תראפית ההיתול

בימבלונת אהובתי מזה זמן מה מדרבנת אותי להישיר מבט הומוריסטי אל חיי ולשתף אתכם בצרותי מבלי שתרצו להזיל דמעה.  אחרי שייבבתי לה במשך חודשים על מר גורלי לצורותיו, החלטתי לשלוח ידי בתארפית ההיתול הזו שכה הטיבה עם בימבלונת.  אז הנה לכם.

---

חיי מורכבים מכמה חזיתות מלאות עניין וחומר לטלנובלות אוסטרליות עטורות פרסים (כמו למשל, "פרס העלילה הסבירה ביותר עם יותר משתי תקומות לתחיה"), ולשמחתי כל החזיתות הללו משלימות זו את זו במגוון של אירועים מעוררי ייאוש ומחשבות על איבוד עצמי לדעת בשלל צורות.

 

ראשית, בן זוגי האהוב הוא אמנם אדם נפלא וחביב, אבל יש לו שני חסרונות מרכזיים - הבת הגדולה והבת הקטנה. 

הגדולה זו היא יצור אומלל, החולקת מלא-חופניים מתכונתה זו עם כל המתקרב לסביבתה.  אמנם, יש לגדולה שלל חברים, ואף בנזוג/חבר/ארוס, אך כדי לפצות על כל השפע הזה אין לה כישורים חברתיים או נימוס בסיסי.  וכך יוצא שבהגיע הגדולה אל ביתנו שנרכש בעמל רב, היא נוהגת בבית כאילו היה מקום משכנה החוקי ואין בלתו - היא פוצחת בשאגות קרב לכל עבר, רודה באחותה הקטנה בדרישות ועלבונות, ואינה חוסכת שבטה ממייקל.  כדי להנעים על האווירה היא מסרבת להיכנע לתכתיבי הנימוס החברתי, נמנעת בעוז מלשבת, להתכבד במיני מאכל ומשקה המוצעים לה (ודמותה מוכיחה שסירוב זה נדיר הוא בחייה), ובעיקר - נמנעת מכל צורה של הכרה בקיומי, משל הייתי מדינת ישראל והיא - עשרים ושתיים מדינות ערב.

 

את בעיית הגדולה ניסינו לפתור בצורות מצורות שונות, החל בחביבות יוצאת דופן מצידי וכלה בהתעלמות נגדית, ולבסוף הגענו למסקנה שקצו כל הקיצין, ומוטב לכל הנוגעים בדבר (ובעיקר, אני) אם הגדולה תנותב בעדינות למקומות מפגש אלטרנטיביים.  וכך, כטוב ליבה במקדונלדס, החלה הגדולה משפרת את יחסיה עם מייקל פלאים, ואני מצידי - ככל שירדה רמת האינטראקציה ביננו, כך רווח לי יותר.

 

(אני מבינה שהעניין קשה לגדולה.  מבחינתה, הוריה זה עתה נפרדו, ואביה בזרועות אישה אחרת הוא בוודאי לא מחזה מרהיב.  לא זו בלבד, אלא שאמה חולקת את רגשותיה הכנים בדבר מייקל עם כל מי שאינו נע מהר מספיק מטווח שמיעה.  הרי אמא יש רק אחת.  חוץ מזה, לא זו בלבד שהגדולה ידעה על הקשר ביננו עוד טרם הפרידה, אלא אף עודדה את מייקל במפורש לצאת מנישואיו וכמה שיותר רחוק לרווחת כולם, וכעת התוצאות מן הסתם מעיקות עליה בתחושה יהודית עד מאד, הלא היא האשמה.  לקח זמן עד שמייקל הזדמן לומר לה שהפרידה, גם אם נתמכה על ידה, לא היתה באשמתה, שהפרידה למעשה תוכננה שנים קודם לכן, שידה של הגדולה לא היתה במעל. אבל מסרים כאלה שומה עליהם להיתמך חזור ותמוך בטרם ייקלטו סופית).

---

החסרון השני של מייקל היקר לי היא הקטנה, והיא הציבה בפנינו אתגר מעיק הרבה יותר.  הקטנה פצחה בחיי מין פעילים בגיל 15 המופלג.  יש שיאמרו כי אין כאן מקום לתמיהה, מה הרבותא בבחירה זו של נערה בת חמש עשרה בעולם המערבי, ובמיוחד בארץ משתרמטת כמו אוסטרליה?  ואמנם גיל 15 אינו נדיר הוא לפתיחה מסוג זה, אלא שבקרב חברותיה של הקטנה היא החלוצה, ואנחנו חשדנו שאין לקטנה את הבשלות הנפשית הנדרשת להתמודד עם השלכות ההתמודדות עם סקס.

(לפתוח רגליים כל אחת יכולה.  אבל גם לפתוח רגליים, גם להימנע מהריון, גם לשמור על איזון בחייה האישיים ועל הישגיה בלימודים  -ובכן, זה דורש קצת יותר תחכום).

ואכן, אשר יגורנו בא במנות קטנות אך קצובות.  ראשית, הקטנה גידלה לעצמה אטטיטיוד כיאה לטינאייג'רית שמשוכנעת שהיא-היא זו שהמציאה את הסקס.  שנית, היא החלה נעדרת משיעורי בית הספר (אני אישית לא רואה בכך סיבה לשבר.  הקטנה בהיותה בכיתה יו"ד ניגשה אלי פעם וביקשה עזרה בפתירת בעיה מתמטית סבוכה - כיצד מחשבים את שטח הפנים של גליל?).  בתי הספר כאן התחברו בשעה טובה למאה העשרים ואחת, והם שולחים סמס יבשושי להורה שילדו נעדר מבית הספר, ולאחר כמה היעדרויות מסלקים את התלמיד הסורר עד לבירור.  שלישית, הקטנה החלה משתלטת על הטלפון והאינטרנט לצורך מריבות בלתי פוסקות עם החבר נוסח "תיכון הלבבות השבורים", ולקינוח - היא נכנסה להריון.

להיכנס להריון לפני גיל 16 - מילא.  כלומר, זה לא כל כך מילא, זה בעיני אפילו דבר די מחריד, אבל גם בנעורי היו לי חברות שפצחו בחיי מין פעילים בעודן קטינות חוקית, וגם בינהן היו כאלו שהרו טרם זמנן.  אבל היה ברור לכולנו חד וחלק, שבגיל 16 המופלג להביא ילד משול להתאבדות של החיים שרצינו, ולכן הזדרדזנו למצוא דרך דיסקרטית לעשות הפלה.  השאלה היחידה שהתחבטנו בה היתה האם כן או לא לספר להורים  (ובמבט לאחור, הבחירה שלא לספר היתה אחלא של בחירה, כי ריבון עולמים כמה כאב ראש!).

אבל לא כך הקטנה.  הקטנה, ראשית חוכמה, סיפרה לאבי התינוק.  משזה הגיב כיאה לראש משפחה אחראי (קרי, החוויר, התעלף, התעורר, צווח, זחל על הריצפה, טינף את מכנסיו, צווח שוב וחישב את המסלול המהיר ביותר ממקום הימצאו למרכז טימבקטו), החליטה הקטנה שהם צוות ראוי לגידול תינוק במו עצמם, ופנתה לתכנון שאר חיי המשפחה.  ראשית, היא אירגנה לעצמה את סדר היום ("אני אפרוש מבית הספר לשנה חופש כדי לטפל בתינוק"), שנית, מקום מגורים ("כל עוד אני אעשה את עבודות הבית, אבא ייתן לי להישאר אצלו"), ושלישית, אסטרטגית חינוך לטווח ארוך ("אחרי שנה, אמא תתפטר מהעבודה שלה ותטפל בתינוק בשבילי").

אלא שלקטנה יש יותר מזל משכל, והגוף שלה החליט שטימטום כזה הוא יותר מדי בשבילו והפיל את התינוק.  מדובר בשבוע הראשון של האיחור במחזור, כך שייתכן ולא היה הריון בכלל, אבל מה זה משנה?

אותי אישית מאד הטרידה הנכונות של הקטנה להפוך את סידרי עולמנו, אבל את מייקל בעיקר הטרידו השקרים.  וזה עניין מצער בפני עצמו, מפני שהקטנה, ובזה אני די משוכנעת, לא אמרה מילת אמת אחת מאז הגיעה לגיל שלוש.  מה אפשר לצפות מנערה שגודלה על ידי אמא בריטית?  והלכה לתיכון לאומנויות הבמה?  שם השקרנות משובחת חדשות לבקרים כיכולת משחק?

ואכן, הקטנה שיכללה את כישורי השקרנות שלה לדרגת אומנות וירטואוזית, וניצלה יכולתה זו להשיג לעצמה שעות פרטיות בחדר העבודה, כדי לשלוח לאהובה תמונות עירום שלה באינטרנט.

היא אולי שקרנית מיומנת, אבל לא מאד חכמה בשאר המובנים, וכך יצא שאת תמונות העירום שלה גילתה אמא שלו.

 

כעבור כמה חודשים של מריבות וכעסים, שקרים וחיכוכים, התקפות ועצבים - נמאס. הקטנה עברה לגור עם אמא שלה ובא לציון גואל.  אמנם הנטל הכלכלי כתוצאה מהצעד הזה מעיק הוא, ומייקל בעיקר עצבני משום שהנטל הולך מיד לידיה של האקסית אבל:

1. החדר שהשכרנו לעזיז הסעודי מכסה בדיוק את עלות השינוי הנ"ל.

2. טוב עשרה סעודים כעזיז מאשר הקטנה.

3. בעוד שנתיים נחדל לשלם.

4. האקסית עד אז תבזבז את כל הכסף על פריטים חיוניים ונחוצים כמותם אפשר למצוא רק באיביי.

5. ואנחנו עד אז כבר נהיה רחוק רחוק בשלבים של לחסוך לבית ספר בשביל הילד (יען כי בתי ספר פרטיים פה עולים יותר מאשר שכר לימוד אוניברסיטאי, ריבון עולמים).

 

---

לבד מחיי המשפחה העשירים המגוונים את חיי, יש לי גם את מקום עבודתי שתפקידו לטפל לי בבעית הלחץ הדם הנמוך.  אחרי הביקורת המטופשת של הראש, אמורים אנחנו, קרי, הכבאי, התומכת ואני, להיפגש כולנו ולדון בתוכנית פעולה לקידום הדוקטורט שלי.

אני אישית, קצה נפשי בעבודה עם הכבאי.  באמת.  מספיק.  האיש, באופן חד משמעי ובלתי נתון לויכוח, על סמך נתונים ממקורות שונים ובלתי תלויים, דביל.  אני, וגם זה לא משתמע להרבה פנים, אין לי סבלנות, יכולת או מיומנות הנדרשים להתמודד עם כגון דא.  מה יהיה בסופנו? מי יידע.  מחר פגישה משותפת לכולנו ואני מקווה לצאת ממנה בנזק מועט ככל האפשר.

לקראת הפגישה שלח לי הכבאי מייל מנומס ושאל למעשי בימים אלו, שכן עיניו לא שזפו את נוכחותי מטוב ועד רע מאז המצגת ההיא שלי (וזאת מפני שהתחמקתי ממנו).  השבתי שהתומכת ואני עובדות על מאמר, ובתגובה שלח הכבאי מייל ארוך ומייגע בן כמה עמודים, מלא טרוניות מטופשות על התחום שבחרתי לפרסם בו, על השאלות שבחרתי לשאול, ועוד כהנה אמירות אוויליות שעוררו בי רצון עז לשלם לאח השיכור של מייקל חמישים דולר כדי שיעלים את הכבאי מעל פני האדמה וידאג שזה ייראה כמו תאונה.

 

אחרי שחשתי פאניקה רבתי, בעיקר לנוכח העובדה שמעתה עלינו לשלם מזונות, הגעתי למסקנה שבמקרה הכי גרוע - אמצא לי עבודה.  חיפוש קצר באינטרנט העלה שיש שפע של חברות היי טק במחוזותינו שרק מתחננות לבעלות הכשרה ממורמרות כמוני שיצטרפו לצוות התמיכה קצר הסבלנות שלהן.  וכל זה תמורת משכורת עצובה בדיוק כמו המלגה שלי. 

---

ומכולם הגדילה לעשות אמא שלי, שקצה נפשה בדיאלוג שפוי (יחסית) איתי והיא החליטה לחזור לתקשורת כנה ואמיתי איתי.

בתגובה לאימייל שלי, שבו איחלתי לה יומולדת שמח ושאר ברכות, אמא שלי בחרה לצלוף בי ממיטב עלבונותיה ולתאר בצבעים חיים כמה אני אדם רשע, מנוול וגועלי, על שאיחלתי לה יום הולדת שמח.  אמא שלי מצהירה שם שהיא מזה זמן-מה משתפת אותי בסודות כמוסים מחייה (כמו לדוגמה, העובדה המרתקת שהיא נחתה בארץ בערב פסח ולא מצאה מונית שתיקח אותה לביתה), אבל שאני לא חלקתי עמה ולו פרט אחד מחיי שלי, והאם לא ברור לי שכל קורותי הן עונש מאלוהים?

בהיותה אדם בשל נפשית ובוגר רוחנית, אמא שלי נכשלת לחלוטין לראות את הקשר שבין גישתה המפרגנת והאוהבת לגבי המידע שכן יש לה על חיי, ובין חוסר הרצון שלי לחלוק עמה פרטים מחיי אלו.

ברגעים אלו אני מתלבטת בין לענות לאמי משהו שטחי ורדוד נוסח "שתהיה לך זו שנה נפלאה מלאת בריאות וכושר"  ובין לתאר את העלבון המשתקף מדבריה. 

ברור לי שאין לדברי השפעה של ממש על מעשיה של אמי, ושהיא תבחר תמיד להגיב מהרהורי ליבה המתוסבך. 

ובכל זאת - מי יודע? אולי אפשר ללמד כלב זקן טריקים חדשים?  אולי בסופו של דבר, הבריאות תנצח?  אולי כן יש אי שם משהו שאפשר לעשות כדי שאמא שלי תהיה יותר שפויה?

 

כמה שאני נאיבית....

---

יש לנו תאריך לחתונה - בערך. אמצע ינואר.  אנחנו צריכים לארגן רשימת מוזמנים.  מי מגיע?

 

נשיקות,

פארה.

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 16/11/2008 23:56, בקטגוריות דע את עצמך, כאבי גדילה
28 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-22/11/2008 03:12

ייאוש
בחיי שהחיים קצרים מדי.  אם היו לי עוד כמה שנים להיות בת עשרים פלוס, הייתי עושה עם עצמי משהו מועיל. בנתיים עושה רושם שאני רק נכשלת כל הזמן.
 
כן כן, מקום עבודתי. אחרי שעשיתי מצגת וחשבתי שעשיתי יופי של עבודה, הגיע מייל מאחד מראשי ההנהלה, שהיה נוכח, מלא ביקורת וטרוניות כרימון.  מעבר לזה שחלק גדול מהביקורת השאיר אותי בפה פעור*, מתקשה להאמין שהאדם הזה בכלל מצא עבודה בתור אקדמאי, נראה שהביקורת נכתבה בשיתוף עם הכבאי לאמור - שובי מדרכך הרעה סוררת, עשי את אשר אומר לך הכבאי, אחרת יבולע לך ומהר.
 
ואני חושבת לעצמי, החיים קצרים, למה אני מבלה אותם בייסורים עם אנשים שעושים לי רע?  למה אני לא מצליחה להסתדר עם אנשים?  עושה רושם שכולם מצליחים ורק אני לא.  אולי מוטב לי שאוותר על התוכניות הגדולות להיות אקדמאית ואצא לי לגלות במדבר, שם אצוד לי לטאות למחייתי ואצייר ציורי קיר בדמם של עכברושים.
 
באמת, אני יודעת שמשהו אצלי לא בסדר.  מרדנית, עקשנית, יהירה - ככה אני מצטיירת בעיני האנשים האלו שאני עובדת איתם.  ובכל זאת, אני די בטוחה שאני לא כזו נוראית.  הרי ניסיתי, בחיי שניסיתי, פעם אחר פעם אחר פעם, לקבל את ההצעות וההכוונות של הכבאי.
ובכל פעם זה נכשל - כי הן פשוט לא התאימו.
 
ומציק לי שעכשיו יש מסמך רשמי, שנשלח לכל העולם, המצהיר כמה אני כושלת.  ואלו שחושבים אחרת - קולם דומם.
 
ואילו הייתי אדם כזה שכולם אוהבים, כזה שמחייך ונראה תמיד שמח ואנרגטי, כזה שבטוח בעצמו ומעורר חיבה מיידית בקרב כולם, הכל היה אחרת.  נכון?  אילו רק הייתי אחרת.  טובה יותר. נעימה יותר.  אהודה יותר.
 
ואולי זו לא אשמתי, וכל הסיפור הזה נועד לכשלון מראש, אבל זו כבר הפעם השניה שאני בסיפור שנועד לכשלון מראש, ולמה אני לא מצליחה לצאת מזה ולעשות משהו מועיל?  או יותר נכון, איך אני יכולה לצאת מזה ולעשות משהו מועיל?

---

במסגרת חיפושינו אחר מקורות פרנסה השכרנו את אחד מחדרינו לסטודנט זר.  הסטודנט מקורו בערב הסעודית, והיו לנו חששות מרובים על איך נסתדר כולנו תחת קורת גג אחת, אבל האמת?  דווקא סבבה.  הכל שקט ונעים.  אמנם עבר רק שבוע, ולכן מוקדם לומר, אבל בנתיים הוא מסתדר איתנו ואנחנו איתו. 
הציפיות ההדדיות בסיסיות.  הוא רוצה שנדבר איתו אנגלית כדי ללמוד.  אנחנו רוצים שלא יפריע.  אז מדברים איתו כשעה שעתיים ביום (קצת קשה כי יש המון עבודה, אבל הנה הנה זה נגמר)  והוא מצידו לא מרעיש ולא מלכלך ולא מזיק.
 
והוא הבטיח שילמד אותי לבשל קאבְּסָה, שמקורה בארצו.
 
מה יש לומר, הרבה יותר קל להסתדר עם מישהו כשיודעים שבמקרה הכי גרוע - מרימים טלפון לסוכנות ואומרים, חלאס. קצה נפשנו. קחו אותו מפה.
 
אולי זה סוג מערכת היחסים שאני צריכה גם במקום העבודה.
 

---

*לדוגמא, הראש טוען שמחקר בתחום מערכות מידע אינו יכול להיות כזה העוסק בבני אדם והחלטותיהם.  המחקר עליו לעסוק בזמינות המידע בלבד.  ובני אדם, המשתמשים בו, אינם ראויים להיות נחקרים בתחום הזה.  הייתי בהלם.  כל כך הרבה מאמרים בתחום הזה עוסקים בנבי אדם ואיך הם מפרשים מידע או משתמשים במידע, והנה ראש שאינו נבוך לכתוב כאלה שטויות.
שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 8/11/2008 01:32, בקטגוריות כאבי גדילה
33 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     1 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של פארה ווי ב-18/11/2008 19:44

הוי הסלע האדום

זהו פוסט על האירי האדום, עליו סיפרתי פיסקה-אחת-לפני-הסוף כאן.

 

לא יודעת מה יש בו שממוטט אותי ככה.  אני הרי מכירה אותו, יודעת שהוא בסך הכל אדם שאני לא מחבבת, שאין לו השפעה משמעותית על עתידי, שבנסיבות אחרות לא היינו מבלים, מבחירה חופשית, יותר משלושים שניות יחד. אני יודעת שהצורך שלו להשתלט בכוחניות על כל סביבותיו נובע מחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות.  ובכל זאת, אחרי כל פגישה שרק שנינו נוכחים בה, אני מוצאת את עצמי שבורת רוח.  מתמלאת חוסר בטחון, חוסר אמונה בעצמי.  מתמלאת אי נוחות בתוך עורי-שלי. מקשה את חייהם של כל הסובבים אותי, ובעצם רק מחצינה את הקשיים המתערבלים להם בתוכי.

נדמה שככל שאני מתמודדת איתו יותר טוב, כך ההשפעה שלו גרועה יותר.  נמשכת יותר זמן.  מסתתרת עמוק יותר.  יורדת למחתרת ולא מתגלה באמצעי החיפוש העצמי הרגילים.

 

מנסה לחזור אחורה ולנתח את הפגישה הזו, על כל חלקיה.  מה היה בה שכל כך עירער אותי?  אז הוא שוב רמז, ואולי אף אמר מפורשות, שהוא לא רואה את התרומה שלי לפרוייקט כחיונית.  אז הוא שוב רמז, ואולי אמר מפורשות, שהוא לא מאמין ביכולת שלי לבצע את הנדרש ממני.  הוא רמז, ואולי איים מפורשות, שאם לא אבצע את המוטל עלי - בעצם האיום הזה נשאר תלוי באוויר.  ובצדק. כי מה הוא כבר יכול לעשות. ומה כבר ייצא לו מלממש איום כלשהו כאן.

 

אולי חורה לי שהוא ייפרש את העבודה שלי ואת איכותה כהוכחה להצלחת האיומים, ההתנהגות הבריונית שלו.  אולי בתוך-תוכי אני מאמינה לו.  אולי פשוט לא נעים לי בחברתו, והעולם החברתי שלי לא עשיר מספיק כדי לנטרל את ההשפעה שלו.

 

אני לא יודעת איך מנטרלים בריונות. יותר נכון, אני יודעת שצריך להשתמש בהומור, וזה בא לי טבעי ממילא, אבל ההומור שלי לא פועל כאן במחוזותינו.  כאן אני כמו סופרמן, אבל בלי הגלימה.  את הבריונות שלו אני לא יודעת איך מנטרלים.  אני יודעת להתמודד איתה כלפי חוץ.  אבל אני לא מצליחה לסנן אותה, והיא מוצאת את דרכה ההרסנית פנימה.

 

אני מוצאת שקשה לי להתמיד בגשת "הצד החיובי". אני מצליחה למצוא את הצד החיובי בכל דבר, אבל מתקשה להרגיש אותו.

 

הצד החיובי שבאירי האדום הוא הלמידה, המראה שהוא מציב מולי.  אותה שתלטנות שבו, שמרתיחה אותי כל כך, מן הסתם קיימת גם בי.  אותה שתלטנות מקשה עלי את ההתמודדות עם הקטנה, דוחפת אותי להכתיב לה במקום לאפשר לה ליצור לבד.  אותה שתלטנות גורמת לי להתנצח עם מייקל על דרכיו שלו בעולם.  אותה שתלטנות שמקורה בחוסר בטחון, חוסר אמון, חוסר יכולת לשאת אי ודאות, אותה שתלטנות חיה גם בי.

 

ובכל זאת. אחרי כל מפגש עם האירי עולה אצלי השאלה, האם אני צריכה להמשיך בפרוייקט הזה.  האם לא מוטב היה לפרוש, ולמצוא לי צוות שינעם עלי זמני בו.

 

והתשובה חוזרת, ולא מנחמת - בכל צוות יימצא מי שיקשה עלי את החיים.

 

והרי יש לי במה להתגאות.  הצלחתי לארגן את מערכות החסים כך שלפחות על פני השטח הן מתפקדות.  הכבאי עבר שינוי פנימי אדיר, והפך למנחה שלפעמים אפילו נעים.  העבודה עצמה מתקדמת ואני כבר רואה אור בקצה המנהרה.  לא שווה להשליך את כל הדברים הטובים שכאן, בגלל אדם אחד שהמפגשים איתו מועטים.

 

אולי בפעם הבאה, אתעקש שהכבאי יהיה נוכח במפגשים האלו.  בנוכחות הכבאי, הדברים מתנהלים על מי מנוחות.  אולי זה יהיה המחיר שנצטרך כולנו לשלם, כדי לשמור על שלמות בריאותי הנפשית.

 

ואם יש לכם רעיונות או הערות או הארות, אני אשמח לשמוע.  הרבה פעמים דברים שרואים משם, לא רואים מכאן.

 

שבת שלום.

 

 

שמור   בטל

נכתב על ידי פארה ווי, 25/7/2008 23:05, בקטגוריות מטה לחמי שיחייה, דע את עצמך, כאבי גדילה
19 תגובות   הוסף תגובה     הצג תגובות כאן     0 הפניות (TrackBack) לכאן     לינק ישיר לקטע   שלח ל'שווה קריאה'
תגובה אחרונה של שרה (הקודמת) ב-28/7/2008 20:02

31,185