קצת עידכונים, קצת תובנות, וקצת (ממש קצת) לימודים

אני לא חושבת שיצא לי פוסט משעשע הפעם, ראו הוזהרתן.

אז אותה חברה, ברוגז-ברוגז-לעולם, סוףסוף פנתה אלי בהסבר לניתוק. היא טוענת שהיא כועסת על העזיבה שלי ושבעצם זו הצהרה שנטשתי אותה.

אני לא מכחישה שהעובדה שאני חיה בחצי השני של הכדור תקשה עלינו לתקשר, אבל בסופו של דבר, זה מסוג ההחלטות שמקבלים למרות שיש חברים ולא בגלל. הקטע איתה, שאני תמיד מקבלת ממנה סימנים של הרחקה. יש לי חברות שטשטשו מאד את הגבולות ביני לבין משפחה, בעוד שאצלה תמיד קיבלתי את ההרגשה שהיא מחזיקה אותי במרחק זרוע: שאני לא אתקרב יותר מדי. לא שזה משנה, כי הרי את ההחלטה הייתי עושה בכל מקרה, אבל זה מוזר לקבל דווקא ממנה כזאת טענה.

מתוך הכעס הזה נובעים כל מיני כעסים אחרים, כמו הדעה שלי על הקשר עם הנוכחי וכו'. אני יצאתי מהשיחה הזו בהרגשה שאין לי מה לעשות, לתת לה זמן להשלים עם העובדה שזה מה שבחרתי ולקוות שהיא תרצה להשאר חברה שלי, אפילו בשלט רחוק, אחרי כל זה.

אני באמת לא מצטערת שעברנו לכאן, עם כל הקשיים ועם כל הטענות. הלוואי והייתי מוצאת כאן חברות, אבל עדיין, זה מקום שהרבה יותר נעים לי לחיות בו. כל פעם שאני צריכה להתקשר לארץ באיזה עניין של שירות לקוחות וכל פעם שאני קוראת חדשות וכל פעם שאנשים פה עוזרים לי, אני מתחזקת בהחלטה הזו.

לפני יומיים התקשרתי לחברה אחרת: היא בעצם חברה שלי דרך בעלה כי הוא חבר ילדות שלי. וריכלנו לנו בהנאה איזה שעה וחצי, ופתאום קלטתי שזה פשוט בזבוז זמן ואנרגיה. הרי אני כבר לא חלק מהחבורה הזו, ואם להיות כנים, אני לא חושבת שאי פעם הייתי. כל מה שהשיחות עידכון האלה עושות זה לגרום לי להרגיש לבד ורחוק, ולחזק אצלי את האשליה שיש לי חברים "שם". והרי אין לי חברים "שם". גם כשהייתי שם לא היינו ממש חברים. רציתי, אבל לא היה ככה. ועכשיו, במקום לשים את כל האנרגיות שלי על למצוא חברים "כאן", אני תקועה עם ה"שם". ממש כמו רחוב סומסום.

ועוד משהו שקלטתי פתאום, שיש אצלי אבל גם תמיד הרגשתי שזה חלק מהסביבה: אני תמיד צריכה לצאת החכמה והצודקת וההיא שיודעת יותר מכולם. זה קטע כזה, שמן הסתם נובע מילדותי המוקדמת ומיולדתי (המאוחרת?) אבל הסביבה הישראלית (יהיו מי שיגידו "היהודית") מעודדת את זה. ואין לזה שום ערך מוסף. אף אחד לא אוהב את זה, אף אחד לא מעריך את זה, אף אחד לא מוצא בזה שום דבר ראוי להערצה. אני מתחילה להיגמל מזה. זה לא קל, אבל פרה-פרה. (מוּ? מוּ?!)

המצב של אבא לא טוב. כל הטיפולים שהוא מקבל הם ניסויים. מדברים במונחים של שנה. אני מקווה שהוא יתארגן על לבוא לכאן בשנה הזו.

אבל מה שכן, יולדתי כזכור, שלחה לו מכתב. השיחה האחרונה הלכה בערך ככה:

אבא: בקשר לאמא שלך...

אני: היא כבר בארץ?

אבא: אני לא יודע. אני לא רוצה להתקשר אליה, אני פוחד.

אני: אז אל תתקשר.

אבא: יש לי כאן את המכתב הזה שלה... היא אפילו לא קוראת לך בשם, לא "פארהצ'קה", לא "פארה'לה", כלום. "תגיד לזאתי" או משהו בסגנון. פשוט מפחיד.

אני: אהה. (כאילו, מה החידוש הגדול, אבא?)

אבא: אין מה לעשות, זאת מחלת נפש.

אני: אהה. (לאאאאא! מה אתה אומר אבא!)

אבא: זה בטח היה איום ונורא בשבילך, לגדול עם דבר כזה. אני ממש מצטער.

וזהו, בעצם. עד עכשיו, כל פעם הייתי צריכה להסביר לו מחדש למה אני לא מדברת איתה, להזכיר לו מה עברתי איתה ואיזה תענוג זה היה. וכל פעם מחדש הוא היה מנסה לשכנע אותי שמסכנה, חבל עליה, לא יפה ככה לעזוב אותה לבד. וכל פעם מחדש הייתי מתעצבנת ומבטיחה לעצמי שפעם הבאה אני אגיד לו שאני לא רוצה לדבר על זה איתו יותר.

וזהו. סוף סוף. משפט אחד.

(גבי אמר: "מזל שיש לו את זה כתוב").

אחי מתגרש, במזל טוב (הוא בגד באישתו עוד מאז לפני האירוסין). הוא גם זרק את המאהבת שהיתה לו בשלוש שנים האחרונות (הם היו און-אוף ככה שלא היה בזה הרבה חידוש) והודיע לי שעכשיו הוא

"מחפש אישה שיודעת מה הוא שווה."

?!

אני אוהבת את אחי והכל, אבל אחי, בגדת בה קרוב ל 10 שנים... זה לא שווה הרבה.

קיבלתי חזרה תרגיל, עם ציון מקביל ל 85, ציפיתי ל 90 לפחות. נראה לי שאני אערער, כי כגובה הציונים גובה המלגה לשנה הבאה. (ו12000$ אוסטרלי לשנה זה המון כסף).

שבת מלאת ים וכיף לכן.

פארה.