מתנה

הושריתי. המשרה היא חבצלת, שאת בלוגה החינני, המשעשע והכתוב ברהיטות גיליתי אך אתמול וכך נגזר גורלה של למידתי לבחינות הבאות עלי במהרה.

דודתו של גבי, אישה יציבה בדעותיה ומקורית בעיצוביה, ביקשה ממני תמונות שלו. עצם הבקשה היתה מסובכת לביצוע, כיוון שהיא ביקשה ממני במסנג'ר, והמסנג'ר שלה נראה כמו מסנג'ר של אדם שיש בביתו בני נוער. אתם יודעים בדיוק למה אני מתכוונת - סמלי הבעה תחת כל אות וצירוף. כיוון שאני באוסטרליה הרחוקה והביטים צריכים להגיע אלי דרך לווינים וכבלים תת-קרקעיים שכרישים עושים בהם שימוש דנטלי (משהו מחומר הלימוד אכן דבק בי, כנראה), עוברות דקות אחדות מרגע שהאותיות מוצגות על המסך ועד שמוצגים הסמלילים הצבעוניים וצורבי הרשתיות.

כך נתבקשתי לספק תמונות של גבי. כנדרש, לינקקתי את אתר התמונות שלנו (היה לכם ספק שיש כזה?) וחשבתי שבזאת יצאתי ידי חובתי, אך הדודה הודיעה שאת הלינק הנ"ל היא כבר לונקקה מידי צבי, אביו היקר של גבי, ואין התמונות שם משביעות את רצונה.

כיוון שאת רוב התמונות צילמתי במו מצלמותי, מיותר לציין שההערה עשתה אותי אנטגונסטית משהו כלפי הדודה שבימים כתיקונם אני מחבבת מאד ואף מעבירה עליה ביקורת נוקבת, כמו על כולם, ולכן דרשתי בקרירות הסבר ללקותן של התמונות בעיניה. הדודה טענה שהתמונות מטושטשות, מרוחקות, אינן מחמיאות לגבי, וגרוע מכל - הן אינן מגלמות את ילדותו הרחוקה בקיבוץ.

הודתי שאכן בימי ילדותו של גבי נבצר ממני ללכוד את צלמיתו במצלמתי, ראשית משום שלא היתה מצלמה בידי - הורתי סלדה מהפקדת חפצי ערך בידי החקרניות ומצלמה נחשבה אחד הדברים הבודדים שיש להחביא במגירה מפני פורצים, שנית משום שגבי מבוגר ממני בחמש שנים טובות ולפיכך בגיל שבו כבר יכולתי לאחוז במצלמה (שכאמור, לא היתה בידי) קולו של גבי התחלף מבאריטון לבאס והוא שקד על הדרשה שלו, ושלישית - גבי ואני הכרנו כשהוא היה בן עשרים ושש.

ואין לך תמונות שלו מהילדות? היא נזפה בי.

אכן, חטא גדול חטאתי, שלא בזזתי את האלבומים המשפחתיים טרם נדידתנו אל מעבר לים וליבשה. שוב הודיתי באשמה והפניתי אותה אל צבי, מלנקק התמונות המאכזבות.

ועל שום מה נדרשת הדודה אל תמונותיו של הנגר האהוב עלי? על שום שיום הולדתו השמונים ושתיים של אביה, סבו של גבי, קרב ובא, והיא, ביצירתיות ופנאי אופייניים, החליטה ליצור עבורו לוח שנה שכל חודש יוקדש למי מנכדיו, ניניו וכלביהם.

לא, כלביהם לא יכללו, וטוב שכך, שגם תמונות מילדותם אין לי.

מה אומר, קנאתי מרקיעה גם על הפנאי וגם על הכשרון, אולם תמונות ילדות אין בידי לספק. צר לי.

באכזבה ויאוש גלויים נפנתה ממני הדודה, אך טרם כך התרתה בי לבל אשכח את יום הולדתו הממשמש ובא של הסב, ואשלח ברכה.

הודיתי בעליבות שמדי פעם אני צוברת דברי סידקית לארזם בחבילה גדולה אחת ולשלוח לכל היושבים מעבר לים וליבשה. משתתמלא החבילה אשלח את כל כולה אל המשפחה במשלוח אחד גדול, שדמי הדואר על השליחה עולים בערכם עשרות מונים על הפריטים הנשלחים. אולם בנתיים החבילה עומדת ריקה עד למחציתה, והפריטים, אוי לבושה, מוצאים את דרכם לעיתים קרובות לשימוש ויפוי של ביתנו. את הפרט האחרון כמובן לא חלקתי עם הדודה.

שום מתנות! נזעקה הדודה, סבא אמר שהוא לא רוצה מתנות בשום פנים ואופן. רק כרטיס ברכה שידע שלא שכחתם אותו.

אכן, למרות מוצאם הגרמני של הורי אביו של גבי, לב פולני אמיתי פועם בגופם ומזרים צימעס לכל אבריהם. כך למשל, בשנה הראשונה למגורינו המשותפים נזדמננו לביקור בביתם הרחוק כמה שעות נסיעה מביתנו. היו חששות רבים. יעל, גיסתי בימים אלו, כבר הספיקה לעדכן אותם ולחלוק עמם את רשמיה ממני, הכוללים מורת רוח מהיעדר יראת השמיים שלי, מרשעותי הכללית ומכוונותי הבלתי טהורות כלפי גבי. הם עצמם שמעו שאת פניו העגלגלות היפות התעקשתי לעטר בזקן שישווה להן מראה מוארך, וגם אחרי הביקור אצלם, כך ידעו, אנו נוסעים לבקר את דודיי שלי, שכלי אוכל כשר אחד אין בביתם והשד יודע כמה כבשים גרמניות יעלו על שולחנם.

למרות שמוצאי שלי בבירת הקומוניזם של שנות החמישים, הלא היא מוסקבה, אף אני מזרימה צימעס לכל מיני כיוונים ולא הסכמתי לבוא לבית הסבים בידיים ריקות. באותם ימים שירתתי בצבא ההגנה וגבי עבד בחצי משרה, כך שהכנסתנו החודשית הממוצעת היתה כשתי רבבות וח"י שקלים, כשאת הח"י תרמתי אני. בסכום הזה היה עלינו לשכור דירה ולדאוג למחייתנו, ולכן לא יכולתי לרכוש עבור הסבים מתנה שמחירה תלת ספרתי או למעלה מזה. בהיעדר תקציב יש לפנות אל הרגש, ולכן רכשתי שי סמלי לכל סב וסבה, שני ספלים המעידים על היותם הסב והסבה הטובים ביותר בעולם. גבי חזר ואמר שלא צריך מתנה ושהיא תעורר בהם אי נוחות, אולם אני הקשיתי עורפי והספלים נעטפו.

הגענו אל ביתם הצנוע בשעת צהריים, הם הסתירו את בהלתם מכתפי המגולות והגישו לנו מעדן מהודו. התרנגול, לא הארץ. שוחחנו על שאיפותיו המקצועיות של גבי וגם על אלו שלי, שוחחנו על אופי החיים בישוב מגוריהם, העלינו את עניין דודיי נטולי ההפרדה וגבי הבטיח שיאכל רק לחם צר ומים לחץ מכלים חד פעמיים. הגשנו להם את מנחת הספלים ועל פניהם עלו חיוכי התרגשות שאין לטעות בהם. הנה ניתן להם האישור שהם הסבים הטובים הבעולם. ועד ממי? מנכדם האהוב וחברתו לחיים, שיש להם עם מה להשוות.

כל יצאנו לדרכנו אל בית דודיי המפטם, גבי החזיק מעמד עם הלחם עד הערב ואז נתפתה אל הסלטים, המאפים והעוגות. נאמן להבטחתו, בנקניק הכבש הגרמני הוא לא נגע. שבנו לעיר מגורינו וחלקנו רשמים עם הוריו של גבי. שיחת הטלפון עם הסבים כבר נעשתה והם אישרו במתינות את הצטרפותי למשפחה, על אף היעדר הלבוש הצנוע.

ואת רשמיה של הסבתא מהמתנה ניתן ללמוד מהאופן בו בישרה עליה לכלתה -

הביאו לנו ספל, אמרה הסבתא, כאילו אין לנו ספלים אצלנו בבית.