהנה לראות את עצמו בוכה בוידאו), אבל אני נשארת תוהה: למה הגננת במקום לומר: "כולם לרוץ לאמא" לא יכלה פשוט לומר: "כולם לרוץ לאמא או אבא".

[הערת אגב לסיום: שמתי לב שהתחלתי את הפוסט עם ניחוח פמניסטי וסיימתי בניחוח אימהי מתמרח. כנראה שאני לא ממש טיפוס בעל אידאולוגיה מוצקה ולוחמנית, אלא סתם אחת שרואה את כל העולם מנקודת מבט צרה ואישית].

קיטור לסיום: בת"א יש זיהום אוויר זוועתי. כבר כמה ימים אני יושבת במשרד ונאבקת על כל נשימת אוויר. איך שאני מגיעה הביתה (לפרברים הרחוקים) התעוקה יורדת מהחזה והנשימה הופכת לקלה ופשוטה. מזג האוויר בימים האחרונים רק מרע את המצב. אני מוצאת את עצמי נושאת עיניים לשמים ומחפשת ענני גשם, מציירת סביבי מעגל ומתפללת כמו חוני המעגל לכמה טיפות שיורידו את האבק הזה למטה.
אני לא רוצה לתאר לעצמי מה היה קורה לו הייתי צריכה לסחוב את שלושת החודשים האחרונים של ההריון בקיץ. בע!

נכתב על ידי nina, 18/12/2003 09:28, בקטגוריות אם השנה, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, מקטרת
36 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-1/1/2004 17:20

אני זקנה? אני???
באיזה שלב הפכתי מבחורה סופר גזעית לרכיכה שלא מבינה כלום מהחיים שלה? האם זה פונקציה של גיל או פונקציה של מצב משפחתי?
מבת טיפשעשרה נזעמת מיוחדת ומלאת אידיאלים, הפכתי לבחורה מרתקת חיה-חברתית בעלת קו מחשבה אינדבדואלי, ומשם הדרדרתי ליצור משועמם, משעמם, שיגרתי, אחת מאלף שפָספוּסַה בת 5 זורקת לעברו: "אבל אמא, את לא מבינה שום דבר".
איייי... ילדה שלי. אני מבינה כ"כ הרבה, אבל במשך השנים למדתי שלפעמים עדיף לעשות דברים קצת יותר לאט, ולרוב עדיף לשתוק.
זה מוזר כי עמוק בלב אני עדיין מרגישה צעירה וגזעית, אבל הגוף והחברה משדרים לי אחרת.
הגוף תפס לו פתאום מין כבדות כזו. והקיבה פיתחה חיים משלה. פעם יכולתי לאכול סטייק לארוחת בוקר, ושלל ג'אנק לארוחת ערב. אתמול חטאתי ואכלתי 5 לביבות טריות על קיבה ריקה, ומיד ראיתי את שערי גן-עדן נפתחים לקראתי, ומקהלה של מלאכים שרה: "אסור! אסור! אסור לך מטוגן! ברוכה הבאה לביתנו המעונן".
מבחינה חברתית אני הופכת לנטל - לאותם זקנים שתמיד הייתי עוקפת בהליכה מהירה על המדרכה או במדרגות, לאותם זקנים שתמיד הסתלבטתי עליהם שיושבים שעות בקופ"ח. בחור צעיר עוקף אותי ב-וווווּש במדרגות של קופ"ח, ואני רק רוצה לנופף לכיוונו במקל ההליכה שלי ולצעוק: "בחור צעיר, איפה הכבוד? יום אחד אתה תהיה זקן כמוני".
את רוב הפרסומות אני כבר לא מבינה, וחלקן ממש מגעיל אותי. חברה שלי כתבה תלונה לחברת TNT על האתר המגעיל שלהם ועל הפרסומות העוד יותר דוחות שלהם, ובתגובה היא קיבלה מייל בו שורה אחת: "we love you too". לא יודעת, אולי בגיל 18 זו נחשבת לתגובה שנונה ומשעשעת במיוחד. לי זה נראה חוסר נימוס וחוסר תרבות צרכנית.

יש לאנשים נטיה להדחיק את העובדה שיום אחד הם יהפכו לקשישים. ההורים שלי בני 50+ מדברים על חברים שלהם שחטפו אירועי לב במונחים של: "אבל הוא כ"כ צעיר". אני ובעלי בני 30+ מדברים על החברים שלנו במונחים של "בחור-בחורה", ומתייחסים לחברה בני 20 כאל ילדים. בסופו של דבר כולנו מוצאים את עצמנו שוכבים במחלקה הגריאטרית באיזה בי"ח נידח, מחכים שהבן יבוא לבקר, או שהאחות תחליף לנו חיתול. המעגליות הזו שמתחילה בחוסר העצמאות של תינוק ומסתיימת בחוסר עצמאות של הקשיש הסיעודי, נראית לי בדיחה אכזרית במיוחד של הטבע. באת לעולם הזה נטול שיניים וחסר יכולת לשלוט על הצרכים שלך, וככה תסיים את חייך.

אההההההה, אני כבדה היום. אסור לי לאכול אוכל מטוגן על קיבה ריקה, ובטח שלא לאכול בבוקר למחרת אוכל שעושה צרבת!
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 10/12/2003 09:02, בקטגוריות מהרהרת
11 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-16/12/2003 07:52

בדידות, אסרטיביות וסתם קיטורים.
עד לאן מגיעה בדידות של אדם?
למעשה כל מי שגולש באינטרנט (שלא למטרות עבודה) הוא אדם בודד במובן מסויים. גם כתיבת בלוגים או כתיבה בפורומים המיועדים לתמיכה היא ביטוי לבדידות.
אני לדוגמא - בסה"כ אני לא אדם בודד. יש לי את בעלי והילדים ויש את המשפחה המורחבת. יש לי גם 2-3 חברות. אבל בסופו של יום כשאני ממש רוצה לספר משהו למישהו אני לא מסתפקת רק בטלפון לבעלי (שלרוב עסוק), לאמא שלי (שעסוקה כרגע בעיקר בבירוקרטיה שנוגעת לרכישת בית), לאחותי (שצריכה תמיד לצרוח על הילדים שלה תוך כדי השיחה איתי), לחמותי (שמתעניינת רק בהריון ובנכדים) ולשתי החברות (שלרוב עסוקות באמבטיות של הילדים או בהשכבתם לישון). אני רוצה לדווח לעוד. ואם קרה משהו מאוד חשוב בזמן שאני בעבודה, אז רשימת האנשים שאני יכולה לשתף אותם בחוויותי מצומצמת עוד יותר - את הקולגות לעבודה אני לא מוכנה לשתף בכלום (עדיף שידעו מה שפחות על חיי האישיים), ורוב מכרי אינם זמינים בשעות אלה. כך יוצא שאפילו אני - אדם לא בודד בעליל - מוצאת את עצמי נגררת לאינטרנט ומשתפת שורה של זרים גמורים בפכים מרגשים מחיי.
מה יעשה אדם שאין לו גם את זה? אדם שמסיבה כלשהי לא מוצא את עצמו בחברה הוירטואלית? ירים טלפון לחברה עתיקה מתקופת התיכון ויטחן לה בשכל. אז נכון שבילינו 4 שנים נהדרות בתנאי פנימיה, ונכון שחלקנו במשך מספר חודשים חדר, אבל מאז עברו 12 שנים. השתניתי. גדלתי. פיתחתי תחומי עניין חדשים. יש לי חברים חדשים. יש לי חיים חדשים. אין לי על מה לדבר איתך.
כמה בודד צריך להיות אדם כדי להתקשר אל אדם שממנו הוא היה מנותק במשך 12 שנה ולספר לו פנינה של הבן? כמה כהת חושים יכולה להיות זו שאליה מתקשרים כדי לנתק את השיחה לאחר 2 דקות בטענה שיש לה עומס של עבודה.
אני מודה שקשה לי עם שיחות טלפון. ועוד יותר קשה לי עם סמול טוקס. בעוד שבשיחה אישית תמיד אני יכולה לתקוע פרצוף חביב כשיש שתיקה. בשיחת טלפון חייבים למלא את השתיקה בתוכן. בעוד שבמייל אני יכולה לשלוח שלל (-: ו - }{ לאדם שהוא חצי זר עבורי, בשיחת טלפון אני צריכה להיות אמיתית יותר. אי-אפשר לדפוק בוסה בטלפון בתגובה על סיפור מרגש ואי-אפשר לזייף צחוק כשהבדיחה או החכמה של הבן אינה מצחיקה.
אז אולי אני באמת כהת רגש, ואולי סתם פולניה קרה. קשה לי לנהל סמול טוק עם מישהי שאין לי שומדבר משותף איתה למעט העובדה שלפני 12 שנה למדנו יחד בתיכון. אני מרחמת עליה, אבל מודה שלא ממש ברור לי מה אני אמורה לעשות כשהיא מתקשרת.

שמתי לב שחוסר נוחות גופנית גורם לי להיות אסרטיבית יותר. ההריון הזה מוציא ממני את כל הביצ'יות שתמיד היתה בי, אבל היתה שמורה בעיקר לדיאלוגים שנונים וסודים עמוק בתוך המח שלי (דיאלוגים שידועים גם בכינוי: "הייתי צריכה לומר לו..."). פתאום אני מרשה לעצמי להתעצבן, להתלונן כשלא מוצא חן, לדעת איך לדרוש דברים מאנשים, לדעת איך לעמוד על שלי. זה פן חדש באישיות שלי שלמען האמת די מוצא חן בעיני.

הפן החדש הזה לא עזר לי הרבה להתחמק ממטלה שהבוס החליט להלביש עלי דווקא לקראת סופו של ההריון, ודווקא בשלבים בהם ההריון שלי נכנס לאזור המסוכן.
בעוד כשלושה שבועות אאלץ לתזז את ישבני העגלגל ובטני הענקית (או ההפך) פעם בשבוע לאורך חצי ארץ. הבוס שולח אותי לטפל בפרוייקט שמרחיק אותי מכיסאי הנח שבת"א עד לאי-שם בצפון. אני עדיין מקווה שאיזו שמירת הריון תיפול עלי ותציל אותי מהעונש הזה, אבל בינתיים רוע הגזרה מרחף מעלי ומצחקק באכזריות.

נכתב על ידי nina, 8/12/2003 12:26, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, עובדת (?), מקטרת
22 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של nina ב-15/12/2003 14:42

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.