משהו בבטן אמר לי שעד שלא יהיו לי כרטיסים ביד לדלהי, שם דבר לא בטוח. דיברתי על הנסיעה לדלהי לא מעט בשבוע האחרון, ולו רק כדי להפריח את תחושות הבטן הזו. "בוא נקנה כרטיסים" הצקתי כל יום והוא בכל פעם אמר "אל תדאגי, נקנה כרטיסים, אין מה למהר". אתמול, 24 שעות לפני הנסיעה, הוא הודיע לי שצץ משהו בעסק שלו שלא מאפשר לו לבוא איתי לדלהי. לא הייתי מופתעת, התאכזבתי, חשבתי שתחושת הבטן שלי מהתלת בי, אבל לא.

החלטתי לא לתת לזה לקלקל לי את היום האחרון שלי פה, קיבלתי את זה בהשלמה, הרי זה לא משנה אם אתבאס או לא, ההחלטה כבר נעשתה אז למה להרוס לעצמי את הזמן שנותר? רוצה לצאת מפה עם טעם טוב וזכרון מתוק, בלי כעס ותסכולים.

בערב הלכנו יחד לקבלת שבת, היה קסום! הגענו מוקדם ויעקב שיחק עם הילדים, זו הפעם הראשונה שאני רואה אותו עם ילדים, הם מתים עליו, למרות שהם לא מבינים את השפה, אחד של השני, נוצרה ביניהם כימיה מדהימה. נכנסנו לקבלת שבת, הוא היה מוקסם, היה באמת ערב מיוחד, אני מאוד אוהבת את האווירה הזו ותוך חשבתי לעצמי שאני רוצה לחפש מקום כזה בתל אביב, שאפשר לעשות בו קבלת שבת בחברותא. בטוחה שיש כזה. אחרי התפילה הוא הלך לסגור את החנות, עם הבטחה לחזור אחר כך אלי לחדר, אחרי הכל זה הלילה האחרון שלנו יחד.

בארוחה היינו בערך 50 איש, ישבתי עם שראדה יקירתי, דיברנו, צחקנו, יש בינינו קשר מעולה. התחברנו בקליק וזה מסוג החיבורים שאני הכי אוהבת, בטח עוד נפגש בארץ. לפני סוף הארוחה הלכתי כדי לפגוש את יעקב ולהספיק לארוז. לצערי לא הספקתי לומר שלום לנטע ולילדים, אולי אעשה זאת היום.

מיהרתי לחדר והתחלתי לארוז, קבלת השבת וכל האוירה הקסומה מילאו אותי באנרגיה מדהימה, הרגשתי קלה, שלמה, שמחה, אני מרגישה שאני עוזבת כאן בדיוק בזמן, רגע לפני שנמאס, רגע לפני שהכל מתפורר.

יעקב לא הגיע. אני באמת לא מצליחה להבין אותו, מצד אחד הוא רוצה אותי בטירוף, הוא מאוהב וכשאנחנו ביחד זה כל העולם. מצד שני, אני מרגישה שהוא לא מתאמץ יותר מדי כדי להיות איתי. פאקינג לילה אחרון שלנו יחד, זמן אחרון שלנו להיות רק אני והוא לבד בלי אף אחד מסביב, והוא פשוט לא מגיע.. מה זה אומר? לא יודעת והאמת קיבלתי החלטה לא להתעסק עם זה, מה זה כבר משנה? היום אני נוסעת ומי יודע מתי נפגש שוב, אם בכלל? בשביל מה להשקיע בזה אנרגיות? אני אנסה היום ליהנות מהרגע, בלי סצינות מיותרות, בלי לנסות להבין, בלי שיחות כבדות, בלי כעס, בלי עצבים, פשוט להיות ולנסות לצאת מפה עם חיוך גדול.

דברים אחרונים נכנסים לתוך התרמיל הבוקר, וברקע אוהדי שר על האשה של חייו, וזו הפעם הראשונה שהמילים של השיר המדהים הזה, מתחברות לי לסיפור אמיתי, למציאות שלי.

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום
האישה שאהב, שעליו היא נתמכת
תעלם מחייו, תשאר כחלום

למרות שידע שהיא לא מאוהבת
למרות שנתן את לבו לחינם
הוא הלך וקנה לה כרטיס לרכבת, שתיסע
העיקר שתהיה במקום שהיא רוצה

האישה של חייו עומדת ללכת
האישה של חייו אומרת שלום

(מילים: אוהדי חיטמן)

כבר עשיתי צ'ק אאוט, עכשיו נותר לי רק לשרוף את השעות עד 6 בערב, לא כל כך בא לי לבלות את היום אתו בחנות, אבל נראה איך יתגלגל לו היום. מה שחשוב בוא שאני מסתובבת עם תחושה של שלמות. שלמה עם עצמי, עם ההתנהלות שלי, עם מי שאני, עם מה שנתתי לעצמי לחוות, עם סגירת החופשה שלי היום כאן, עם לנסוע לדלהי לבד, ובכלל עם הנסיעה הזו להודו. עם הכל. פשוט שלמה. 

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

הוא הסתכל לי בעיניים ואני יודעת שהוא התכוון לכל מילה. חייכתי אליו חיוך רחב. "באמת?"

"באמת ובתמים"

יש לנו שיחות טובות, מאוד פתוחות, במיוחד בלילה כשרק הוא ואני לבד, בלי רעשי רקע. בלי הטרדות מהעסק שלו, בלי חברים ואנשים מסביב, רק הוא ואני נטו. מסתבר שבתרבות ההודית לא מקובל להפגין אהבה בפרהסיה, אפילו זוג נשוי יכול מקסימום ללכת יד ביד ברחוב (וזאת בתנאי שלאשה יש סימן על המצח שהיא נשואה..). אז נכון, לא כולם פועלים לפי מה שמקובל, אבל יעקב - כן. במיוחד כאן, כשכולם מכירים אותו "זה ענין של כבוד" הוא מסביר.

אז מדי פעם אנחנו מגניבים נשיקה, ככה כשאף אחד לא רואה, זה מצחיק, יש בזה משהו מרגש, כאילו לעשות משהו שאסור. מצד שני זה קצת מבאס שאי אפשר ללכת ברחוב ולהחזיק ידיים. "כולם כאן יודעים שאנחנו ביחד" הוא אומר "אבל יש פה את הענין הזה של הכבוד, את מבינה? אם היינו במקום אחר זה היה אחרת, הייתי מרשה לעצמי יותר. כשנהיה בדלהי את תראי, זה יהיה אחרת, מבטיח".

כן, יש תכנון שהוא יבוא איתי לדלהי ונמשיך להיות ביחד עד הטיסה. החלטנו שנצא מכאן בשבת בערב, ניקח את האוטובוס של שש בערב ונגיע איתו לדלהי בראשון בבוקר. נבלה בדלהי יומיים שלמים (בתכנון להגיע לטאג' מאהל!!! זה מאוד מרגש אותי, אני מתה להיות שם), ובשלישי לפנות בוקר, חוזרה. כל כך מהר ועם זאת כל כך הרבה דברים קרו.

"אולי תשארי עוד קצת?"

"הלוואי ויכולתי..."

"תשארי ואז נסע מפה, אני אקי אותך למקומות אחרים, כך שנהיה לבד, רק את ואני, שנוכל לעשות מה שאנחנו רוצים מבלי להתחשב באף אחד, כמו פה. תשארי!"

"אתה יודע מה? אני אנסה לבדוק את זה מחר, זה בעיקר תלוי בעבודה שלי. אני אדבר מחר עם הבוסית שלי, מבטיחה"

"מעולה, אחרת תצטרכי לארוז אותי בתיק שלך ולקחת אותי איתך לישראל.."

נזכרתי בשיחה שהיתה לנו אתמול, על זה שכבר מזמן עברנו את הגיל של לחיות מיום ליום, אנחנו כבר בשלב של ההתיישבות, משפחה, משהו יציב. הוא סיפר על חבר שלו שהתחתן עם ישראלית, הם גרים כאן. וכבר הפליג בפנטזיה שאני אשאר פה ונפתח ביחד מסעדה ישראלית. זה הצחיק אותי.

סיפרתי לו שאני רוצה להביא ילד, זה לא הפחיד אותו בכלל, גם הוא חושב על זה, אמר שהיה עושה איתי ילד בלי לחשוב פעמיים...

ככל שאני מכירה אותו יותר ואת התרבות פה, נראה שהיה לי רושם מוטעה (בעיקר בגלל התקרית שהיתה לנו אז) הוא לא פלרטטן בכלל וממש לא מהטיפוסים שמתרועעים עם תיירות כמשהו שבשגרה. הוא מחפש משהו אמיתי, כזה שחייב שהרגיש באמת ולא סתם להיות עם מישהי. וככה כמו כל דבר אצלו, הכל בא לו מהלב.

"את יודעת מה?"

"מה?"

"אני אוהב אותך!"

עד עכשיו לא ברור לי מה היה שם בדיוק. אני מניחה שיש דברים שצצים בלי התראה מוקדמת וזה בסדר, לו"ז לפעמים משתבש וכשאין סלולרי, קצת קשה להתריע ולעדכן. אז חיכיתי לו שעה והוא לא בא, הנחתי שמשהו קרה שעיכב אותו, גם ככה הייתי באנרגיות נמוכות וכל מה שרציתי זה שהוא יחבק אותי. החלטתי לחזור למלון. בעודי מטפסת במעלה הרחוב, קולטת עיני מישהו שמזכיר לי אותו. לבוש לבן כולו "לא, זה לא הוא" אמרתי לעצמי כלא מאמינה ואז הוא הסתובב וקלט אותי מביטה בו.

הכל התבלבל לי מול העיניים, לא הבנתי מה הוא עושה שם, כולו לבוש בהידור מטייל להנאתו, בזמן שהוא יודע שאני יושבת ומחכה לו. הוא ניגש אליי, גימגם משהו על זה שהיה צריך לנסוע דחוף לדרמסלה, לה הבנתי חצי מהדברים שהוא אמר, הוא נראה מבולבל ואני לא הייתי בפוקוס בכלל, בהיתי. רציתי ללכת משם, אבל משהו לא נתן לי לזוז. "תבואי יותר מאוחר, אני בחנות", הנדתי ראשי לשלילה "אוקי, אז מחר אחרי הקורס, תבואי" "לא יודעת" עניתי בחוסר חשק.מצד אחד רציתי לבעוט בו קיבינימט ולא לראות אותו שוב לעולם, אבל מצד שני רציתי להמשיך ולבלות איתו. ידעתי שאם אני מתנתקת, אצטרך להתחיל הכל מההתחלה ולא התחשק לי.

פתאום קלטתי את הבחורה הגרמניה, שיום לפני כן הוא סיפר שנמאס לו ממנה ושהיא משגעת אותו ושהיא קצת משוגעת בעצמה. ועכשיו הוא איתה, במקום להיות איתי. לא שאכפת לי עם מי הוא מסתובב, מעצבן שזה על חשבון הזמן שלי, הזמן שישבתי וחיכיתי לו כמו מפגרת. היום לי דמעות בעיניים כשדיברתי איתו, מזל ששמתי משקפי שמש גדולים, עצרתי את הדמעות, נפרדתי ממנו ואמרתי שאין לי משוב גם אחזור. משהו בזה שהוא לא התעקש לפגוש אותי, שכאילו לא היה לו אכפת, שהוא אמר שאעשה מה שנוח לי ומה שבא, עצבן אותי עוד יותר. רציתי שירצה אותי, שיתאמץ לשנכע אותי שילחם על כל דקה איתי. זה לא קרה.

חזרתי לחדר והרגשתי אבודה, ידעתי שאני יכולה להסתדר בלעדיו אבל לא רציתי, היה לי נוח שהוא לידי, היה לי נעים. לא בא לי לוותר על זה. נשארו לי עוד כמה ימים, אני לא רוצה להתחיל לחפש את עצמי עכשיו. מצד שני, כוס אמא שלו! שיחפש אותי הוא עכשיו, ממתי אני תלויה בגבר? לא מתאים לי. אני צריכה לחתוך ולהתעורר מחר להזדמנויות חדשות.

נזכרתי שתשעה באב היום, אולי בגלל זה הכל הולך לי עקום? מחר יום חדש, הכל יפתח, אתן לזמן לעשות את שלו.

נרדמתי קצת, כשהתעוררתי הרגשתי יותר טוב, נזכרתי ביעקב וכל מה שרציתי זה ללכת אליו ולתת לו לחבק אותי. זה הכל. אבל ידעתי שזה לא הצעד הנכון. יצאתי לאינטרנט קצת, אחר כך הלכתי להביא את הכביסה שלי, חזרתי לחדר עם אנרגיות חדשות, שאלתי את עצמי אם זה יהיה נכון ללכת אליו עכשיו. שש בערב. או שאולי פשוט אשכח ממנו ואסגור את הפרק הזה?

למרות הכל, החלטתי ללכת, חשבתי שאעשה את ההליכה אליו ברגל, חצי שעה לנקות את הראש, זו שעה פחות עמוסה, נשאר לי רק לקוות שהוא יהיה שם כשאגיע. כל הדרך חשבתי מה אומר לו, מצד אחד רציתי לספר לו לשהוא פגע בי ומצד שני לא בא לי לעשות סצינות, בלי שיחות כבדות, הכל פה זמני, מה אני משקיעה אנרגיות במשהו בר חלוף?!

נכנסתי לחנות והוא היה שם עם העובד שלו, חייך ואמר ששמח לראות אותי ואני הרגשתי לא שייכת, הוא המשיך לדבר עם העובד שלו ואחר כך בא עוד מישהו ועוד אחד והרגשתי שהוא מושך את הזמן רק לא להיות איתי לבד. "מה קרה היום?" שאלתי בין לבין והוא ענה בנונשלנטיות "מה קרה היום? כלום לא קרה היום!" ברור שכלום לא קרה, חשבתי לעצמי, הרי בשביל מה לעשות מזה ביג דיל?

הוא נזכר שהוא חייב לרוץ לפגישה, הבנתי לבד שאני לא רצויה ואז הוא אמר שקיבל את הפתק שהשארתי לו והוא תכנן לבוא אליי למלון בערב. הופתעתי. מיד חשבתי שאם הייתי קצת פחות אימפולסיבית, אולי הייתי מאפשרת לו לעשות את הדרך אליי במקום להיפך..

ואז הוא עמד והתקרב אליי "את חסרת אנרגיה היום, מה קרה?" הסתכלתי לו בעינייים ושתקתי, הוא חיבק אותי חיבוק ארוך, בדיוק כמו שהייתי צריכה, רק בשביל זה היה שווה לעשות את הדרך עד אליו, ואז הוא נתן לי נשיקה על השפתיים, קלילה כזאת "עוד שעה אני אבוא אלייך, אטפל בך קצת, מסאז' אולי הילינג, כדי שתרגישי יותר טוב" חייכתי.

ידעתי שזה לא יקרה עוד שעה, כי בהודו מסתבר יש זמן אחר, מצד שני קצת נלחצתי, זה בטח יגלגל לסקס ואני לא בטוחה שבא לי... בשניה הזו הבנתי איך הוא מפעיל את קסמיו על בחורות, כנראה עושה את זה הרבה וזה בסדר, אלו הם חייו. והנה גם אני נפלתי ברשת הזו. בידיעה ובכוונה, זה בסדר לי. טוב לי ככה.

משם הלכתי לאכול, עוד מעט אלך לחדר להתקלח ולראות אם הפעם הוא יקיים את הבטחתו. יש לי תחושה שלא..

את הימים האחרונים אני מבלה בעיקר עם יעקב, הוא לוקח אותי למקומות חדשים, מראה לי, מסביר, מספר, ממש מדריך פרטי צמוד, זה כייף ונעים לי איתו, אני מרגישה בטוחה ושמחה. הוא מכיר פה מלא אנשים, מדבר את השפה וזה הרבה יותר קל להסתדר ככה. אני לגמרי מסודרת!

אתמול הלכנו למנזר של הקרמפה לאמה (נזיר נחשב, משהו מקביל לדלאי לאמה), שנתן הרצאה ואחר כך בירך אחד אחד וחילק סרט אדום לכל אחד. היתה אוירה מקודשת וחוויה מרגשת. משם הלכנו לנובלינקה, המנזר הקודם של הדלאי למה, מקום קסום קסום, בשניה שנכנסים פנימה מרגישים את האנרגיות, רוגע בכל הגוף, שלווה, טוהר, נקיון. כולם שם טיבטים שמסתובבים. על הקירות יש ציורים מדהימים בשלל צבעים, בחוץ המפלים זורמים בשקט, והכל ירוק ורגוע רגוע. נכנסנו פנימה והתיישבנו מול הבודהא, קשה לי לאתר במילים את ההרגשה של להיות שם, פשוט להיות. זה ממלא באנרגיה אחרת, שונה. קסומה.

המשכנו לטייל עד הערב וקבענו להפגש היום. אבל.. משהו השתבש, לא ברור בדיוק מה ואיך ולמה אבל קרה משהו מוזר. הגעתי אליו והוא לא היה, לפעמים הוא יוצא וחוזר. חיכיתי שעה ארוכה ואחר כך הלכתי והשארתי פתק. היתה לנו תכנית מלאה להיום, תכננו ללכת לקניות בדרמסלה ואחר כך לטייל בעוד כמה מקומות, אבל זה התפספס. בדרך חזרה לאיזור שלי, פתאום ראיתי אותו, שם. עומד ומעשן סיגריה. הוא היה עם הגרמניה שיום קודם קילל אותה והתעצבן עליה, היתה לנו שיחה מאוד מוזרה, הייתי מרוחקת, מהבוקר חיכיתי להפגש איתו כדי לחוות ולהתרגש כמו אתמול, אבל הוא התנהג מוזר (וגם אני). יש משהו באויר, אולי זה תשעה באב, אולי סתם מצב רוח לא טוב שאני מסתובבת איתו מאז הקורס בבוקר. נפרדתי ממנו בלי להבטיח שנפגש שוב, אולי הגיע הזמן לשחרר ולהתקדם בלעדיו. חבל..

הימים עמוסים בעשייה, בחוויות, בהתחברות למקום ובהרפתקות מרגשות. כל יום הוא הפתעה חדשה וזה כל כך כייף. מודה, זה לא בדיוק איך שדמיינתי שהחופשה שלי תראה, זה שונה מכל מה שהעלתי בעיני רוחי, לא יותר טוב ולא פחות, פשוט שונה. וברגע זה, זה ממש לא משנה, מה שחשוב הוא שאני נהנית, אני רגועה, אני מגלה עולמות חדשים ועל הדרך לומדת גם קצת על עצמי.

@ התגעגעת אליי?

&& מה ז'תומרת 'התגעגעת'? מה אני בחורה?

@ מה, רק בחורות מתגעגעות?

&& כן. בחורה מתגעגעת. בחור רוצה. אני לא מבין למה צריך להתגעגע? הרי יהיה לנו עוד הרבה זמן ביחד. כל מה שצריך זה שאני ארצה אותך וגם את תרצי אותי. לי נראה שאני ארצה אותך עוד הרבה זמן, אז זה תלוי בך. ואם לא תרצי, אז אני אוטומטית לא ארצה אותך. ככה שהחיים מאד פשוטים.

ואני אומרת, הוא צודק. החיים באמת מאוד פשוטים (אפרופו הפוסט הקודם "ופשוטים הדברים וחיים.."), אלו אנחנו שהופכים אותם למורכבים ומסובכים. אני תוהה האם זו תכונה גברית להסתכל כך על החיים ותכונה נשית, לסבך אותם? נקודה למחשבה.

בכל מקרה, בינתיים אני רוצה אותו, עד ש... עד שלא. כן, זה באמת כל כך פשוט. מסתבר.

 לזרום עם הפשטות וללמוד לא לסבך    

פגשתי אותו. את המומחה. בכלל לא ידעתי שהוא כזה, למרות שהיתה לי תחושה שהוא לא כמו כולם. מהשניה הראשונה שהתקרבתי אליו, ידעתי שיש בו משהו מיוחד, שונה. הצורה בה הוא נגע, הנקודות עליהן הוא לחץ, ההתמחות שלו לעשות את הדברים הכי נכונים ובתזמון מושלם, גרמו לי לתהות, איך זה שרוב הגברים עדיין מאמינים שזה טבעי ומתנהלים מתוך דחפים ולא מתוך ידע ולמידה אמיתית?

הוא למד, חקר, בדק, ניסה והתמקצע, וזה עושה את כל ההבדל. עד שלא חווים את זה מקרוב, אי אפשר להבין את המרחק הרב כל כך בין חובבן למומחה. והמרחק כל כך גדול.

בהקשבה אינסופית, בנגיעות מדויקות, בהתחברות מושלמת הפך את גופי ליצירת אמנות תחת ידיו. ואני התמסרתי לו לחלוטין, התמכרתי לתחושות, למגע, ולמקבצי האורגזמות. שוב ושוב ושוב.

  להעז לתת מבלי לפחד לאבד שליטה

משהו קטן וטוב: עוד כמה שעות זה קורה. הקיץ מגיע!

(שעת כדור הארץ - ברור שכיביתי את האור ואפילו מצאתי לי תעסוקה ממש טובה בחושך. ממש טובה).

יותר משנה הוא ישב לידי במשרד, הכי מתוק בעולם, הכי חברותי, כולם אוהבים אותו, הבנות קרועות לו על התחת. יותר משנה הוא ישב לידי ואני לא ידעתי, אפילו לא חשדתי לשניה, אף אחד לא.

הוא הבחור הכי פתוח בעולם, מדבר חופשי על הכל ובכלל, ענין של גייז זה ענין שבשגרה אצלנו במשרד, נראה לי שאנחנו מעלים את הממוצע של ריכוז גייז במקומות עבודה. כולנו שווים, מקבלים, מדברים על זה חופשי, צוחקים על זה, זה כבר חלק מההווי שלנו. ולכן מוזר לי שהוא מעולם לא דיבר על זה, הסתיר את העובדה הזו, חי בשקר מולי ומול כולנו. והיום אני מרגישה כאילו הכרתי מישהו אחר לגמרי, כאילו הבחור הצעיר והמתוק הזה, הוא בעצם מישהו אחר לחלוטין.

אחד החברים הכי טובים שלי הוא הומו וזה הכי טבעי לי בעולם, אני מכירה את העולם הזה כל כך טוב. זה חלק מהחיים שלי ואולי בגלל זה, זה מטריד אותי יותר, אני לא ממש יודעת איך "לאכול" את זה, כל ההומואים והלסביות שאני מכירה, כולם יצאו מזמן מהארון, מעולם לא התמודדתי עם מישהו שהכרתי לפני שהוא יצא מהארון, בטח לא אדם כל כך פתוח וישיר כמוהו, ושבכלל לא נראה (לא בלוק שלו ולא בהתנהגות שלו) הומו.

אני לא רוצה לשפוט אותו חלילה, אני לא יודעת את הסיפור המלא שלו, כל זה התגלה לי בדרך עקיפה וגם ראיתי הוכחות, כך שלא יכול להיות שמישהו סיפר עליו סיפור דימיוני. הוא סיפר לחבר משותף שלנו שהמשפחה שלו יודעת, שהחברים שלו יודעים ושאף אחד מהמשרד שלנו לא יודע ולא ידע! ואני חושבת שבדרך כלל זה להיפך, שהכי קשה לספר למשפחה ולחברים קרובים, כנראה שלא במקרה הזה.

למרות שהוא כבר לא עובד אצלנו, אני עדיין בקשר איתו מדי פעם והיום יהיה לי ממש מוזר לדבר איתו ולא לשאול אותו מליון שאלות שמתרוצצות לי בראש ובעיקר למה? למה הוא מסתיר את העובדה החשובה הזו? ומצד שני, למה הרבה הומואים ולסביות מסתירים את הדבר הכי משמעותי בחיים שלהם? כנראה שיש סיבות נסתרות, לא נבין לא נדע. אני רק מקוה שיהיה מאושר ושיום אחד יצא לנו לדבר על זה בחופשיות.

לפעמים אנחנו נורא רוצות שהם יחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים, ישלחו אסאמאסים מתוקים. לפעמים אנחנו ממש רוצות לדעת שהם חושבים עלינו במשך היום, גם כשאנחנו רחוקות ועסוקות. לפעמים אנחנו פשוט רוצות לקבל סימני חיבה ואם אפשר, אז גם קצת אהבה, אבל לפעמים.... לפעמים אנחנו ממש לא רוצות! אבל ממש לא!

ודווקא אז, כשאנחנו ממש לא רוצות - הם שם. מחזרים, אומרים מילים יפות, יצירתיים, שולחים אסאםאסים מתוקים (שבא להקיא!), חושבים עלינו כל היום (והלילה) מרעיפים סימני חיבה ואהבה, הרבה אהבה, כל הזמן. דיייייי!

אני לא זוכרת מתי קובי ואני נפגשנו בפעם הראשונה ואיך בכלל הכרנו, זה היה מזמן ומאז נפגשנו מדי פעם, בילינו יחד, צחקנו, דיברנו, התחבקנו, שכבנו. בלי הגדרות, בלי מסגרות, בלי חוקים ובעיקר כדי לחמם לילות בודדים. לקובי יש לב ענקי, הוא כזה נותן. כל מה שאבקש, בכל שעה שאבקש, רק שאבקש והוא מתייצב. הרבה פעמים הרגשתי לא נעים עם כל הנתינה הזו שלו, משהו בו גרם לי להיות מישהי אחרת, מישהי שאני לא מכירה ולא אוהבת. נצלנית כזו, אפילו קצת רעה, אבל הוא כנראה מאוד אהב את זה (אחרת אין הסבר לזה שהוא בא שוב ושוב והתעקש לרצות אותי).

ביומולדת שלי הוא בא עם מכשיר די.וי.די חדש מתנה, התקין לי אותו (שעה וחצי לקח לו!), אני זוכרת שבאותו לילה ישבנו וראינו סרט שהוא הביא, אכלנו גלידה והלכנו לישון. כשקמנו בבוקר ידעתי שזהו. האמת שידעתי את זה כבר הרבה לפני כן, אבל לא הצלחתי להודות בזה ביני לבין עצמי, הצורך הזה בגוף חם שיארח לי חברה בלילות של לבד, טישטש לי את שיקול הדעת.

ארבעה חודשים עברו מאז, ארבעה חודשים שלמים שבהם הספקתי לטוס לתאילנד ולחזור ולנהל תקופת חיים מלאה בהמון אנשים, מערכות יחסים, אירועים ובעיקר עבודה. בכל התקופה הזו לא דיברתי עם קובי אפילו לא פעם אחת, אבל הוא ממשיך. הוא ממשיך לשלוח לי אסאםאסים מתוקים. בכל יום ששי מצפצף הנייד שלי: "שבת שלום מתוקה" בכל יום ראשון: "שבוע טוב חמודה" מתישהו בכל אמצע שבוע עוד אסאםאס בסגנון: "מתי נתחבק?" או "אני מתגעגע אלייך" או "בואי נישן ביחד". לאף אחת מההודעות האלו לא השבתי מאז יום הדיוידי ההוא, אבל הוא בשלו, לא מתייאש, ממשיך, ארבעה חודשים, כל שבוע, שולח, שוב ושוב ושוב, ארבעה חודשים רצוף.

נכון, אני אשמה, אני צריכה פשוט להגיד לו שזהו, שזה נגמר שיותר לא נישן ביחד, לא נתחבק, לא נפגש, אבל משומה אני לא מצליחה לומר את זה, אני עדיין מקווה בתוך תוכי שהוא יבין את זה לבד, אחרי הכל, ראבק, ארבעה חודשים זה לא רמז מספיק עבה?! אני יודעת שאני חייבת לסגור את המעגל הזה באופן סופי, אבל לא בא לי להסביר, לא בא לי להתמודד, בא לי פשוט שהוא יעלם.

איך זה שהגברים שאנחנו ממש רוצות שיחזרו אחרינו, יגידו מילים יפות, יהיו יצירתיים וישלחו אסאםאסים מתוקים, פשוט לא עושים את זה ואלו שאנחנו לא רוצות, לא מפסיקים? עולם הפוך. אוףף.