פוטנציאל מבוזבז

אני מביעה מחאה חברתית
ש: "לֶמה אתה הכי מתגעגע?" מראיין חדשות 10 שואל את אחד מהילדים במאהל האמהות החד- הוריות בירושלים).
ת: "לסוני פלייסטיישן שלי" (משיב הילד בתמימות).
הנה morcarmon זה מה שמפריע לי במאבק של ויקי כנפו.
אני יודעת שיש בזה התנשאות, אבל כשמישהו צועק: "אין לי כסף. תתנו לי", אני שואלת: "אין בעיה אדוני. מהי התוכנית העיסקית שלך? בוא נראה את התקציב אל מול ההוצאות".
כשמישהו מבקש ממני לשלוח יד לכיס ולממן אותו, אני מרשה לעצמי להיות גסת רוח, ולבדוק מה אני מממנת. האם את הלחם שלו, או שמא את השמנת.
עופרניקוס דן בעבר בנושא דומה כאשר תהה כיצד למובטל שמתקשה לגמור את החודש יש כסף לסיגריות.
אצל אליאנה (בתגובות) התפתח דיון בנושא מכיוון אחר: האם עלי לתרום לכל פושט יד, או שמא מותר לי לסנן ולהחליט למי לתרום.

אני אישית נוטה להתייחס למאבקים חברתיים בציניות מסויימת. יש למאבקים האלה נטיה להסתיים בקול ענות חלושה. בסוף תמיד נמצא הפתרון שמסייע לשני הצדדים לרדת מהעץ עליו טיפסו מבלי לפתור את הבעיה לגופה. המצוקה כמובן שבה ועולה על פני השטח לאחר חודשיים בדיוק. מישהו יכול להצביע על ההישג הגדול שהשיגו הנכים בשביתתם? היום רובם מודים שהמאבק נכשל.
ההימור שלי: בספטמבר יהפוך מאהל החד-הוריות להערה היסטורית. לאותם ילדים יהיה לפחות סבבה של חיבור בנושא: "מה עשיתי בחופש הגדול" (עמדתי והחזקתי מגפון ליד פיה של אמא, כדי שכל עמישראל ישמע אותה צועקת בפריים טיים מילים גסות).

וקצת באותו ענין (ובאיחור היסטרי) - היתה כאן איזו התלהבות תקשורתית מהמהלך של כמה חדים (גברים ונשים הנושאים לבד בעול אחזקת המשפחה), שנכנסו לסופר וגנבו מכל הבא ליד.
שוב, יכול להיות שהיצור הקפיטליסטי הקטן שבי מדבר, אבל גניבה זו גניבה זו גניבה. נכון שעל גניבת כיכר לחם לא צריך להנתן אותו עונש כמו שניתן על גניבת 25 מיליון ש"ח, אבל להפוך גנב לגיבור? להפוך את אקט הגניבה לאקט ראוי להערצה?
רבותי וגבירותי הגנבים - לא דפקתם את הממשלה וגם לא את חברת עלית-שטראוס. דפקתם את מנהל הסופר האומלל שמימן את הגחמה התקשורתית שלכם מכיסו. מקווה שנהניתם מהמילקי.

במהלך שיטוטי באינטרנט הגעתי לאתרה של שרית פרקול ושם מצאתי ראיון הזוי עם בעלת הבלוג "האקווריום".
לא רוצה להשמע נעלבת, או משהו, אבל ראבק, מה אני? עז??? אני נמצאת פה כבר למעלה משנה ויש אפילו 5 אנשים שקוראים אותי קבוע. מה בדיוק אמור להביע הציטוט הבא:

"ש: מי הם באמת הסלבריטיז של ישרא? הדוגמניות, השחקנים, הפוליטיקאים והכדורגלנים של הזירה?
ת: יש את נורית שהיתה צ'פי בעבר, היא מהמסתובבים (רואים את התגובות שלה בכל בלוג) יש את הקליקה של עומר, גולדפיש ופלסטיק, כולל הנספחים - החצילה, בננה בפיג'מה, וכל החברים שלהם. אסטרו ובסדר הן בחזקת קליקת הגותיות, אני חושבת, הן ועוד כמה. מאליס אין צ'יינס, מובילה חברתית. השרמוטה עם הסטנדרטים, חתולה שחורה - לא יודעת בדיוק לאיזו קטגוריה לשייך אותן אבל גם הן ידועות בציבור. מהוותיקים יותר יש את טיני (טינאייג'ר) נוי-נוי (וירטואל קרמבו). הנערה בג'ינס, ראנצ'וק, וכמובן הבלוגריות מעבר לים - פינוקי, פידי, קים.
...
ש: אקווה, אז מי הרווק המבוקש של הזירה?
ת:ארז-ברז. אין עליו, הוא המלך. אריקון זה 'לזקנים'. קחי בחשבון שרוב האוכלוסיה הפעילה בישרא לא עוברת את גיל ה-25 בערך".

כ"כ הרבה תהיות. כ"כ מעט זמן וכסף לפסיכולוג טוב כדי לפתור אותן.

ועדכונון אחרון: שבוע 7 + כמה ימים. נצפה דופק.
חוצמזה בחילות, עיפות, חצקונים, הורמונים סוערים - סטנדרטי.

נכתב על ידי nina, 16/7/2003 14:08, בקטגוריות מהרהרת, הריון ולידה, מביעה עמדה חברתית, חלק מהבלוגספירה
56 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אליאנה ב-11/8/2003 19:21

מה קרה? קצת קשה, אז מקטרים?

בשבת התפרסמה במוסף 7 ימים של ידיעות אחרונות כתבה על רביד משה שבגיל 5 קיבלה זריקת הרדמה אצל רופא שיניים, שבעקבותיה נותרה מוגבלת עם הפרעות נוירולוגיות (פרטי המקרה כאן לא הצלחתי למצוא קישור לכתבה עצמה).
הכתבה מתארת איך ההורים של רביד (שהיום היא כבר בחורה מבוגרת לאחר שירות צבאי) נאבקו לאורך כל הדרך לגדל את הילדה כילדה רגילה במסגרת רגילה, ולא כילדה נכה בחינוך מיוחד. מצד שני רביד מתארת את הקשיים החברתיים שהיו לה במסגרת הרגילה. את חוסר הרצון של החברה ה"רגילה" (וסליחה על שימוש במילים שאינן PC בפוסט זה. אין לי סבלנות לזה) לקבל אליה ילדה נכה. היא תארה איך היא היתה הולכת וצולעת ברחובות צדדים, כדי לא להתקל באנשים והלב שלי נשבר.
לבת שלי יש נכות קלה, ואנחנו נאבקים על שילובה במסגרת רגילה. היא לא בילתה יום אחד מחייה במסגרת של ילדים נכים. חברה של ילדים נכים ממש לא מוכרת לה. רוב האנשים רואים בזה יתרון עצום - איזה יופי הילדה משתלבת בחברה רגילה. כך היא תוכל כבוגרת להיות חלק מהחברה. אני, האמת, רואה בזה המון חסרונות. הבת שלי, במקום ראש לשועלים היא זנב לאריות. בראית העולם הקטנה שלה היא הילדה היחידה בעולם עם פגם פיזי. היא לא מכירה עוד ילדים שצולעים, שיש להם סדים, שלא מצליחים לרוץ, לקפוץ, לטפס. רק היא. כל מי שסביבה מושלם פיזית. רק היא לא. מה זה בדיוק אמור לעשות לבטחון העצמי שלה?
יש משהו מרגיע במסגרת של חינוך מיוחד. את מכניסה את הבת שלך למסגרת שבה כולם דפוקים כמוה. המסגרת מתאימה את עצמה לילד. היא צריכה מתיחות? יש מישהו במסגרת שדואג לזה. היא צריכה כסא מיוחד, המסגרת דואגת לזה. היא צריכה הסעה, המסגרת דואגת לזה. את רושמת את הילדה בתחילה השנה, ושקטה כל השנה. אני כל השנה צריכה לרוץ אחרי הזכויות שלנו, ואחרי הנוחות של הבת שלי. יוצאים לטיול? אני צריכה להזכיר לגננת להיות צמודה לילדה כי היא מתקשה לעלות ולרדת באוטובוס. רוקדים במסיבת סוף השנה? אני צריכה לעמוד בצד ולוודא שאף אחד לא דוחף בטעות את הבת שלי, כדי שהיא לא תפול. אני צריכה לבדוק בתחילת כל שנה את הציוד כדי לוודא שהוא מתאים לבת שלי. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה צריכה סייעת או לא. אני צריכה לשבור את הראש אם הילדה תוכל ללכת ברגל 10 דקות, או שהיא צריכה הסעה.

האמת היא שהדאגה העיקרית שלי היתה ההשתלבות החברתית של הבת שלי. תבינו, הבת שלי יפיפיה. אולי יום אחד כשאתגבר על היכולות הטכניות האומללות שאני מגלה ברשת, אני אצרף תמונה שלה. יש לה שיער ברבי צהוב ועיני תכלת. היא מאוד aimable. אבל היא גם צולעת עם סדים.
מלמדים אותנו שילדים אכזרים. והחשש שמלווה אותי מהיום בו נודע לי על הנכות שלה הוא מסיטואציה בה חבורת ילדים עומדת וצוחקת על הילדה, והיא עומדת בוכיה. משיחות שערכתי באינטרנט עם בני נוער נכים ששולבו בחברה רגילה, דווקא יצאתי מעודדת. רובם ככולם סיפרו על השתלבות תקינה, מבלי הצקות, התעללויות ושאר מרעין בישין. גם מהמעט שראיתי אצל הבת שלי עושה רושם שהיא יודעת להשתלב יפה.
ואז באה הכתבה בשבת וקרעה לי את הלב. ניפצה לי את כל אשלית ה"יהיה בסדר" שבניתי לעצמי.

לפעמים אני מסתכלת עליה כשהיא צוחקת ומשתוללת עם אחיה או עם הבני-דודים בחצר, ותוהה מה היה יוצא ממנה לו היא היתה נולדת בזמן. כל העולם היה יכול להיות פתוח בפני הילדה הזו. היא היתה יכולה לגעת בשמים מבלי להתאמץ בכלל.
שמור בטל

נכתב על ידי nina, 6/7/2003 14:59, בקטגוריות אם השנה, מהרהרת, cp
26 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של אלעד ב-18/1/2007 11:26

ברלוסקוני התותח (ועוד כמה קטנות)
אני חייבת להתוודות על הנטיה הילדותית שיש לי לקרוא לכל גרמני באשר הוא נאצי. יש משהו באדם דובר גרמנית שמוציא ממני את היהודון שבי וגורם לי לרצות לרוץ ולמצוא מחסה כשהשיר "שריפה אחים שריפה" מתנגן לו ברקע.
זו הסיבה שנחנקתי מצחוק כשראיתי בחדשות אתמול את ברלוסקוני מציע לנציג הגרמני בפרלמנט האירופי לגלם תפקיד של קאפו (בחדשות אמרו של מפקד מחנה ריכוז) בסרט על מחנות ריכוז שמצולם בימים אלה באיטליה.
יכולתי לראות שגם הנציג הגרמני השתעשע מהבדיחה, אבל אח"כ כמצוות ה- PC, זרק בזעם את אוזניות התרגום, והביע מחאה גרמנית נאותה.

אם בגרמניה עסקינן, תנו עינכם בבלוג של אלכסנדר מאן שעוסק בנטיה החולנית של הגרמנים למיין זבל בדקדקנות גרמנית טיפוסית. נהנתי מכל מילה, אבל בעיקר מההשוואה המרתקת בין יחסם של אנשים לזבל לבין יחסם לזר ולשונה.

הבקרים קשים לי מאוד. אני בקושי מצליחה לגרד את עצמי מהמיטה. בהריון הראשון, מלבד הכיף שבראשוניות שבו, יש את התענוג להכנס למיטה ב- 17:00 אחה"צ ולישון עד הבוקר שלמחרת. בהריון השני ומעלה את צריכה להמשיך ולתפקד כקצינת הווי ובידור למרות העיפות והבחילה. 7 שעות שינה אינן מספיקות בהריון!
לאחר שבדרך נס הצלחתי לגרד את עצמי מהמיטה, אני מבלה 10 דקות שלמות בהקאה על ריק, דבר שמותיר לי רק עוד 10 דקות לגהץ חולצה, להתלבש, למרוח 3 קרמים, להתאפר ולנעול סנדלים. אני מוצאת את עצמי שועטת כל בוקר החוצה מהבית גוררת אחרי את קורי השינה ומתפללת חרישית לא לפספס את האוטובוס.
אי"ה החל מיום ב' תמונת הבוקר שלי הולכת להשתנות. מחאותי החרישיות נרשמו אצל בורא עולם (ואצל בעלי) וככל הנראה החל מיום ב' אני אפרד לשלום משלב האוטובוס בחיי ואהפוך לבורגנית משולמת. אני, האוטו ושערי המתבדר ברוח.

קבלו בדיחת שוס לסיום:
המורה מסבירה לתלמידיה בתחילת השיעור:
ילדים, הנושא הבא שלנו הוא אינטגרציה חברתית ואני מבקשת לפי סדר ישיבה שתספרו לכיתה במה ההורים שלכם עוסקים.
נירה אומרת: "אבא שלי מנהל בחברת משאיות ואימי עקרת בית"
גל אומר : "אבא שלי אחראי על מחלקת הלוואות בבנק משכנתאות ואמא שלי עורכת דין"
אסף אומר: "אבא שלי עובד בחברת עמילות מכס ואמא שלי מורה בבית ספר תיכון"
מגיע תורו של דני אבל הוא שותק.
המורה מעודדת אותו: "דני אל תתבייש"
דני אומר תוך כדי אנחה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המורה מזועזעת: "מה אמרת?"
"אמי נערת ליווי ואבי מנהל מכון ליווי"
זה לא יתכן שזה מה שההורים שלך סיפרו לך על עיסוקם".
היא מזמינה את מנהל בית הספר, אולם גם הוא מקבל את אותה התשובה: "אבי מנהל מכון ליווי ואמי נערת ליווי"
המנהל מזועזע מתקשר לאב ושואל אותו לפשר הסיטואציה הלא מקובלת על מערכת החינוך.
האב מסביר: "האמת היא שאני עובד כ- Unix System Administrator ואשתי כ- Oracle Database Administrator".
המנהל מבולבל שואל: "מה המשמעות של מה המילים שאמרת?"
האב: "אם אתה לא מבין איך אתה מצפה ממני שאני אסביר את זה לילד?"

נכתב על ידי nina, 3/7/2003 12:32, בקטגוריות מקטרת, הריון ולידה, קוראת חדשות, הגיע במייל, חלק מהבלוגספירה
20 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 0 הפניות (TrackBack) לכאן קישור ישיר לקטע שלח ל'שווה קריאה' הוסף למומלצים שלי
תגובה אחרונה של akapulko ב-12/7/2003 01:55

בלוגים קרובים בר קבועים הוסף לקבועים שלי שלח המלצה לחבר הפורום משלוח תמונות לסלולר קישור ישיר לכאן דף כניסה
פוטנציאל מבוזבז אישה ואם בישראל. חברה במגזר הדתי. בשעות העבודה והפנאי נהנית לבהות במחשב.