חמישה דברים שלא ידעתם עלי
לפני עידן ועידנים יעלי איתגרה אותי לכתוב חמישה דברים שקוראי הבלוג שלי לא יודעים עלי. התחמקתי באלגנטיות בטענה שאני כספר פתוח בפני קוראי הבלוג והם יודעים עלי הכל. יעלי התעקשה שאני מסתורית וחשאית, ואני התאהבתי בתדמית הזאת.
אתמול, גם אורי קציר וגם נטע יוסף בודניק (השולתתתת!!1) איתגרו אותי להפסיק להתחמק ולכתוב חמישה דברים שקוראי הבלוג שלי לא יודעים עלי. נטע הגדילה עשות וכתבה תגובה נזעמת הרומזת שאני משתעממת בעבודה ולכן גולשת באינטרנט במקום לעבוד.
 
מכיוון שאני רכיכה חסרת עמוד שידרה שמתמסרת למחמאות כמו חמאה לקרני השמש, קבלו חמישה דברים שאתם לא יודעים עלי:
 
1. אני מתה מפחד ממפגשים עם אנשים מהאינטרנט, גם עם אנשים שאני בטוחה שהם לא וירטואליים אלא אמיתיים לחלוטין. תמיד אני מוצאת דרך אלגנטית להתחמק ממפגשים כאלה. יש לי הרבה חברים ברשתות חברתיות באינטרנט (גם פה) שאני מתה לפגוש, אבל הפחד הזה תמיד משתק אותי. אילמלא נטע התקשרה אלי יום אחד והודיעה לי חגיגית שהיא נמצאת ממש מתחת למקום העבודה שלי, לא הייתי פוגשת גם אותה לעולם ומפסידה את אחד מאחרי הצהרים המהנים שהיו לי לאחרונה.
 
2. בצעירותי מאוד רציתי להיות סוכנת חשאית / מרגלת. זה מה שקורה כשקוראים יותר מדי ספרי מתח וריגול. אחת הסיבות שבחרתי בניק "נינה" היתה בגלל שהיה לו צליל של סוכנת חשאית מזרח אירופאית כזאת (יש, אגב, עוד סיבות לניק).
ברבות הימים הבנתי שהחיים כסוכנת חשאית לא כאלה מסעירים ומרתקים, ובכלל לטיפוס מרובע ושיגרתי כמוני זאת לא הבחירה המקצועית הנבונה ביותר.
 
3. אושי גרוס היה החבר הראשון שלי (למעט החבר מכיתה ו', שלא ממש נחשב כי כל החברות ביננו הסתכמה בעובדה שהוא הציע לי חברות ואני אמרתי כן). באחד הדיונים בפורום הורות ומשפחה גיליתי להפתעתי שיש לפחות 10 משתתפות נוספות בפורום שנושאות בגאווה(?) את הטייטל: "חברתו לשעבר של אושי גרוס". היה פעיל הבחור.
כשנפרדתי ממנו הוא הבטיח לי שיום אחד הוא יהיה מפורסם ואני אצטער שנפרדתי ממנו. היום הזה עוד לא הגיע, אם כי העובדה שחיפשתי את השם שלו בגוגל, יכולה להוות ניצחון מסויים מבחינתו...
 
4. בכיתה ט' אחת הבנות בכיתה שיכנעה אותי שבאוכל בהכשר הרבנות יש קקי של ג'וקים, ולכן עברתי לאכול מוצרים רק בהכשר בד"ץ והרב לנדא. ההקפדה הזאת עברה לי מהר מאוד אחרי שגיליתי שיש כמה מוצרים שאני מאוד אוהבת שאין להם הכשר בד"צ ושמוצרי הבד"ץ בכלל יותר יקרים מהמוצרים בכשרות רגילה. היום אני אוכלת כשרות רגילה וגם מוצרים מחלב נוכרי וגם מוצרים עם כשרות מפוקפקת מחו"ל וככל הנראה גם קקי של ג'וקים.
בכלל פעם הייתי מאוד דוסית. הייתי בטוחה שאנשא לבייניש (לא דורית! בן ישיבה) ואחבוש כיסוי ראש. אח"כ הכרתי את מי שהיום מתהדר בכינוי "בעלי", והוא שם וטו על נושא כיסוי הראש.
 
5. החורף לא קניתי לעצמי שום בגד חדש, לא לשבת ולא לעבודה. לעומת זאת קיבלתי 2 פיג'מות ליומולדת וקניתי לבת שלי נעלים ב-3,250 ש"ח (כן, כן, קראתם נכון), שבינתיים לא מקיימות את כל ההבטחות שגלומות בהן.
 
גארפילד כתב שחייבים להעביר את הפרוייקט ל-5 אנשים, אבל זה די מלחיץ אותי, כי מה יקרה אם אותם 5 אנשים בכלל לא קוראים אותי?
בכל מקרה, אני אשמח לקרוא חמישה דברים שאני לא יודעת על:
שיר דמע.
מאזינה ברקע.
אורזת.
שרה (הקודמת).
cartoon crab.
 
שמור   בטל

לו הייתי גילה...

בעצם, לו הייתי זבוב על הקיר בסלון של הבת של משה קצב בגבעת שמואל.

הסתכלתי על תמונה מכונית השרד החונה בחניה וניסיתי לדמיין את השיחה המתנהלת בתוך הבית.

לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה והולכת. אולי בתקופת החקירה הייתי נוהגת כמוה, ונותנת לו להנות מהספק, אבל מהרגע שבו החליט היועץ המשפטי על הגשת כתב אישום, הייתי קמה והולכת. באותה שיחה משפחתית כבדה בבית הבת, הייתי מודיעה לבני המשפחה שהלכתי אחרי האבא שלהם כברת דרך ארוכה למדי, אבל אני לא יכולה לספוג יותר.

אם יש דבר יותר אכזרי מלבגוד באישתך (ותעזבו כרגע אונס או לא אונס) זה לעשות את זה בפומבי, בפריים טיים, בכותרת הראשית של כל העיתונים ומהדורות החדשות. ואם יש דבר יותר אכזרי מזה, זה להכריח אותה להתנהג כאילו כלום לא קרה. לגרור אותה יד ביד (משל היו חרמנים צעירים בני 18 שלא יכולים להפרד לשניה) לכל אירוע נשיאותי, כשכולם מצלמים אותה, מסתכלים עליה ובוחנים כל תגובה. התמונות האלה שלה מכווצות את ליבי. עם חיוך מאולץ ועינים כבויות גילה נאלצה להיגרר אחרי כבוד הנשיא במשך חצי שנה ולהציג את דמות הרעיה התומכת.

לו הייתי גילה קצב, הייתי מודיעה אתמול בערב לבני המשפחה, שמבחינתי נגמרה הדרך. ביטלתי את עצמי מספיק זמן לטובת האיש והקריירה, ועכשיו אני יוצאת לדרך משלי.

בזמנו נמתחה ביקורת על כוכי מרדכי שקמה ועזבה את איציק מרדכי מיד כשהתפוצצה פרשת ההטרדות המיניות. החברים שלו חשבו שהעזיבה הזאת פגעה במעמד הציבורי של איציק מרדכי. לטענתם, כוכי היתה צריכה להשאר ולתמוך בבעלה לאורך המשפט, ולהתגרש רק אחריו. אני דווקא חשבתי שהמעשה שלה היה אמיץ וראוי. הפולטיקה הישראלית (ובכלל) התרגלה לנשות פלקט, שנמצאות תמיד מאחורי הבעל ומתפקדות כקישוט חסר אישיות וחיים משל עצמו. מצא חן בעיני לראות שיש נשים ששומרות על כבודן ועל עצמאותן ומתנהגות אחרת.

על סמך תקדים כוכי מרדכי, פנתה בילי מוסקונה לרמן לגילה קצב, זמן קצר לאחר שהתפוצצה הפרשה, וקראה לה לעזוב את בעלה בשם כבודן של הנשים:

"ובכן, מה אנחנו כנשים רוצות ממך, הגברת הראשונה גילה קצב? אנחנו רוצות שתרימי את הראש, שתסתכלי לעובדות ההולכות ומצטברות בעיניים. ושתעשי מעשה. אנחנו הנשים רוצות לשמוע את הקול שלך. הברור, הצלול, המנומק, קול של אדם בוגר שיודע להחליט על דרכו ולא מנווט כמריונטה שהחוטים שלה רופפים.
ההתנהגות שלך מקרינה מעצם מעמדך כגברת הראשונה גם עלינו הנשים-כעלובות, כשקופות, כבלתי נראות, כחסרות קול. וכשיגיע הרגע ותחליטי לפעול, ואני מעיזה לדבר פה על סמך אינספור שיחות במעגלי הנשים סביבי, וכולן מודעות לדרך הייסורים שאת צועדת בה בלי שבחרת-נעמוד מאחורייך. כולנו נעמוד מאחורייך. קדימה גילה, זה הרגע להוריד את מחרוזת הפנינים."  

בזמנו הסכמתי עם הביקורת שנמתחה על הקריאה הזאת. חשבתי שזה שלב מוקדם מדי בחקירה להחליט שקצב אכן אשם ולקרוא לאשתו לעזוב אותו, אבל מעבר לזה חשבתי שהגב' מוסקונה לרמן הגזימה בחדירתה לחיים הפרטיים של הנשיא ובפטרוניות שהפגינה כלפי גילה קצב.

בעיני, היום זה הזמן הנכון מבחינת גילה קצב לעשות חשבון נפש. אני לא משתמשת בטון הפטרוני-שחצני של בילי מוסקונה לרמן, ולא קוראת לגילה קצב לעזוב את בעלה בשם ההגנה על כבוד הנשים בארץ ובעולם, אבל לו הייתי גילה קצב, הייתי קמה היום ועוזבת.

קריאה מונחית:

תומר פרסיקו מנסה להסביר למה כוכי כן וגילה לא.

שרמוטה

בתוך להט הויכוח על המתנחלת המקללת, נראה לי שאני היחידה שפשוט נקרעה מצחוק למראה הסרט. הסיטואציה ההזויה (קימעא) של דוסית כשרה למהדרין המגלגלת על לשונה בכזאת חדווה קללה עסיסית וגסה, היתה (בעיני) מאוד מאוד מצחיקה. כשסיימתי לצפות בסרטון הרגשתי צורך כמעט בלתי נשלט לפלוט לעבר כל מי שעמד סביבי "שרמווווווווווווווטה" בלחישה עליזה וארסית.

אחרים, מסתבר, פחות השתעשעו מהגב' אלקובי. ביניהם, למרבית הפליאה, גם דתיים רבים.

אני חושבת שהזכרתי פה פעם את תאורית אחוות המיעוט שלי (טרם מצאתי שם מוצלח לתאוריה הזאת, סורי). התאוריה הזאת (שברור לי שהיא לא בלעדית לי ויש עוד אלף כמוני שהגו וכתבו אותה, אבל תנו לי להרגיש קצת מיוחדת, תודה.) טוענת שכאשר אתה חלק ממיעוט, אתה תרגיש אוטומטית הזדהות עם חבר אחר לאותו מיעוט, ולכן תרגיש צורך כמעט בלתי נשלט להגן עליו אל מול אנשים שאינם בני המיעוט, אפילו אם הוא עשה דברים שבעיניך הם לא מקובלים.

התאוריה הזאת יכולה להסביר, לדוגמא, מדוע דתיים רבים כ"כ הרגישו צורך לתמוך בזכותו של יגאל עמיר להתחתן ולהביא ילדים, ומדוע הם בוחרים לקרוא לו סתם "יגאל עמיר" ולא "הרוצח המתועב של ראש הממשלה, יגאל עמיר".

אולי בגלל תאורית "אחוות המיעוט" לא ציפיתי לראות תגובות המגנות את יפעת אלקובי מהכיוון הדתי, אבל משתתפי פורום "הורות ומשפחה" בכיפה הפתיעו אותי. מרבית המשתתפים בשירשורפלצת בנושא הביעו מחאה על התנהגותה של יפעת אלקובי. רובם אמנם גילו הבנה לנסיבות שהביאו אותה להתפרץ והזדעזעו בעיקר מהעבודה שבחורה צנועה וחסודה כזאת מנבלת את פיה בקללות עסיסיות כאלה, אבל היו גם כאלה שהזדעזעו מהמוסריות הנמוכה ומחילול השם.

מסתבר שהציבור הדתי יודע לעשות חשבון נפש* או לכל הפחות להגיב עניינית לעוולה שמבצע אחד מתוכו ולא להגן עליו באופן אוטומטי.

מעניין איך תהיה התגובה של אותם אנשים בנושא בפורומים חיצוניים ולא פנימיים, כי אחוות המיעוט מתייחסת להגנה כלפי חוץ, אבל אינה שוללת ביקורת כלפי פנים. 

*אגב, לא כולם הסכימו עם הצורך לעשות "חשבון נפש":

"עד כמה צריך לעשות חשבון נפש ציבורי?

לכולנו ברור שהמקרה (שאיננו בכלל כה נורא, שפה מאד נמוכה ולא ראויה, אבל זה בודאי לא עברה על החוק, אפילו הלכתית לא מלקים על זה) לא מייצג את המגזר בכלל. מתי שמענו שהמגזר החילוני עושה חשבון נפש על המקרים הנוראים שקורים בו?

אני מסרב בתוקף לקחת אחראיות על מעשיו של פלוני, אני מסרב להתנצל על מה שאין לי שום קשר אליו.

ולא, לא רצחתי את רבין !!!!"

הדעה הזאת מעניינת במיוחד, כשבודקים את היסודות שהובילו את הכותב לדעה הזאת:

"לפני שנתים כתבתי מאמר מאד חריף על חברון, יצהר ואיתמר. אחרי שהשלטון החריב חבל ארץ שלם שהיה אולי תמצית הציונות, אני אישית יצאתי מהמשחק הזה. כל הקרחון של התנהגותם הגסה והנוראה של קומץ אנשים (נגיד 1000 טוב, כמה זה ליד כל הציבור שלנו, ליד כל המתנחלים?) לא מתקרב לקרסולי הנבלה שנעשה בשם החוק ועל ידי מנגנון השלטון בדמות החרבת גוש קטיף וישובי השומרון. אז חוסר הפרופורציות הוא בין ההטפלות וההכללה שאת (ולא רק את) שותפה לה ביודעין או בלא יודעין."

(ההדגשה היא שלי, ולא במקור)

 הנה עוד השפעה של ההתנתקות, שלא נלקחה בחשבון. האם בשל ההתנתקות יכניס הציבור הדתי (או ליתר דיוק חלקים ממנו) גם את השוליים הקיצוניים תחת חיקה של אחוות המיעוט? ימים יגידו.

קריאה מונחית בנושא רצח רבין ונאמנות שבטית ימנית-דתית:

 http://www.aplaton.co.il/story_255

(אל תפספו את התגובות)

היום יום הולדת
"את לא נותנת לאף אחד להפתיע אותך ביומולדת" רטן בעלי, כשטרחתי לציין בפניו בפעם ה-1,000 שב-15 בחודש יש לי יומולדת (תוך כדי שציירתי בלונים ופרחים בדף היומן שלו מבלי לשים לב שאני מוחקת לו פגישות ודיונים חשובים).
בכל הנוגע לימי הולדת נשארתי ילדותית למדי (יש שיטענו שלא רק בזה, אבל עזבו). לא הפנמתי את זה שמגיל מסויים ימי הולדת אמורים להיות ימי נהי ובכי. אני עדיין מאושרת ונרגשת בימי ההולדת שלי כמו ילדה בת 5 שמצפה למסיבה בגן. רוב האנשים לא ממש נכנסים למוד המתאים ביחד איתי. בעלי, לדוגמא, גדל בבית שבו לא חגגו ימי הולדת. לא בלונים, לא פרחים, לא מתנות, ואפילו לא מזל-טוב קטן. בשנים הראשונות לנישואים שלנו היו לנו לא מעט מריבות בנושא. אני ציפיתי לתרועת חצוצרות בבוקרו של היומולדת פלוס בלונים ומתנות, והוא בסה"כ אמר: "אה, היום זה היומולדת שלך? מזל-טוב". כדי להגן על נישואינו, הגעתי למסקנה שהפתרון הטוב ביותר הוא לנדנד ולהזכיר, וגם לתאר לו בפרוטרוט איך אני מצפה ממנו לחגוג לי את היומולדת.
 
מצד שני, אני שונאת ששואלים אותי מה אני רוצה ליומולדת. זה מרגיש לי כמו רשימת קניות. נכון שככה אני מקבלת את כל מה שאני רוצה וצריכה, אבל מה הכיף בזה? כל הכיף במתנה הוא הסקרנות המתלווה לפתיחת העטיפה, והידיעה שמישהו השקיע בי מחשבה וניסה לנחש מה אני אוהבת ומה אני צריכה.
 
הבאסה בלהיוולד ביולי-אוגוסט: כולם בחופשה ושוכחים לחגוג לך.
הבאסה בלהיוולד בפסח: עוגת היומולדת היא עוגת מצות.
הבאסה בלהיוולד בינואר: יש לך מיליון פיג'מות ונעלי בית שקיבלת כמתנה.
 
"מה את רוצה ליומולדת?"
"וילה, 3 קומות ומרתף, על צלע הר בגליל"
"נו, ברצינות!"
"נו, טוב... תקני לי עוד פיג'מה לאוסף. או נעלי בית. תבחרי"
 
הבוס שלי שלח לי על הבוקר ברכת יומולדת. נחמד מצידו. רק מה? הוא כתב שם (בין השאר): "מקווה שנחגוג איתך ביחד עוד שנים רבות (גם אם תהיי אולי בתפקיד אחר...?)". זאת הפראנויה שלי או שמא זו הודעת הפיטורים הכי מוזרה בעולם?
 
אני בת 34. כשאמא שלי היתה בגילי היא ילדה את מס' 4. אני זוכרת שחשבתי אז שהיא מאוד מאוד זקנה ללדת. אני לא מרגישה זקנה. מצד שני אני כבר לא מרגישה צעירה. ביליתי אתמול עד 00:30, והבוקר בקושי גירדתי את עצמי מהמיטה. כל הגוף כבד ועייף ואיזו בחילה מתגנבת לה מדי פעם. זה הגיל. או תחילתה של שפעת.
שמור   בטל

קבלו את כלת בת המצווה

אני שונאת אירועים חברתיים המוניים. באירועים כאלה אני צריכה כל הזמן לעמוד על המשמר כדי לא לעשות פאדיחות, אבל בסופו של דבר תמיד יהיה מישהו שיטען שלא הייתי מספיק נחמדה אליו, כי לא נתתי לו נשיקה על הלחי הנכונה או לא לחצתי לו את היד חזק מספיק או שלא עיפעפתי בעיני בחיוך כשהסתכלתי עליו מצידו השני של החדר. לך תסביר לאנשים שמרבית הזמן הייתי עסוקה בלשרוד את האירוע מבלי לצנוח על ישבני כשכל תכולת הבופה מתפזרת על בגדי המהודרים.

הייתי בבת-מצווה אתמול בערב. אירוע מיותר לחלוטין. בכלל בת מצווה באולם זה אירוע מיותר לחלוטין, במיוחד כשמדובר בבת-מצווה חילונית. מה בדיוק אנחנו חוגגים כאן? את כניסתה של העלמה לעול תורה ומצוות? האם פיצוץ בלוני הליום, שתיה לשוכרה וריקוד סולו של כלת השמחה לצלילי שיר עלום שם של נלי פורטדו נחשבים כציוני דרך הולמים? אני מודעת לכך שאני יוצאת צנונית לאללה ומחרבת מסיבות, אבל אם זה תוכן האירוע, תקראו לזה "מסיבת יומולדת" ותעזבו אותי בשקט. מה בדיוק היתה הרלנבטיות שלי, כקולגה לעבודה של האמא, בתוך מסיבת הילדים הזאת? אני מקבלת את הטענה שבחברה החילונית בת/בר מצווה מסמלים מעבר מילדות לבגרות בלי כל הקטע של עול תורה ומצוות, אבל בטח גם החברה החילונית יכולה לטעת באירוע משמעותי כזה תוכן קצת יותר עמוק ממסיבה סתם במועדון אפלולי.

לפחות לא היו שם רקדניות בטן או רקדניות ברזילאיות. גם זה משהו להודות עליו, לא?

בכל מקרה, 5 דקות לפני שתיכננתי להתחפף שמתי לב שהמעיל שלי נעלם. מילא המעיל, הוא גם ככה בן 8 (עוד 5 שנים בר-מצווה!), אבל בכיס המעיל היו מונחים הטלפון הנייד שלי ומפתחות הרכב. ואין מפתחות רזרביים, גם לא בבית. נכנסתי להתקף היסטריה קל וממש לא פוטוגני, עד שחיברתי 1 ועוד 1, והגעתי למסקנה שגנבת המעיל היא לא אחרת מדיצה. התקשרתי לטלפון הנייד שלי (שנמצא, כאמור, בכיס המעיל), אבל דיצה לא ענתה. בסוף התייאשתי, והתקשרתי לטלפון הנייד של דיצה עצמה. היא ענתה לי אפופה כולה. השמועה אומרת שהיא שתתה באירוע כמה וודקות. לאחר מו"מ ארוך, במהלכו היא דרשה שאבוא לקראתה (היא חנתה בשולי איזה כביש מהיר במרחק של כ-10 ק"מ, ואני על עקבים ובלי אוטו) היא נאותה לחזור לאולם ולהשיב לי את המעיל ומפתחות הרכב. נדהמתי לגלות שהמעיל היה עליה. כלומר, היא לבשה מעיל שקטן ממנה ב-2 מידות לפחות, ולא שמה לב שמשהו פה לא בסדר. הכיס של המעיל צילצל בטירוף (וגם רטט, כי הטלפון שלי גם על רטט), והיא עדיין לא שמה לב.

חזרתי לאולם חבוטה ורצוצה (נפשית) עם מעיל, מפתחות וטלפון נייד. כולם שלי. ונאלצתי לזייף חיוך וקלילות למשמע ההסתלבטויות מסביב עלי ועל דיצה. אני יודעת שאני לא אשמה בפאדיחה, ובכל זאת הייתי חלק ממנה. זה מצחיק מאוד, אבל לא ממש הייתי במצברוח להומור עצמי או כל סוג הומור אחר. אחרי רבע שעה של סבל מנומס, נפרדתי מכולם לשלום, ספגתי עוד 5 בדיחות מתבקשות והלכתי הביתה. בעצם נסעתי הביתה. עם המעיל, הנייד והמפתחות.

הגעתי הביתה בשלום, ואפילו מצאתי חניה, אבל איך שיצאתי מהאוטו נשבר לו עקב המגף הימני. החזקתי את העקב ביד ודידתי הביתה מנסה נואשות שלא לבכות. או לצחוק. לא ממש ברור לי מה היה יוצא ממני קודם. מצד אחד, תקרית העקב הוכיחה לי שזה בהחלט לא היה הערב שלי. מצד שני, טוב שהעקב נשבר בדרך הביתה. לו העקב היה נשבר באולם במהלך הריצות שלי אחרי דיצה והמעיל, הפאדיחה שלי יכלה להיות קשה הרבה יותר.