דברים שרואים משם

אמות הסיפים
"גבי", ביקשתי, "תשב איתי?"
גבי התיישב לידי על הספה. הכלבים כבר נרגעו וחזרו למיטות שלהם. הספיק להם ריחרוח וליטופים של כמה דקות, אחרי שבוע שהם לא ראו אותי. אולי הם כבר התרגלו שאני נעלמת לשבוע וחוזרת. אי אפשר לדעת עם כלבים.
"אתה יודע שמייקל ואני בקשר קרוב כבר הרבה זמן", פתחתי, וגבי הנהן וחייך.
התכוונתי להמשיך, אבל שכחתי את התסריט שלי. שכחתי את המשפט הבא ואת המשפט שאחריו.
"אני רוצה לחיות איתו", אמרתי את השורה האחרונה, ונזכרתי בכל השאר.
"די!" אמר גבי בצחוק.
הנדתי ראש.
"די!" חזר גבי, בחיוך, בחוסר אמון. "די.."
"אל תגיד לי די, גבי, בבקשה..." הרגשתי איך מטפס לי חיוך. וחיוך לא שייך כאן. עומד להיות כאן המון כאב, והחיוך הטיפשי הזה משתלט לי על הפנים בלי שום קשר למה שאני מרגישה, למה שהרגשתי, למה שאני עומדת להרגיש.
גבי נדהם.
לקח לו כמה דקות להבין, והוא שאל: "אז איפה זה משאיר אותי?"
"מכאן והלאה", אמרתי בעדינות, "זו בחירה שלך".
"בחירה שלי? מה פתאום בחירה שלי? בחירה שלי זה להישאר איתך, ככה שזה לא ממש בחירה שלי".
גבי לקח עוד כמה דקות של שקט לעכל.
"את רוצה להתגרש? זה מה שאת אומרת?"
יד על הפה ודמעות בדרך. גבי השתתק.
"אם היתה לי דרך לעשות את זה בלי להיפרד ממך, הייתי עושה את זה", אמרתי.
את לא יכולה לדעת איך הוא יגיב, אמרו כולם. ברגעים כאלה, גם הבנאדם שאת מכירה הכי טוב יכול להדהים אותך. הוא עלול להתפרק לגמרי. הוא עלול להיות אלים. תשמרי על עצמך. תתכונני.
גבי ישב בשקט, בקצה הספה, ובכה. אני ישבתי בשקט בקצה הספה, וחכיתי.
"הכל איבד לי את המשמעות פתאום", הוא אמר.
"אני מרגיש כמו ילד קטן שהלך לאיבוד בסופר".
"אני לא יודע מה... אני... אני לא יודע".
"את בטוחה? זה סגור אצלך סופית? אין לך מקום להתלבטות?"
לשמור על פתחי מילוט. לשמור על כל האופציות פתוחות. לתת לו לשכנע אותי שיהיה לנו טוב יחד. לתת לו להאמין שעוד יש תקווה.
לא.
"לא הייתי מדברת איתך על זה אחרת", אמרתי בשקט. "לא הייתי מסכנת אותנו, אם זה לא היה לי ברור".
גבי המשיך לעכל. יד על הראש, מסתירה ממני חצי מהפנים. אבל אפשר לראות שהוא בוכה.
"חשבתי שזה יעבור לי", אמרתי לו. "הרי כבר קרה שפגשתי אנשים, והיה לי נעים איתם, והיה נחמד, וזה עבר. אבל זה לא עובר הפעם. זה רק הולך ומתחזק."
גבי פני אלי. "זה מה שנראה לי שנעשה", הוא אמר לי בקול מעשי. "אני אקפל פה את העסק. אני ארד לסידני. אני אשכור לי שם בית משלי. ואני נותן לך שנה. אם אחרי שנה את עדיין בטוחה שאת רוצה להיות איתו - בסדר."
אלוהים אדירים. אני חשבתי שהוא יגיד חודשיים. שלושה. שנה? טוב. גבי תמיד היה מעל ומעבר לציפיותי. תמיד הוא היה מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות.
"אני כמובן שמחה שאתה נותן לי זמן, ואני אסירת תודה. אבל אני חושבת שזה הלם גדול, שנפל עליך עכשיו משהו גדול, ומוקדם להתחיל לדבר על מה עושים הלאה. אולי כדאי שתיקח קצת זמן רק לקלוט, רק לעכל, שזה מה שקורה".
גבי לא ענה.
"אתה לא צריך להחליט סופית היום".
"את יודעת מה מפחיד אותי? הדברים קטנים והדביליים. החשבונות שבאופן קסום איכשהו משולמים. הביורוקרטיה שאיכשהו מסתדרת בעצמה. אני מת מפחד מהדברים האלה".
"אני לא הולכת לשום מקום. אני נשארת מחוייבת לך. אני אטפל בכל מה שתצטרך, חשבונות וטפסים, עד שתרגיש מוכן לטפל בהם אחד אחד".
"אבל למה שתעשי את זה? די, זהו, יש לך מישהו אחר".
"ככה זה. אתה המשפחה שלי. אתה ואני עברנו הרבה יחד. אני לא שוכחת אותך. אני לא זורקת אותך ונעלמת למיורקה. אני חייבת לך את החיים שלי כמו שהם עכשיו. אם לא אתה - מי יודע איפה הייתי היום. בלעדיך, הייתי היום שבר כלי. אתה עשית אותי מי שאני היום. ואולי זה גם המודל שגדלתי איתו. אם אתה זוכר, אבא שלי, זכרונו לברכה, כשהיה בבית חולים ועמד למות, מי שהיתה איתו וטיפלה בו היתה אישתו לשעבר. ככה זה. אתה המשפחה שלי. אין לי משפחה אחרת".
גבי הנהן.
"תראי, אני לא כועס עלייך, אני לא מאשים אותך..."
"איך אתה לא כועס עלי?" קטעתי אותו בתדהמה. "איך אתה לא מאשים אותי?"
"מה יש לי לכעוס עלייך? התאהבת. קורה. ככה זה בחיים. אני יודע שגם לי יש חלק בזה. אני יודע שלא היה לך טוב איתי -"
"היה לי טוב איתך, על מה אתה מדבר?"
"אני יודע שלא היה לך טוב. אני יודע שחסרים לך דברים איתי שאת מוצאת במייקל. אני יודע שיש לי חלק ואחריות בכל זה. יש שניים בקשר הזה וגם לי יש אחריות על מה שקורה".
חייב להיות אלוהים. חייב להיות כוח קוסמי שמכוון את האנשים האלה אלי. אם אמא שלי בצד אחד של הסקאלה, הבחור הזה במפורש בצד השני.
"אתה מדהים, גבי". אמרתי לו. "אתה משהו אחר".
"לא מספיק, כנראה".
"זו לא שאלה של מספיק או לא. אתה באמת משהו אחר. הרבה זמן שאלתי את עצמי מה תגיד, ובאמת הדבר היחיד שחשבתי שתגיד, שתיתן לזה זמן. אני חשבתי חודשיים-שלושה, אבל אתה תמיד היית מעל ומעבר למה שהעזתי לקוות. אבל להגיד שאתה לא כועס?"
"אני כועס על המצב, אני כועס על שאני מאבד אותך, אבל עלייך? מה יש לי לכעוס עלייך?"
"אתה ידעת שמשהו קורה, נכון?"
"ידעתי שאתם קרובים. חשבתי שיהיה לכם רומן, לא חשבתי שתעזבי. אולי לא רציתי לחשוב. חשבתי שתסתפקי בזה, אבל זה היה דבילי מצידי. את לא כזאת. את לא מסתפקת. אם משהו לא טוב - את מתקנת. את לא מפחדת להסתכל למציאות בעיניים. את לא מתפשרת. כזאת את."
גבי שלח יד ואני החזקתי אותה בשתי ידיים, בתודה. "יכולתי לדבר איתך על זה. יכולנו לעבוד על זה", אמרתי לו.
"אבל כן דיברת איתי. אמרת לי כל הזמן מה מפריע לך. ואני התעקשתי שאני לא מתכוון להשתנות. שאני מי שאני וזהו זה. ידעתי שקשה לך, ולא שיניתי כלום".
"לא יכולת לשנות. אמרת שלא תוכל להשתנות, ואני חושבת שצדקת".
"זה לא משנה, אם יכולתי או לא. עובדה היא שלא. ואת לא מסתפקת במועט. אני מבין מה את מוצאת בו, זה לא שאני שואל את עצמי מה את רואה בו. הוא אוהב להקשיב, הוא אוהב לדבר איתך ולדסקס דברים לעומק. אני אין לי סבלנות לדברים האלה, אבל הוא אוהב את זה. ואת - תקשורת זה החיים שלך. זה הדבר הכי חשוב לך. את לא מסתפקת במועט. אני רק חושב - כרגע הוא עונה לך על צרכים שהרבה זמן לא נענו, אבל עם הזמן, יעבור לך. את תתרגלי, ותתגעגעי לדברים שיש לי להציע. ובגלל זה אני אומר - בואי לא נרוץ לחתום על מסמכים. בואי נראה. לדעתי זה יעבור לך".
"אני שמחה על הזמן שאתה נותן לי", אמרתי לו, "ואני שמחה על הסבלנות. ואני לא רצה לחתום על שום דבר. תראה, אפילו עוד לא הורדתי את הטבעת. גם לי לא קל עם זה. אבל אני חושבת שהדברים האלה שיש במייקל שאתה מתאר, הם לא דברים שוליים. הם חלק מהמהות שלי כאדם, ומהמהות שאני מחפשת בקשר. אני חושבת שהם המרכז. ובגלל זה קשה לי להאמין, שקשיים אחרים יכריעו אותם. אני לא אומרת שאני אשאר איתו לנצח - אחרי שאתה ואני לא החזקנו מעמד, אין לי שום אמונה בנצח - אבל אני חושבת שהבסיס של הדברים שיש לנו הוא מהותי. ולכן אני חושבת שהתקווה שלך..."
"מותר לקוות, נכון?" שאל גבי.
"בוודאי שמותר".

אמא שלי תמיד אמרה: כשמתחתנים, צריך לחשוב איך זה יהיה להתגרש. אם אמא שלי היתה חיה את החיים שלה לפי האימרות שלה, אולי היה לה יותר טוב.

שמונה שנים וחצי היינו יחד. אין לי חרטה על אף יום שבילינו יחד. נתתי לגבי את כל הכוחות והאהבה והתמיכה, ועשיתי בשביל גבי כל מה שהיה לטובתו. גבי הוא המשפחה היחידה שיש לי. הוא האדם, BY FAR, הכי מדהים שאני מכירה.

ואני בחרתי את הבחור הרגיל. זה שמבוגר ממני בשלוש עשרה שנה. זה היה לו אישה לשעבר מזעזעת. זה שיש לו שתי בנות. אחת בת ארבע עשרה ועדיין גרה בבית. זה שנמוך ממני, קצת. זה שנראה קצת פחות טוב מגבי. זה שמתלהב בקלות משטויות. זה שאין לו חצי מהבגרות שלי, ושמץ מזו של גבי.
זה שאני אוהבת ויכולה לדבר איתו על רגשות. זה שקורא את מה שעובר עלי לא כי הוא יכול, אלא כי הוא רוצה. זה שאני יודעת שלא ייתן לחיים שלי לזרום, אלא יעורר אותם. זה שלא יחשוש לבצע שינויים. זה שיתעקש איתי על להבין מה קורה איתי.

זה שלא הצלחתי להפסיק לחשוב עליו, וחשבתי שזה סתם חברות.

זה שאני אוהבת.

למרות שאני מתכוננת לפרידה הזו כבר כמה חודשים, למרות שאני זו שיזמה אותה, ולמרות שאני נכנסת למערכת יחסים חדשה, לא קל לי בכלל.
אני לא מפסיקה לבכות.
מייקל קצת נדחף הצידה. היחסים עם הבנות פחות מטרידים אותי. אני כמובן לא מצליחה להתרכז בעבודה שיש לי לעשות כאן, באוניברסיטה החדשה, לא רחוק מסידני.
אין לי חרטות - ברור לי שעשיתי את הדבר הנכון.
אני לא מצטערת על שהקשר עם גבי הולך להיפרם. אני שמחה שזכיתי ושהוא יישאר, ככל הנראה, בחיים שלי.
ועדיין.
שמונה שנים וחצי, וארץ זרה, ועיר זרה, ומשפחה חדשה, עם כללים אחרים, וסטטוס אחר.

אני אכתוב מאוחר יותר קצת על איך הדברים התגלגלו, כשיהיה לי יותר כוח.

בנתיים, בכל פעם שאנחנו בכביש המהיר על האופנוע*, ואני מדמיינת את ההתרסקות המחרידה שתשאיר ממני כתם רטוב על הכביש, אני אומרת לעצמי:
לפחות את הזמן שהיה לי עד היום, חייתי במלואו.

*מה יש להתפלא? אם כבר לעזוב בחור כמו גבי לטובת מישהו אחר, כדאי מאד שיהיה לו אופנוע.

נכתב על ידי פארה ווי, 21/5/2007 03:09, בקטגוריות זוגי
61 תגובות הוסף תגובה הצג תגובות כאן 1 הפניות (TrackBack) לכאן לינק ישיר לקטע לקטע הקודם לקטע הבא לבלוג המלא שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-29/7/2007 06:07

בר קבועים קבע אותי ספר לחבריך הפורום ישר לכאן דף כניסה