עשרים שנה ומאתמול אני לא מפסיקה לבכות. בוכה בשבילך, בוכה בשבילי, בוכה על הימים בלעדיך, בוכה על הימים בלעדי. בוכה.

זו הפעם הראשונה מזה עשרים שנה ובכלל, נראה לי מאז שאני זוכרת את עצמי, שאני בוחרת להשאר בבית ביום הזה. קשה לי. זה קורה לי כל שנה, ההתלבטות אם להשאר או ללכת, פוחדת. אבל תמיד מתגברת על הפחדים, על הקושי, על העמידה במבחן הזמן, מולך ומולם. תמיד הולכת ותמיד, אבל תמיד מודה בלב שלם על ההחלטה הזו, יודעת שזה המקום הכי נכון וטבעי בשבילי, אין מקום אחר. לבוא ולראות אותך, אותם, כאילו משהו לא שלם אם אני לא אהיה שם. לא יודעת איך להסביר את זה אבל משהו ממלא אותי במפגש הזה של כולנו יחד, זו תחושה שאין לה מילים, רק אנחנו, הקבוצה הקטנה והקבועה של אנשים טובים שהולכים יחד כבר יותר מעשרים שנה יכולים להבין. המפגש הזה מנציח אותך, יש בזה משהו מרגיע, לדעת שאתה עדיין פה, "הדבק" של החבורה, גם אחרי כל כך הרבה שנים וכנראה לתמיד. 

השנה בחרתי להשאר בבית ולא מפסיקה לבכות. על ההחלטה, על האבדן, על החלל הזה בבטן, שתמיד מתמלא כשאני שם איתכם, והשנה אצטרך לעבור שנה שלמה עם החלל הזה. אני רוצה לסלוח לעצמי על ההחלטה, יודעת שאתה סולח לי. קשה לי. ושוב בוכה.

שלומי אני אוהבת אותך, השנה העמידה במבחן הזמן קשה מתמיד עבורי, אני יודעת שאם הייתי באה, היית מרגיע לי את הלחץ, היית צוחק עלי ואומר שזה הכל בראש שלי שאפסיק לדבר שטויות, אני יודעת שכולם היו מחבקים אותי והייתי מרגישה מטופשת ועדיין, לא הצלחתי למצוא את הכוחות לבוא, אולי בגלל שהשנה אני שופטת את עצמי יותר? אולי בגלל שאני לא רוצה לאכזב? אולי כי הבטחתי בשנה שעברה ולא קיימתי...? ואולי.. אולי בגלל שאני לא רוצה שתגלה שלא הצלחתי. שוב בוכה.. בשבילך.. בוכה בשבילי.

כבר עשרים שנה אני אוהבת אותך, כמעט עשרים שנה ואתה לא כאן.

שוב הלכתי איתך היום לכיכר, כמו בכל שנה. שתקתי איתך היום בכיכר. התבוננתי. זכרתי. כאבתי. נזכרתי. שלומי. אני אוהבת אותך.

תמונות, זה מה שאני זוכרת ממך, תמונות.

לא זוכרת על מה דיברנו, לא זוכרת מה אהבת, מה שנאת, מה הכעיס אותך, זוכרת רק תמונות.

אותך הולך על השביל מחייך אליי

אותך יושב קשוב וקשוח בתדריך

אותנו יושבים בערב שקט לבד ומדברים שיחה רגועה, לא זוכרת על מה.

זוכרת תמונות.

אותנו יחד

אותך בנפרד

את החיוך הביישן

את המבוכה שלך

אותך על הטנק

תמונות

אותנו משתטים

אותנו צוחקים צחוק מתגלגל

אותך מחבק אותי

אותך אוהב אותי

אותנו יחד

זוכרת גם את הקול שלך, את הצחוק שלך, את הריח שלך את המגע והכל רץ לי בראש בתמונות. לא מצליחה להזכר בתהליך, בשגרה, במערכת יחסים, במשהו שלם יותר, זוכרת רק קטעים, תמונות סטטיות, תמונות זזות, נקודות קצרות בזמן. זמן כל כך קצר.

אני אוהבת אותך, אני מתגעגעת. כל כך מתגעגעת שזה ממש כואב. 

לו רק היה אפשר להחיות שוב את התמונות האלו, את החיים האלו, אותך.

העיניים דומעות, הכאב שוב חותך, קורע לאט את הגוף. מפלח, חלקים חלקים, איבר איבר, מכאיב.

שוב היום הזה, שוב הכאב הזה, שאומרים שעם השנים הוא מקהה, אבל לא. עברה שנה, עברו שלוש, ארבע, שבע, כבר הפסקתי לספור. 1989 זה הרבה זמן והכאב עוד כאן.

העיניים נפוחות, הראש מסרב לנוח, לעצור, להרגע. מחר הולכת לבקר אותך, שם, מתחת לאבן הקרה.

עדיין באותו המקום, לא זזת משם שנים רבות. אנחנו גדלנו, בגרנו, חוינו, חיינו, ואתה באותו המקום. אנחנו פגשנו, טעמנו, למדנו, ראינו ואתה באותו המקום. שותק. גם אני שותקת היום.

זה שוב אותו הגעגוע

כמו דיבוק, כמו שריפה

הוא מתפשט בי ונוגע

בכל מקום -

אתה.

שוב הוא הגיע, היום הזה. היום הכי עצוב בשנה כבר כאן, כל כך מהר, שוב. לזכור ולא לשכוח. ובכל שנה נוספים עוד ועוד שאסור לשכוח. כל כך עצוב, זה לא נגמר, תחושה שזה לא יגמר לעולם, עוד ועוד ועוד, בא לי לצרוח "די ! אי אפשר יותר. מספיק עם זה !!"

ושוב חושבת עליך המון ביום הזה. נזכרת בך, מריחה אותך, שומעת, רואה, רק עם עצמי. רק אתה ואני. כבר לא מדברת עליך, לא מספרת, לא אומרת כלום רק זוכרת. נזכרת. כואבת. אתה. אותך.

ובכל שנה ביום הזה כותבת לך, מספרת לך, משתפת אותך בתחושות, בכאב, מדברת איתך יותר מתמיד, ביום הזה. היום. כואבת עם כולם את הכאב החד, את האובדן, את התסכול, את החוסר הזה, את החלל הריק.

והיום, ביום הזה, נגמרו לי המילים, נגמרו לי הדמעות. ביום הזה, ממש עכשיו, כבר אין לי מה לומר, אין לי מה לספר, לכעוס, להאשים, לרגוז, כבר אין את הכח. היום רוצה רק להתכרבל. איתך. ולשתוק. פשוט לשתוק. כי כבר חמש עשרה שנים שאתה שותק ואני מדברת, אתה שותק ואני מספרת, אתה שותק ואני אומרת, מתארת, מדממת. כל כך הרבה זמן עבר ואתה עדיין שותק. היום הזה רוצה לשתוק איתך. כבר אין לי מה לומר, אין לי מה לספר, אתה יודע הכל. הכל. סיפרתי לך על האובדן, סיפרתי לך על הכאב, סיפרתי לך על הכעס, סיפרתי על המחשבות, על הדמיון, על התקוה, על השגעון. כבר סיפרתי לך הכל. כבר בכיתי איתך הכל.

והיום. ביום הזה, רוצה לשתוק איתך, להיות איתך לבד ולשתוק. בוא לשתוק איתי, חבק אותי.

האיש מהבקעה