משנכנס אדר...

"אז למה את מתחפשת השנה?" שאלתי את הבת של גיסתי.

"לעם סגולה" ענתה לי הצדיקה הקטנה בת ה-10.

"איך מתחפשים לעם סגולה?" שאלה הבת שלי (במידה רבה של צדק).

"אני אלבש חולצה סגולה וחצאית סגולה, המורה לציור בבי"ס של אמא תצייר לי על בריסטול את עם ישראל, אני אדביק את הציור על התחפושת מאחורה, ואלך עם סרט כמו של מלכת יופי שיהיה כתוב עליו: עם סגולה". ענתה הצדיקה.

"איזו השקעה" אמרתי ושתקתי למשך כמה שניות כדי לתת למידע לשקוע. "אצלנו, מס' 3 יהיה פיראט, מס' 2 יהיה אביר ומס' 1 תהיה נסיכה"

"אמא, אני לא אהיה נסיכה" העמידה אותי מס' 1 על טעותי "סבתא אומרת שאני כל שנה מתחפשת לנסיכה, והשנה אני צריכה להתחפש למשהו אחר". אה, כן. אמא שלי - הידועה גם בכינוייה: "זאת שכל שנה חיפשה את בנותיה לליצן או רקדנית צועניה ואת בנה לקאובוי" - טיפטפה למוחה של בתי, כי העובדה שאני כל שנה קונה לה שמלת תחפושת בלמעלה מ-100 ש"ח, וקוראת לה "נסיכה", גורמת לה לקיפוח, ועליה לדרוש השנה להתחפש למשהו אחר. מכיוון ששמלת התחפושת כבר נקנתה במיטב כספי, העמדה החברתית הנחושה שאמא שלי הפגינה דרשה ממני לגלות יצירתיות במציאת שמות לתחפושת שכוללת שמלת נשף בגוון סגול-לילך עם כמות פלילית של טול, סאטן ונצנצים, וכתר פרווה עם הינומה (גם הם בגוון הסגול).

אם לא די בשטויות שאמא שלי מלעיטה את הילדה, אתמול אחה"צ הילדה שולפת מתיקה פתק מטעם הנהלת בי"ס. הם מברכים אותנו בחודש טוב, בלה-בלה-בלה, דבר תורה לפורים, בלה-בלה-בלה, ואז מבקשים להשקיע מחשבה בתחפושת צנועה בעלת משמעות, בלי לשכוח לציין, כמובן, שתחפושת של דמות מהטלויזיה היא לא תחפושת בעלת משמעות, ושחצאית מעל מכנסים היא לא תחפושת צנועה.

מיי גוד, איפה הימים בהם התחפשתי באולפנא ל"צבאות ה' " כשאני לובשת חצאית שחורה מעל מכנסים שחורים עם חולצה לבנה ותמ"ק עוזי מפלסטיק? איך אפשר להתחפש לבן אם אסור לשים חצאית מעל מכנסיים? ומעבר לזה, למה מכריחים אותי למצוא משמעות לתחפושת??? זה פורים - החג שבו המשמעות היחידה היא היכולת של בן-אדם לחבר 2 משפטים כשהוא שיכור לגמרי - איזה משמעות הם מחפשים? ליו"כ יש משמעות, לפסח יש משמעות, ליום השואה יש משמעות. לפורים אין משמעות. מתחפשים, אוכלים, משתכרים ומקללים את כל הקמצנים שנתנו לנו משלוח מנות עם עוגות תוצרת בית (יצירתיות, עלאק).

הוצאתי מהארון את שמלת הטול הסגולה ואת ההינומה, תליתי אותם מול עיני, הבטתי בהם בחוזקה וניסיתי למצוא משמעות.

"את תהיי כלה בתולה כשרה וטהורה" הודעתי למס' 1.

"מה זה "בתולה"?" שאלה הפקאצה הקטנה.

"לא חשוב" אמרתי "את כלה. מאוד חשוב להתחתן בגיל צעיר ולהביא הרבה ילדים"

"אז מתי תביאי לנו עוד אחות?" התחכמה הפקאצה

"זה לא הנושא עכשיו" התחמקתי באלגנטיות של פיל "השאלה היותר חשובה היא, איך לעזאזל תוכלי להיות כלה בתולה, אם השמלה היא בצבע סגול"

"אבל מה זה "בתולה"?"

"לא עכשיו. אני עסוקה בלחשוב. תגידי, למה החברות שלך מתחפשות?"

"לשרה אמנו, לרחל אמנו, לאסתר המלכה"

"אממממ... אני לא חושבת שבתקופת המקרא היה סאטן, טול ונצנצים, כך שזה יורד מהפרק. יש לך חברות שמתחפשות במקרה ל"מרי אנוטאנט"?"

"מי???"

"לא עכשיו! אני עסוקה בלחשוב!"

לאחר מחשבה מאומצת של בערך שעתיים, במהלכם מס' 2 ומס' 3 כמעט הרגו זה את זה בקרב חרבות מפלסטיק, ומס' 1 מצאה באינטרנט את האתר של השמיניה ושקעה בקריאת תקצירים של סידרה שמפחידה אפילו אותי, הגעתי להארה. "מצאתי!" צעקתי בשמחה "מצאתי! את תתחפשי ל"עם סגולה", רק בלי האנשים על הגב מאחורה".

בקול רעש גדול (בערך) השיקו בווי-נט את ערוץ היהדות. נרגשת כולי, יצאתי לחפש את הערוץ. לא מצאתי אותו בלשוניות שבכותרת דף הבית של ווי-נט, אז גללתי למטה, גללתי וגללתי וגללתי ואי שם בתחתית העמוד, מתחת למדור "הרכב" עמוס הרייטינג, מצאתי את ערוץ היהדות.

בדיעבד, אני יכולה לומר שחבל שהם לא החביאו אותו יותר טוב. הכתבות משעממות לאללה. הנושאים שעולים שם לדיון הטרידו את המגזר לפני עידן ועידנים. הנושאים שמטרידים היום את המגזר, בכלל לא באים שם לידי ביטוי. מעבר לזה, ההתרשמות הראשונית שלי היא, שלמעט התותחים - אורי אורבך והרב שרלו - מרבית הכותבים בערוץ הם חילונים או דתל"שים. ככה לא בונים ערוץ יהדות. לכו תלמדו מנרג'.

כרונולוגיה של מריבה משפחתית
במשפחתו של הבעל היתה מקובלת במשך שנים אגדה שטענה כי מתישהו בשנות ה-30 של המאה הקודמת הגיע אחד הדודים לפלשתינה, רכש אדמות, חזר לפולין ונספה בשואה. שנים ליטפו בני המשפחה כל כתבה שהתפרסמה בנושא רכוש נטוש של יהודים שנספו בשואה, ולחשו זה לזה ודמעות בעיניהם: "אחחח... מי יודע מה עלה בגורל הרכוש שדוד אבריימ'ל קנה מתישהו בשנות ה-30 בפלשתינה?".
עם השנים האגדה המשפחתית הזאת תפחה וגדלה. לעיתים די היה בהשערה שנזרקה לחלל האוויר, כדי שבפעם הבאה שהאגדה תסופר ההשערה תוצג כעובדה. על בשרי חוויתי זאת, כאשר באחד המפגשים המשפחתיים הראשונים עם משפחת בעלי, זרקתי - ספק בהלצה ספק בתהיה - את ההשערה שהשטח הולאם והקימו עליו יער קק"ל. בכינוס המשפחתי הבא, כאשר שבו בני המשפחה לעסוק בעלילות דוד אבריימ'ל בפלשתינה, שמעתי את אחד הדודים מספר כי שמועות שהגיעו לאוזניו גורסות שהשטח הולאם והפך ליער קק"ל. מאז למדתי לשמור על פי בכינוסים משפחתיים.
 
חלפו השנים ובעלי הכיר במסגרת עבודתו באדם שלפרנסתו מאתר נכסים של יהודים שניספו בשואה. בעלי (בצעד שהוא מתחרט עליו עד היום) החליט להגדיל ראש, ונתן לו את השם המלא של דוד אבריימ'ל. לא חלפו הימים והמאכער חזר ובפיו בשורה: אדמה-אין, אבל כסף-יש, בקרן המנוהלת ע"י האפוטרופוס לנכסי נעדרים. או שהיו אדמות שנמכרו ותמורתם מנוהלת בקרן, או שמעולם לא היו נכסים ומלכתחילה מדובר בכסף שהופקד איפשהו ועבר לניהול האפוטרופוס לנכסי הנעדרים.
שמח וטוב לב העביר בעלי את הבשורה לאימו, ושכח מזה.
 
אחרי כמה ימים החל בעלי לקבל טלפונים תמוהים מכל מיני קרובי משפחה בדרגות קירבה שונות. חלקם פתחו בשיחת נימוסין עדינה ורק אז הגיעו לעיקר, וחלקם פתחו ישר בעיקר ושאלו: "כמה כסף, ומתי נראה אותו?". בעלי ניסה להסביר להם שאין לו מושג, שהוא לא מטפל בנושא, ושבכל מקרה הטיפול אורך המון זמן, אבל לבני המשפחה לא היתה סבלנות. הידיעה כי האגדה חיה, נושמת ועושה קולות של שק מטבעות מצלצל, הציתה את דימיון המשפחה.
 
בנושא זה כונס הרכב משפחתי מצומצם (שלא כולל נכדים ונינים) ונערך דיון סוער בנושא. אחד הנוכחים אמר כי מבירורים שערך, עולה כי כדי לקבל את הכסף, יש להציג עדות מצולמת של הסבתא שתספר את כל הידוע לה בנושא. התקשרו הדודים אל בעלי ושאלו לדעתו. בעלי שבאותו רגע היה עסוק בפרק מרתק במיוחד של זהות בדויה, אמר להם בנחרצות: "תעזבו אותי. אין לי מושג!". הם הבינו את הרמז ומיד שלפו מצלמת וידאו וכיוונו אותה אל הסבתא. "ספרי! ספרי את כל מה שידוע לך!" קראו לסבתא, והיא, בקול רועד ועם קצת חשש בלב, סיפרה הכל. "מה עושים עכשיו עם העדות המצולמת?" התקשרו שוב הדודים לבעלי. בעלי שהיה עסוק בשלב הזה בהתכרבלות מתחת לשמיכת הפוך בחברת אישתו המצודדת צעק לשפורפרת הטלפון: "תעזבו אותי כבר בשקט" וניתק.
 
ביום שלמחרת פגשה אותי חמותי וסיפרה לי בהתלהבות על אוצר המיליונים שמחכה למשפחה אצל האפוטרופוס לנכסי נעדרים. כאילו מעולם לא למדתי לקח בנושא, שבתי והתלוצצתי עם חמותי ואמרתי לה: "מאיפה את יודעת שיש שם מיליונים? אולי נצבר שם חוב והם רק מחכים ליורשים שיבואו לשלם אותו?". גיסי שהאזין לשיחה התלהב מההלצה שלי והוסיף: "ואללה, ברגע שתגיעו לשם הם יאמרו לכם: סוף-סוף, שנים אנחנו מחפשים למי לתת את החשבון הזה בסך 50,000 ש"ח". אני וגיסי ציחקקנו לנו, ולא שמנו לב שהפרצוף של חמותי הפך למהורהר.
כמה שעות אח"כ קיבל בעלי שיחת טלפון נזעמת מאחת הדודות: "למה לא אמרת לנו שאולי יש חוב בקרן הזאת?"
"מה????" תהה בעלי "על איזה חוב את מדברת?"
"שמעתי שככל הנראה יש חוב של 50,000 דולר בקרן, ואנחנו נצטרך לשלם אותו"
"אין שום חוב. יש שם כסף."
"כמה כסף?"
"לא יודע. ביקשתי שיבררו, אבל זה לוקח זמן"
"טוב, תעדכן".
 
בימים שאח"כ קיבל בעלי בממוצע 3 שיחות טלפון יומיות מקרובי המשפחה מודאגים, שדרשו לברר מה התקדם בטיפול בנושא. בשלב מסויים בעלי שם לב שבמקום לעבוד, הוא עסוק בלסנן את קרובי המשפחה. לכן, לקח את הוריו לשיחה ודרש מהם להודיע לכל בני המשפחה לעזוב אותו בשקט. "אני לא מוכן יותר לטפל בנושא הזה. שמישהו אחר יקח את זה על עצמו. תעזבו אותי בשקט" אמר בעלי בלשון שאינה משתמעת לשני פנים.
 
לאחר השיחה הקשה הזאת באמת השתרר שקט יחסי. בעלי שמח שבני משפחתו גילו בגרות וסבלנות, אבל אז הוא שם לב שאמא שלו נועצת בו מבט חשוד ומסרבת להזמין אותנו לארוחות שבת. בירור נוסף העלה שהשקט היה רק למראית עין. מתחת לפני שטח רגשו רוחות סערה. מסתבר שדוד אחד העלה השערה לפיה בעלי יודע יותר ממה שהוא מוכן להסגיר, ודודה אחרת כבר החליטה שבעלי ממדר את המשפחה בנושא רק כי הוא זומם לקחת את כל הכסף לעצמו.
 
לא סתם אומרים שהדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות...
 
 
(הסיפור הנ"ל מבוסס על סיפור אמיתי, אם כי אני מודה שקצת הגזמתי לטובת כמה צחוקים על חשבון משפחת הבעל)
שמור   בטל

הרשעת רמון - מוטיבצית יתר של מערכת המשפט הישראלית

כשראיתי הבוקר שנטע כתבה פוסט בנושא הכרעת הדין בפרשת רמון, אמרתי לעצמי: סבבה. היא חסכה לי להגג בחוסר כשרון על הנושא. כל שאצטרך לעשות זה ללנקק אליה ולהגיד שככה גם אני חושבת. אבל לאחר קריאת הפוסט של נטע, אני חייבת לומר שהפעם אני לא מסכימה איתה.

ראשית אני מבקשת להתנצל על כל בורות שאגלה להלן בנבכי המשפט הפלילי. הפעם האחרונה שבה עסקתי בתחום היתה לפני 14 שנים, וגם אז היה לי מרצה גרוע למדי, שעדיין לא התגבר על העובדה שביטלו את עבירות המין ההומוסקסואלי בחוק העונשין, ובכך גזלו ממנו את אחת השאלות האהובות עליו בבחינת סוף השנה ("ראובן מקיים יחסי מין עם שמעון, כשלוי צופה ברקע. בלהט העיניינים מניח ראובן את ידיו על צאוורו של שמעון ומביא לחניקתו...").

בכל הנוגע לחלק העובדתי ביהמ"ש היה מאוד נחרץ. עדות המתלוננת ועדי התביעה היו אמינות בעיניו, עדות רמון ועדי ההגנה לא.

הצורה המפורטת שבה ביהמ"ש מתייחס לכל פסיק באירוע ולכל עדות שנאמרה במהלך הדיון, התמיכה הגורפת בכל עדי התביעה וההסתייגות המוחלטת מכל עדי ההגנה, הציון החוזר ונשנה כי ביהמ"ש התרשם באופן בלתי אמצעי מהעדים, תיאור מפורט של התרשמות ביהמ"ש מהתנהגות העדים במהלך הדיון ותיאור של התרשמות ביהמ"ש ממידת אמינותם, כל אלה מביאים אותי לידי מסקנה שביהמ"ש עשה הכל כדי לכתוב את פסק הדין בצורה כזאת שהעירעור עליו יהיה בלתי אפשרי.

צר לי, אבל אני מתקשה לקבל את קביעותיו העובדתיות של בית המשפט. לא בגלל שהעדויות שקראתי בעיתונות שיכנעו אותי יותר מהעדויות שלא שמעתי במהלך הדיון, אלא משום שמבחינה הגיונית לא תתכן שלמות כזאת שבה כל עדי התביעה קדושים וטהורים ואמינים, וכל עדי ההגנה נכלולים ושקרנים. כמתמחה, יצא לי לצפות בדיונים פלילים ואף לסייע לשופט לתקצר את עמדת כל אחד מהעדים. אני חייבת לומר שגם כאשר היה לי ברור שהנאשם ביצע את המעשה, תמיד היה ספק קטן שהתגנב בעקבותיה של עדות מסויימת. תמיד היה עד שלא לגמרי התאים לתמונה וגרם לי להרהר או להתאמץ להפריך את עדותו. במיוחד בתיק סובייקטי כמו זה של רמון, לא יתכן שכל עדי התביעה היו אמינים לחלוטין וכל עדי ההגנה היו שקרנים.

ונניח שהשופטים אכן האמינו בלב שלם לתובעת וחשבו שרמון "לא דבק באמירת אמת, ניסה להסיט את האש ממנו והלאה, המעיט וצמצם את מעשיו ואת אחריותו, ומנגד, הגזים והפריז באשר לחלקה של המתלוננת, עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת". מעבר לכל המסכת העובדתית של מי עמד איפה ומי אמר מה, עלתה במשפט גם שאלת ההסכמה - האם המתלוננת הסכימה או לא הסכימה לנשיקה צרפתית?

בימ"ש מתייחס לשאלת ההסכמה כחלק מהמסכת העובדתית. אני תוהה כיצד המתרחש בליבו של אדם יכול להוות עובדה אותה ניתן להוכיח בבית המשפט. אם X פירש את ההתנהגותה של Y בדרך מסויימת, הרי כל מה שהם יכולים לטעון הוא: "אני ממש לא הסכמתי, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך הראש". "אני הבנתי שהיא מסכימה, ואפילו חשבתי על זה חזק-חזק בתוך המכנסיים". היא הרגישה כך, הוא הרגיש אחרת, ואף אחד מאיתנו - גם לא כבוד ביהמ"ש - אינו בוחן כליות ולב.

ונניח שבית המשפט אכן התרשם (באופן בלתי אמצעי, כמובן, כדי שחלילה רמון לא יוכל לערער על החלק העובדתי) שהמתלוננת שידרה באופן בולט את חוסר הסכמתה, ורמון היה צריך לקרוא את תמרורי ה"עצור", נשאלה השאלה - וזו לטעמי השאלה המרכזית - האם מערכת המשפט הישראלית השתגעה לגמרי??? מה בדיוק עבר בראשו של היועץ המשפטי כשהחליט להגיש כתב אישום כנגד רמון בגין נשיקה? כן, נכון שיש לקבוע נורמה ראויה, אבל הקביעה צריכה להעשות חברתית, לא משפטית. במדינה לבנטינית וחמה כמו ישראל, נשיקה במקום העבודה, בין גברים לנשים, בין נשים לנשים ולעיתים אפילו בין גברים לגברים, היא דבר של מה בכך. אם מישהי מרגישה שהנשיקה חצתה את הגבול שתפנה ישירות למנשק ותודיע לו על כך באסרטיביות, שתפנה לממונה על נושא ההטרדות המיניות במקום העבודה שלה, שתפנה לבוס הישיר שלה או של המנשק. לבית המשפט אין מה לומר פה.

יש צורך בחוק נגד הטרדה מינית ו/או מעשה מגונה, אבל יש צורך גם למצוא את הפרופורציות הנכונות להפעלת החוק. בעיני, רק התנהגות סידרתית מצדיקה פניה למשטרה ולביהמ"ש. לדוגמא, אם לבוס שלי היה תחביב (ואין לו, תודה לאל) לספר בדיחות גסות במקום העבודה תוך כדי הדגמה בפנטומימה, הייתי מיידעת אותו שלא נח לי עם ההתנהגות הזאת והייתי מבקשת שיפסיק. לו היה ממשיך בהתנהגותו גם לאחר שביקשתי שיפסיק, זה השלב שבו נכון לערב את מערכת המשפט הישראלית המופלאה. אם הבוס שלי היה מאלה שמסוגלים לומר בוקר טוב לנשים רק באמצעות חיבוק מוחץ ציצים, הייתי אומרת לו שהתנהגות כזאת לא מקובלת עלי. אם הוא היה ממשיך לחבק אותי גם לאחר מכן, זה המקום לערב את מערכת המשפט.

התקשורת בין בני האדם היא מילולית כמו גם גופנית. אני בדעה שבית המשפט - בעבירות מסויימות - לא יכול לשפוט אדם רק כי פרש לא נכון את השפה הגופנית של זה שמולו. כדי שתתפרש אי הסכמה, במיוחד בכל הנוגע למעשים הנחשבים בחברה הישראלית כמעשי פלירטוט והבעת חיבה, נדרשת אמירה מפורשת. אף אחד מאיתנו אינו קורא מחשבות, חוץ מאורי גלר.

לסיכום, גם אם הייתי מאמינה לבית המשפט (ואני לא) שמסכת העובדות במקרה הזה חד משמעית נגד רמון, אני סבורה, כמו רונית תירוש, שההרשעה בנושא זה היא בבחינת חצית גבול וגול עצמי לפמניזים.

זהו. עד כאן עמדתי המנומקת בנושא. בשולי הדברים, אני רוצה לחזק את ידה של הקלדנית אביגיל, שהקלידה 73 עמודי פסק דין בלי אף שגיאת כתיב. מלכה!